העוסק במצווה פטור מן המצווה

 

במשנה (י:) מובאת מחלוקת ב"ש וב"ה בעניין תנוחת הגוף בשעת קריאת שמע. ב"ש לומדים מהפסוק "בשכבך ובקומך" שקריאת שמע של ערב נאמרת בשכיבה ושל בוקר בעמידה. ב"ה לומדים ממה שנאמר בהמשך הפסוק "ובלכתך בדרך" שקריאת שמע יכולה להיאמר בכל תנוחה שהיא. המשנה מציינת שמהמילים "בשכבך ובקומך" לומדים ב"ה את זמני קריאת שמע. זמן קריאת שמע של ערב בשעה שבני אדם שוכבים ("בשכבך") וזמן קריאת שמע של בוקר כשקמים ("ובקומך").

ביא. שואלת הגמ': "ובית שמאי, האי ובלכתך בדרך, מאי עביד להו?"  

מה לומדים ב"ש מהפסוק שמהווה מקור לשיטת ב"ה.

בתשובתה מצטטת הגמ' ברייתא:

"ההוא מבעי להו לכדתניא: בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב."

המילים "בשבתך בביתך" מלמדות לדעת בית שמאי שהעוסק במצווה פטור מקריאת שמע והמילים "ובלכתך בדרך" מלמדות שחתן פטור מקריאת שמע. בהמשך מסביר רב פפא את אופן הלימוד:

מאי משמע? - אמר רב פפא: כי דרך, מה דרך רשות, אף כל - רשות. –

מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי?

אם כן, לכתוב רחמנא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך? - בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה - פטירת.

חובת "ודברת בם" שמשמעה מצוות קריאת שמע, נאמרה רק במצבים של "בשבתך" ו"בלכתך". דהינו כשאדם עסוק בצרכי עצמו "בשבתך" או שהולך לעסקי עצמו "ובלכתך". אבל מי שעוסק במצווה או טרוד בעסקי מצווה כמו חתן שכונס בתולה, פטור מקריאת שמע.

במהלך השיעור נעסוק במקורות השונים לדין "העוסק במצווה פטור מהמצווה" וננסה לברר לאורם את אופיו של הדין.

המקור המרכזי מובא בברייתא הנזכרת שמופיעה גם בתוספתא ברכות פ"א ה"ג:

"החתנים וכל העסוקין במצות פטורין מן קרית שמע ומן התפלה שנ' בשבתך בביתך פרט לעסוקים במצות ובלכתך בדרך פרט לחתנים."

ננסה להבין את אופי הפטור, באמצעות השוואה בין פטור "העוסק במצווה", לפטור השני שמופיע בברייתא והוא פטור חתנים מק"ש.

מהמשך הסוגיא מתברר שפטור חתנים נובע מכך שהם טרודים בבעילת מצווה ואינם פנויים לקרוא ק"ש. עוד מתברר שרק צרוף של שני היסודות: טרדה ומצווה מוביל לפטור. לכן, מצד אחד כונס אלמנה אינו פטור היות ואינו טרוד. מאידך, מי שטבעה ספינתו בים או אבל, חייב בקריאת שמע למרות טרדתו משום שטרדתו איננה טרדת מצווה.

לאחר שהסקנו שפטור חתנים מבוסס על רעיון "טרדת מצווה", ננסה לברר מה היחס בין פטור חתן לפטור העוסק במצווה. מצד אחד, העובדה ששני הפטורים נשנים בברייתא בנשימה אחת, מכוונת לכך שיש זיקה ביניהם. מצד שני, העובדה שהברייתא נצרכת לשני לימודים נפרדים משתי מילים בפסוק, מעידה על השוני שבין שני הפטורים.

למעשה נחלקו הראשונים בשאלת היחס בין שני הפטורים:

מלשונו של רש"י עולה שלדעתו שני הפטורים מבוססים על עיקרון משותף:

ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואף על גב דחתן נמי עוסק במצוה הוא, אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים, אי לאו קרא יתירה - לא אתמעוט.

לדעת רש"י גם פטור עוסק במצווה מבוסס על רעיון "טרדה דמצווה": "דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא"

להבנת רש"י, החידוש בפטור חתן שבגינו הוצרכה הברייתא לדרשה נוספת, שגם טרדת המחשבה מוגדרת כטרדה כדי פטור מק"ש. אולם עיקרון הפטור משום טרדת מצווה, משותף לשני המצבים.

לעומת זאת מדברי הרשב"א עולה שלהבנתו פטור עוסק במצווה אינו קשור לעיקרון הטרדה:

...ופריק דלאו דאזיל לכנוס קאמר דההיא מבשבתך נפקא, דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה, אלא משום טרדא הוא דפטרין לי'...  

הרשב"א מפרש שההבחנה של הברייתא בין כונס את הבתולה שפטור מק"ש, לכונס את האלמנה שחייב, קיימת רק אחרי שכבר כנס וקיים מצוות נישואין. לכן למרות שכבר אין קיום מצווה, בכונס בתולה יש טרדת מצווה. אבל לפני הנישואין, סובר הרשב"א שגם כונס אלמנה פטור מק"ש. משום שלדעתו מי שמתכונן לקראת מצווה נחשב כעוסק במצווה, וכונס אלמנה מתכונן לקראת המצווה לשאת אישה. יוצא לפי הרשב"א שפטור עוסק במצווה אינו קשור לעיקרון הטרדה. שהרי כונס אלמנה לפני הנישואין אינו טרוד במעשה המצווה וגם אינו טרוד מחשבתית בבעילת מצווה ולמרות זאת פטור מק"ש.

לעומת זאת, לדעת רש"י כונס אלמנה חייב בק"ש גם לפני הנישואין, משום שאינו טרוד כעת בקיום המצווה או בחשיבה על המצווה. פטור עוסק במצווה חל לדעת רש"י רק באותן מצוות ש"עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא".

נמצאנו למדים שלדעת רש"י יש עיקרון משותף לשני הפטורים שהוא טרדה של מצווה. עוסק במצווה פטור כאשר טרוד מעשית בקיום המצווה. פטור חתנים מחדש שגם כאשר אינו טרוד מעשית אלא מחשבתית, במידה ומדובר בטרדה של מצווה, פטור.

לדעת הרשב"א, פטור עוסק במצווה אינו קשור לרעיון הטרדה. יש פטור מיוחד למי שעוסק במצווה למרות שהוא אינו טרוד בקיום המצווה.

האחרונים[1] ניסחו את ההבדל בין שני סוגי הפטור באמצעות המונחים "פטור" ו"אונס". לדעת רש"י העוסק במצווה נחשב כ"אנוס" שאינו יכול לקיים מצווה אחרת. לדעת הרשב"א מדובר על "פטור" אפילו במצבים שבהם אינו נחשב כאנוס.

הנפק"מ הבולטת בין שתי ההבנות נוגעת למקרה שאין מניעה מלקיים את שתי המצוות יחד. לדעת רש"י יתחייב במצווה השנייה, כיון שאינו נחשב כ"אנוס". לדעת הרשב"א גם במקרה הזה יהיה פטור כיון שסוף סוף הוא עוסק במצווה. למעשה נחלקו בשאלה זו התוס' והר"ן בסוגיה בסוכה ונעסוק בכך בהמשך.

 

בסוגיה בסוכה מובא מקור נוסף לדין העוסק במצווה פטור מהמצווה.

המשנה בסוכה כה. מלמדת:

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה."

הגמרא שואלת:  מנא הני מילי?

כמקור לדין העוסק במצווה מצטטת הסוגיה תחילה את הברייתא שהובאה אצלנו ולומדת את הדין מהפסוק "בשבתך בביתך".

בהמשך מציעה הגמרא מקור אחר לדין:

והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: +במדבר ט+ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. שנאמר +במדבר ט+ ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר - יכולין לעשות. 

לדעת ר' יצחק האנשים הטמאים של פרשיית פסח שני, נטמאו למת שבוע לפני פסח. העובדה שאותם אנשים עסקו בקבורת מת מצווה, על חשבון הקרבת הפסח, מלמדת להבנת הגמרא ש"העוסק במצווה פטור מהמצווה".

רש"י בד"ה רש"י "שחל שביעי שלהן" מסביר כיצד לומדת הגמרא מפסח שני את דין העוסק במצווה פטור מהמצווה:

"מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא: מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא."

החידוש שנלמד מפרשיית פסח שני להבנת רש"י, שלא דוחים מצווה קלה שבאה לידך עכשיו, כדי לקיים מצווה חמורה שתבוא בעתיד. משמע שלהבנת רש"י זה גם החידוש בדין "העוסק במצווה פטור מהמצווה" ולכן לומדת הגמרא מפסח שני את דין "העוסק במצווה פטור מהמצווה".

המציאות של קבורת מת על חשבון הקרבת הפסח, מתמודדת עם מצב שבו לא ניתן לקיים שתי מצוות יחד. צריך לקבל החלטה כואבת על אילו משתי המצוות רוצים לוותר. בהקשר הזה החידוש של דין "העוסק במצווה" הוא מעין הרעיון של "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה"[2]. מה הדין במקרה שבו אפשר לקיים את שתי המצוות, האם גם אז העוסק במצווה אחת פטור ממצווה שנייה? על הברייתא של פסח שני לא נוכל לבסס פטור במקרה כזה.

במילים אחרות, הסוגיה בסוכה שלומדת את פטור "העוסק במצווה" מפסח שני, מניחה שהפטור מבוסס על חוסר היכולת לקיים את שתי המצוות. ממילא הדילמה שבפניה עומד מקיים המצווה היא: את איזו משתי המצוות עליו להעדיף. מפסח שני למדנו שלא רק ש"בזמן אמת" לאחר שהחל בקיום מצווה קלה, אסור לו להניחה לטובת קיום מצווה חמורה, אלא אפילו מראש אם נקרתה לפניו מצווה קלה, צריך לקיים אותה למרות שהוא יודע שהדבר יגרום שלא יוכל לקיים מצווה חמורה.

כאמור, לאור הלימוד מקריאת שמע יש מקום לספק באופי דין "עוסק במצווה" כמחלוקת רש"י והרשב"א. אולם אופיו של הדין לאור הלימוד מפסח שני ברור לגמרי כשיטת רש"י שמדובר על פטור שקשור לחוסר היכולת לקיים את שתי המצוות. לכן עיקר החידוש בדין "עוסק במצווה" שחייב להמשיך ולעסוק במצווה שאוחז בה אפילו אם המחיר יהיה שיפסיד קיום מצווה חמורה יותר.

בהמשך מצריכה הסוגיה את שני המקורות לדין "העוסק במצווה":

צריכא, דאי אשמעינן התם - משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע - אימא לא, צריכא.

ואי אשמעינן הכא - משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת - אימא לא, צריכא.

טענת הגמרא: שאם היה רק המקור מפסח שני, היינו חושבים שהעדפת המצווה הקלה אפשרית רק כאשר לא הגיע זמנה של המצווה החמורה. כך אכן הייתה המציאות במקרה של פסח שני שקברו את המת שבוע לפני שהגיע זמן הקרבת הפסח. אבל במקרה שכבר הגיע זמן המצווה כמו במציאות של עוסק במצווה בזמן קריאת שמע, היינו אומרים שמצוות קריאת שמע אינה נדחית מפני מצווה אחרת. מצד שני אם היה רק המקור של קריאת שמע לא היינו לומדים ממנו לדחות את הפסח שהיא מצוות עשה שיש בביטולה כרת.

הצריכותא מעמידה את שני הלימודים במישור אחד. ומשמע שלהבנת הסוגיה בסוכה, שני המקורות מלמדים את אותו עיקרון שלא מפסיקים מקיום מצווה אחת כדי לקיים מצווה אחרת. החידוש שנלמד מקריאת שמע, שהדבר נכון אפילו כשהגיע זמן קיום המצווה השנייה, ומפסח שני למדנו שאפילו כשחומרת המצווה השנייה הוא כרת. בכל מקרה ברור לפי הסוגיה שבמקרים שבהם יכול לקיים את שתי המצוות גם יחד, ודאי שהדבר עדיף. ניתן אם כן לקבוע שהצריכותא של הסוגיה בסוכה רואה את אופיו של דין "העוסק במצווה" כסוג של אונס בדומה לשיטת רש"י בברכות.

 

לאחר שעמדנו על שני המקורות לפטור "העוסק במצווה" ננסה לברר את סברות הפטור לפי כל אחת משתי ההבנות. לפי התפיסה ש"עוסק במצווה" נחשב כ"אנוס", אין חידוש גדול בעצם הפטור שהרי  ברור שאדם לא מסוגל לקיים מצווה בשעה שהוא שקוע וטרוד בקיום מצווה אחרת. לפי הכוון הזה, עיקר החידוש הוא בדרישה מהאדם להתמקד באותה מצווה שבה הוא עסוק בלי לפזול לעבר מצוות אחרות אפי' חמורות יותר. פטור "העוסק במצווה" מחנך את האדם להיות מרוכז ושקוע בכל ליבו ומאודו במה שהוא עושה עכשיו. ניתן לחדד את הרעיון בעזרת הפרשנות של הרב קוק לפסוק "בכל דרכיך דעהו"[3]. תמצית העניין היא שבכל מעשה מצווה קטן כגדול צריך האדם לדעת שבו מאיר לו ה' עכשיו ולכן יתמקד במצווה זו וישקיע בה את כל כוחותיו.

לפי ההבנה ש"עוסק במצווה" הוא פטור ולא נחשב כ"אונס", נראה שסברת הפטור היא שחיובי מצוות חלים רק על אדם משוחרר שאינו עסוק כעת בעשיית רצון השם. למעשה, זה המסר שעולה מדרשת הפסוקים "בשבתך" "ובלכתך" בשבת דידך ובלכת דידך. מתי חלים על היהודי חיובים, כאשר הוא עסוק בדברי הרשות. אבל כאשר הוא עוסק בחפצי שמים לא יכולות לחול עליו חובות מצוותיות נוספות.

 

כאמור, הנפק"מ המרכזית בין שתי התפיסות בהבנת אופי פטור" עוסק במצווה" מתייחסת למצבים שבהם ניתן לקיים את שתי המצוות בו זמנית. לפי ההבנה שהפטור מבוסס על אונס, במקרה כזה יקיים את שתי המצוות. אולם אם מדובר על פטור, גם כשיכול לקיים את שתי המצוות, פטור מהמצווה השנייה. 

בשאלה זו נחלקו התוס' והר"ן בעקבות הסוגיה בסוכה.

לקראת סוף הסוגיה בדף כו. מובאת הברייתא הבאה:

תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה.

הולכי דרכים פטורים ממצוות סוכה בזמן הליכתם בלבד מדין "תשבו כעין תדורו". לעומת זאת, שלוחי מצווה פטורים מהסוכה גם בלילה למרות שהם אינם עסוקים בפועל בשליחות. לאור הברייתא הזאת פירש רש"י במשנה בכה.:

שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה- ואפילו בשעת חנייתן.

בהמשך מביאה הגמרא מעשה מאמוראים שנהגו כך למעשה:

כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא - הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין.

רב חסדא ורבה בר רב הונא כשעלו להקביל פני רבם ברגל לא ישנו בסוכה למרות שבלילה לא היו עסוקים במצוות הקבלת פני רבם.

תוס' בד"ה "שלוחי מצוה" כה. הביא את פירושו של רש"י למשנה ואת הראיות הנ"ל מהברייתא ומעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא. אולם מסקנת התוס' היא שפטור "עוסק במצווה" קיים רק כאשר לא ניתן לקיים את שתי המצוות. והוא נדחק ליישב את הברייתא של שלוחי מצווה באופן הבא:

וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.

זאת אומרת, שפטור שלוחי מצווה מסוכה בלילה נובע מכך שאם יצטרכו לדאוג לעצמם לסוכה בלילה, הדבר יפגע בשליחותם ובאיכות קיום המצווה במשך היום.

הר"ן על הרי"ף (יא.) חלק על תוס' ופירש את הברייתא כפשוטה וממילא הגדיר את פטור העוסק במצווה בשונה מתוס':

לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן.

 

נפק"מ נוספת עולה מדברי הט"ז באו"ח סימן קח' ס"ק א':

תחילה מביא הט"ז את דברי הדרישה:

"וכתב שם בס' דרישה וז"ל מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בו בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סימן צ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפלה שג"כ א"צ להשלימה בזמן תפלה שלאחריה להתפלל ב' א' לתשלומין כיון שג"כ בזמן העסק היה פטור מן התפלה כמו באבילות דהכא דמה לי אונס דאבילות או עסק דמצוה ולדעתי כ"ש הוא דהא בצרכי צבור ג"כ עבד עבודת השם עכ"ל."

ה"דרישה" סובר שכפי שאבל שהיה פטור מתפילה, אינו חייב בתפילת תשלומין, כך גם העוסק בצרכי ציבור והיה פטור מתפילה מדין "עוסק במצווה", אינו משלים תפילתו.

הט"ז חולק על השוואת ה"דרישה" בין אבל לעוסק בצרכי ציבור:

"ואין דמיון בזה לפטור דאבילות דהתם אפשר לו להתפלל דהא יושב בטל אלא שחכמים פטרוהו וע"כ אין שייך שם תשלומין דאין זה מקרי אונס אלא פטור מה שא"כ כאן דהוא אין בו פטור אלא שיש עליו אונס שלא היה יכול להתפלל שאין לו פנאי והוה כמו חולה שאין יכול להתפלל או שיכור כל זה מקרי אונס כיון שהוא עצמו בר חיובא הוא ועל זה ודאי תקנו תשלומין כנלע"ד פשוט:"

להבנת הט"ז בניגוד לאבל שפטור מתפילה, העוסק בצרכי ציבור אינו "פטור" אלא "אנוס" ולכן חייב בתשלומין. כנראה שלדעת ה"דרישה", גם העוסק בצרכי ציבור פטור מתפילה ולא מדין אונס כיון שדין "עוסק במצווה" נתפס להבנתו כ"פטור" ולכן אינו חייב בתשלומין.