דמותו של המלך לפי התורה

  • הרב אליקים קרומביין

דמותו של המלך לפי התורה / הרב אליקים קרומביין

בעניין מלך - כתב הרמב"ם בסוף פרק ד מהלכות מלכים:

"אין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

ואמנם לכאורה דבר פשוט הוא שתפקידו של המלך הוא העיסוק בצרכי ציבור.

אך במקום אחר - בפרק ג הלכה ד - אומר הרמב"ם:

"המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".

כאן הזכיר הרמב"ם תפקיד נוסף של המלך - לעסוק בתורה. המלך מתמנה כדי לעסוק בצרכי ציבור, אבל לאחר שהתמנה, לצד העיסוק בצרכי ציבור, חייב הוא לעסוק בתורה. אמנם, צרכי הכלל הם בלי גבול, ואחריות כל הדאגות של עם ישראל מוטלת עליו, ואעפ"כ מחוייב המלך לטפח את עולמו הרוחני הפנימי, לדאוג לטהרת לבו, ולעסוק בתורה.

למרבה הפליאה, כאשר התורה מחוקקת את "מצוות המלך", אין בכלל אזכור של חובתו לדאוג לצרכי הציבור, למרות שעל פני הדברים - זהו עיקר תפקידו.

במקום זה, רוב צוויי התורה עוסקים בחיוב המלך לטפח ולשמור על מעלתו הרוחנית. האיסור להרבות כסף וזהב, נשים, והחיוב לקרוא בתורה כל ימי חייו, מוסברים בסוף הפרשה - לבלתי רום לבבו מאחיו.

תשומת לב מיוחדת זוקקת מצוות המלך לכתוב ספר תורה ולקרוא בה כל ימי חייו. האם מטרת המצווה למנוע קלקולים מוסריים שלהם המלך מועד יותר מכל אדם? דומה שלהשגת יעד זה, היה מספיק ללמוד מספר "ישן" שהניחו לו אבותיו, אבל הרי חז"ל מדגישים שאין המלך יוצא ידי חובתו אלא אם כותב לעצמו ספר תורה, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכה א. נראה מכאן שהתורה דורשת יותר משמירה מפני קלקולים - אלא "וכתב לו את משנה התורה הזאת". המלך חייב להשקיע מאמץ יצירתי בתחום הרוחני. ושוב - למרות שלכאורה אין זה חלק מעיקר תפקידו.

לו מנהיג ציבורי בימינו היה מתפנה באופן קבוע מעיסוקי הכלל, ומבלה שעות ארוכות בהתבודדות בבית המקדש בתורה ובתפילה, כאשר בעיות עם ישראל בוערות וזועקות לטיפול, היינו אומרים שאדם זה מועל בתפקידו, אדיש לסובב אותו, ליבו אטום. מנהיג אחראי אינו יכול להרשות לעצמו "בטלנות" כזאת.

אבל הרמב"ם, בהלכה ו שם, אינו אומר כן:

"על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו - שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו".

לא הקפידה תורה על הסרת לבו של המלך רק בגלל הסכנות המיוחדות שירום לבבו מאחיו, אלא דוקא משום שלבו הוא לב כל ישראל, שלבו נתון לדאגות הכלל ולאחריות שלו. דוקא משום שהמלך עומד בראש, עליו לדאוג להיות דוגמה חיה לחיי אמונה; ויסודם של חיי אמונה הוא שפתרון מצוקות החיים אמנם מחייב השתדלות וטיפול במישור הארצי, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בשלמותם של המעשים מבחינה מוסרית. אסור שהמלך יתן מקום לטעות, שניתן לטפל בבעיות הזמן בלי לדאוג לאיכות מוסרית ולעבודת ה'.

ולא מקרה הוא שדמות המלך האידיאלי בעם ישראל הוא דוד, שאין כמוהו רדוף אויבים וצרות, ואין כמוהו בעל מודעות רוחנית חריפה, חיה ותמידית; ואין כמוהו שראה את הקשר הקיומי בין השנים.

פרשת המלך טומנת מסר בסיסי לכל אדם מישראל: כמו המלך בפרשת השבוע - וקל-וחומר ממנו - על האדם לזכור תמיד שגם בשעת ניסיון, איכות מוסרית היא הבעיה המרכזית בחיים. הדאגה העיקרית צריכה להיות, כפי שניסחה דוד - "אחת שאלתי מאת ה'- שבתי בבית ה' כל ימי חיי", בתורה ועבודה וגמילות חסדים. ואילו לגבי שאלות החיים האחרות, אחרי השתדלות ראויה, הגישה תהיה - "ה' אורי וישעי; ממי אירא"!