שבת | דף צב | דמות של מנהיג

בגמרא שבסוגייתנו מובאת מימרה מהגמרא בנדרים (דף לח עמוד א), שבה נאמר שהקב"ה משרה את שכינתו על אדם בעל תכונות מסויימות:

"דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה".

באופן עקרוני ניתן להבין שתכונות אלה נצרכות משום שרק אדם כזה אינו צריך לדבר מאדם אחר ורק הוא יכול להיות מנהיג שלא יהיה תלוי באחרים וממילא יוכל לעשות צדק ומשפט. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, א) כתב כדברים שנאמרו בסוגיתנו ביחס לאדם שזוכה לנבואה:

"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד...".

מדברי הרמב"ם משמע שהגיבור בו אנו עוסקים אינו גיבור פיזית אלא מדובר באדם בעל גבורה נפשית; כדברי בן זומא במשנה במסכת אבות (ד, א):

"איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

פירוש זה מעט קשה היות ובסוגיה במסכת נדרים ברור מעצם הראיה המובאת לאופן שבו החזיק משה את הלוחות כי מדובר על גבורה פיזית ולא כפי שהוסבר לפני כן. הר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי) כתב שהסיבה היא שרק לאדם שכזה מקשיבים אנשים אחרים:

"אבל עיקר הענין כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמויות שהם ענין נכבד בעיני ההמון, למעלת הכלל כי הוא שלוח אליהם, ולמען יהיו דבריו נשמעים".

לדבריו לא מדובר על מעלות המידות של משה אלא על תכונותיו הפיזיות. זאת משום שהעם מחשיבים בעיניהם אדם חכם וגיבור יותר מאשר אדם רגיל או חלש, וכך דבריו נשמעים, כפי שנאמר בקהלת (קהלת ט, טז):

"וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים".

יתכן לומר שההסברים אינם סותרים זה את זה. בין אם מדובר בתכונה פיזית ובין אם מדובר במידותיו של האדם המקור הפנימי זהה לשניהם. כלומר, חוזק נפשי וחוזק פיזי דורשים שניהם כוח פנימי רב וללא כח זה לא יצליח אדם להיות בעל מידות גדול או אדם חזק פיזית. תכונה זו, שבזכותה אדם מסוגל להגיע לחוסן נפשי ולחוזק פיזי, נדרשת ממנהיג.