דריסת הרגל

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף עה – דריסת הרגל

במשנה (עה עמוד א) הובאה מחלוקת תנאים בדין שתי חצרות, זו לפנים מזו, שכל אחת עירבה לעצמה:

"שתי חצירות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה ולא הפנימית - שתיהן אסורות. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה - זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה. רבי עקיבא אוסר החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה".

הגמרא מסכמת שישנן שלוש דעות בשאלה זו:

"שלש מחלוקות בדבר: תנא קמא סבר: רגל המותרת - אינה אוסרת, רגל האסורה - אוסרת. רבי עקיבא סבר: אפילו רגל המותרת אוסרת. ורבנן בתראי סברי: כשם שרגל מותרת אינה אוסרת - כך רגל האסורה אינה אוסרת".

דעת רבי עקיבא פשוטה לכאורה: לשיטתו זכות המעבר של דרי החצר הפנימית בחצר החיצונה מגדיר אותם כשותפים לחצר, וממילא מכיוון שלא עירבו עם תושבי החצר החיצונה הם אוסרים את הטלטול בחצר. מאידך, דעת רבנן בתראי היא שזכות המעבר לא נחשבת כשותפות, וממילא בשום מצב לא תאסור דריסת הרגל את הטלטול בחצר. אמנם דעת תנא קמא מובנת פחות: מדוע יש חילוק בין רגל שאסורה במקומה לרגל שאינה אסורה במקומה?

תשובה אחת לשאלה זו ניתן למצוא בדברי רש"י (נט עמוד ב ד"ה רגל). מן הגמרא שם עולה שלדעת רבנן אין רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה משום שאנחנו יכולים לכוף את בני החצר הפנימית שלא לעבור בחצר החיצונית במהלך השבת. לאור זאת מסביר רש"י מדוע אי אפשר לומר סברה זו ביחס לרגל האסורה במקומה:

"דכיון דבחצר דגופייהו אסרי ליכא למכפינהו למיחד דשא דידהו, וימחלו על דריסת הרגל שיש להן על החיצונה".

לדעת רש"י, ההבדל בין רגל המותרת לרגל האסורה הוא טכני בעיקרו: כאשר הרגל אסורה במקומה אין אנו יכולים לכוף את בני החצר הפנימית להישאר בחצרם, שהרי אין הם יכולים להשתמש בה, ולכן הם אוסרים את בני החצר החיצונה. אמנם בדברי החזון אי"ש (עירובין פב, י) אפשר למצוא הסבר למדני לחילוק בין רגל האסורה לרגל המותרת:

"דרגל האסורה במקומה אוסרת דחשבינן ב' החצירות כחצר אחת גדולה משותפת לשניהן... והא דרגל המותרת אינה אוסרת הוא משום דהותר הפנימי שאין ראוי למחשב את הפנימית כמשותפת כיון שאין לחיצונה בה כלום, וכיון דחשבינן לפנימית כרשות לעצמה לענין טלטול בתוכה, שוב היא נשארת חלוקה מחצר החיצונה ואין בני הפנימית נחשבין כמשותפין בחיצונה".

לדעת החזון אי"ש, כאשר רגל מותרת במקומה מגדיר ההיתר את החצר הפנימית כיחידה עצמאית שמופרדת מן החצר החיצונית. הבדלה זו נוצרת כדי לאפשר את היתר הטלטול בחצר הפנימית, אך מתוך כך היא מנתקת את החצר הפנימית מן החיצונית לחלוטין ושוב אין דריסת הרגל הפנימית אוסרת את הטלטול בחיצונית.

הרב אברהם סתיו