פסחים | דף קיא | דקל

הגמרא בסוגייתנו (קיא ע"א-ע"ב) מונה מעשים רבים שיש בהם סכנה, ורובם כרוכים באינטראקציה עם אישה או עם דקל. נניח כעת לעניין האישה, ונתמקד בדקל:

"ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו, ומתחייב בנפשו. אלו הן: הנפנה בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים...           
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'? זה הישן בצל דקל יחידי...         
האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא – אחדא ליה לדידיה רוח פלגא, והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא – אחדא ליה רוח צרדא. האי מאן דפסעי אדיקלא, אי מיקטל – קטיל, אי איעקר – מיעקר ומיית".

מה יש בו, בדקל, שגרם לגמרא לראות בו מוקד משיכה לשדים ולמזיקים וגורם היוצר כשפים ומסכן את הסובבים אותו?

ייתכן שהדקל נבחר פשוט מפני שהוא מצוי, כפי שעולה מן הגמרא לעיל (פז ע"ב –פח ע"א), שהסבירה מדוע גלו ישראל דווקא לארץ בבל:

"עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה".

אם כן, ייתכן שהגמרא דיברה על הסכנות המצויות ליד הדקל משום שארץ בבל היתה משופעת בדקלים, אך אין שוני עקרוני בינו ובין עצים אחרים.

אפשרות אחרת, הקשורה מעט לנקודה הנ"ל, היא שהבעייתיות בדקל נובעת מהמקום שהוא תפס בתרבות האלילית הקדומה. באזורים המשופעים בדקלים, שבהם היה הדקל משען כלכלי ותזונתי, התפתחה מערכת אלילית שלמה שבמרכזה עומד הדקל. בסמלים אליליים רבים אפשר למצוא צורות של דקלים, ובוויקיפדיה יודעים לספר שעל פי המיתולוגיה המצרית נולד האל 'רע' עם גרעין דקל בפיו. ממילא מסתבר שגם חז"ל ראו בדקלים עצים שעליהם חלים כוחות הטומאה, או שביקשו להרחיק את העם מן העבודה הזרה בכך שיצרו סביב הדקל אווירה שלילית של קללה, שתהיה מנוגדת לסגידה ולהערצה אליו.

אמנם, אפשר גם להבין שייחודיותו של הדקל בעיני חז"ל נובעת מסגולותיו הביולוגיות. בגמרא לעיל (נו ע"א) למדנו על תושבי יריחו, שהיו לוקחים תערובת מסוימת "ומרתחי להו ושדו להו לדיקלא בליביה". ופירש רש"י (ד"ה ושדו): "דקל יש לו לב מתוכו, ויש לו מוח לאורכו". כלומר, בניגוד לרוב העצים, שבהם הרקמות המובילות מים ומזון מתחדשות כל הזמן ומפוזרות לכל ארכם, בדקל מרוכזות רקמות אלו ב'לב' אחד, שבלעדיו אין העץ מסוגל לחיות. נראה שמבנה ייחודי זה הוביל לראיית הדקל כדומה במשהו ליצור חי הכלוא בגוף עץ, אשר כוח החיות שלו יכול להוות מוקד משיכה לשדים, כשפים ומזיקים.