דקל

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים קיא – דקל

ה

גמרא בסוגייתנו (קיא ע"א –קיא ע"ב) מונה מעשים רבים שיש בהם סכנה. מעשים אשר רובם הגדול כרוך באינטראקציה עם אישה או עם דקל. נניח כעת לעניין האישה, ונתמקד בדקל:

ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו, ומתחייב בנפשו. אלו הן: הנפנה בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים...
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים כג) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי - זה הישן בצל דקל יחידי...
האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא - אחדא ליה לדידיה רוח פלגא. והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא - אחדא ליה רוח צרדא. האי מאן דפסעי אדיקלא, אי מיקטל - קטיל, אי איעקר - מיעקר ומיית.

מה יש בו, בדקל, שגרם לגמרא לראות בו מוקד משיכה לשדים ומזיקים, וגורם היוצר כשפים ומסכן את הסובבים אותו?

אפשר להבין שהדקל נבחר פשוט מפני שהוא מצוי. כך למדנו בגמרא לעיל (פז ע"ב –פח ע"א) שהסבירה מדוע גלו ישראל דווקא לארץ בבל:

עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.

כלומר, הגמרא דיברה הגמרא על הסכנות המצויות ליד הדקל משום שארץ בבל הייתה משופעת בדקלים, אך אין שוני עקרוני בינו ובין עצים אחרים.

אפשרות אחרת, הקשורה מעט לנקודה הנ"ל, היא המקום שאותו תפס הדקל בתרבות האלילית הקדומה. באזורים המשופעים בדקלים, אשר הדקל היווה עבורם משען כלכלי ותזונתי, התפתחה מערכת אלילית שלימה שהדקל עומד במרכזה. בסמלים אליליים רבים אפשר למצוא צורות של דקלים, ובוויקיפדיה יודעים לספר שעל פי המיתולוגיה המצרית נולד האל 'רע' עם גרעין דקל בפיו. ממילא מסתבר שגם חז"ל ראו בדקלים עצים שעליהם חלים כוחות הטומאה, או לחלופין ביקשו להרחיק את העם מן העבודה הזרה בכך שיצרו סביב הדקל אווירה שלילית של קללה שתהיה מנוגדת לסגידה וההערצה אליו.

אמנם ייתכן גם להבין שייחודיותו של הדקל בעיני חז"ל נובעת מסגולותיו הביולוגיות. בגמרא לעיל (נו ע"א) למדנו על תושבי יריחו שהיו לוקחים תערובת מסוימת "ומרתחי להו ושדו להו לדיקלא בליביה". ופירש רש"י (ד"ה ושדו): "דקל יש לו לב מתוכו, ויש לו מוח לאורכו". כלומר, בניגוד לרוב העצים שהרקמות המובילות מים ומזון מתחדשות אצלם כל הזמן ומפוזרות לכל ארכם, אצל הדקל מרוכזות רקמות אלו ב"לב" אחד שבלעדיו אין העץ מסוגל לחיות. נראה שמבנה ייחודי זה הוביל לראייתו של הדקל כדומה במשהו ליצור חי הכלוא בגוף עץ, אשר כוח החיות שלו יכול להוות מוקד משיכה לשדים, כשפים ומזיקים.

הרב אברהם סתיו