דרך הפשט

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א
שיעור 3 – דרך הפשט
א . גישת הליטאים לסיפורי "נפלאות"
לפני שנחזור לנקודה שבה הפסקנו בשיעור הקודם, הייתי רוצה להרחיב מעט בנושא שהזכרנו בעבר, שהוא בעל חשיבות מתודית. אנחנו סומכים במידה רבה על מידע המלוקט מדיווחים וסיפורים, והעלינו פה את שאלת האמינות של דיווחים כאלה. הזכרנו סברה האומרת שיש יותר מקום "להאמין" לסיפורים על הגר"א מאשר לסיפורים חסידיים. לאחר שכבר התחלנו לדלות רשמים ועובדות מן המסורות הללו, ברצוני להוסיף כמה דברים הנוגעים לנושא האמינות. וזאת למרות שהמקור שעליו נסתמך כאן הוא בעצמו לא יותר מ"סיפור"...
לפנינו אירוע שעליו סיפר תלמיד גדול של ר' חיים מוולוז'ין, ר' דוד טעביל ( בעל "נחלת דוד ").[1]
ר' חיים מוולוז'ין ישב עם כמה תלמידים בכירים, וסיפר על גדולת אחיו, ר' זלמן( שגם אותו הזכרנו בשיעור הקודם.' חיים אמר עליו, שהוא היה כל כך גדול בתורה, עד שגם בימי התנאים והאמוראים היה נחשב לתלמיד חכם. לאחר שבח מופלג זה, שאל אחד הנוכחים את ר' חיים – ואם כך איך היית מתאר את גדולתו של רבו של ר' זלמן, הגר"א? ר' חיים התרגש ואמר,לו היה חי אחי ר' זעלמלע אלף שנים פעמים, לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל", הן בחריפות והן בבקיאות. על כך כותב רושם האירוע הזה:
וישתוממו האנשים האלה לשמוע דבר כזה יוצא מפי הגר"ח ז"ל, אשר דבריו היו תמיד צרופים ומזוקקים, ואיך יאמר דבר כזה שגם בבקיאות באלף שנים לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל.
המספר ממשיך להעיד שר' חיים שם לב לתמהונם, ומייד הסביר את עצמו בדיוק ובשכנוע. פרטי תשובתו אינם חשובים לנו כרגע, אלא התגובה הראשונית שדבריו עוררו. ההפרזה וההפלגה לא היו ממידותיו של ר' חיים מוולוז'ין, וניתן לחוש שגם אצל תלמידיו-שומעיו, הצורך לדייק בתיאור העובדות אינו נדחה מפני כבוד הרב. ר' חיים הבין את הסתייגותם מארשת פניהם בלי שהיה להם צורך לומר על כך מילה.
ואמנם, אפשר להביא ראיה לתכונה זו של ר' חיים מדברים שכתב הוא עצמו, בהקדמה שכתב לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא" (- חלק מהזוהר; בהקדמה זו עוד נעסוק בעזרת ה'). ר' חיים עוסק שם בדמותו של הגאון מווילנא בתור איש תורת הסוד. הוא עומד על כך שהגר"א היה זוכה ל"גילויים" שמימיים בתדירות. עובדה זו עולה, בין השאר, מהזדמנויות רבות שבהן כתב או אמר ר' אליהו "נתגלה לי". ואולם מוסיף ר' חיים:
עדיין לא נתברר אצלי אם היו אלו הגילויים בהקיץ, ואולי היה בשינה ע"י עליית נשמה במתיבתין עילאין, אבל זה נתאמת אצלי שהיה לו בבירור עליית נשמה מדי לילה בלילה מיום עמדו על דעתו הקדושה כנ"ל. אמנם מעניין הגילויים בהקיץ לא ידעתי ממנו בבירור, כי היה כמוס וסתום מאוד מלגלות... רק מענין אחד נפלא אשר שמעתי מפיו הקדוש משמע שהיו לו גילויים גדולים ונוראים גם בהקיץ ...
לכאורה מטרת ר' חיים אינה אלא להרשים את קוראיו בגדולת רבו, ומה היה לו קל יותר מאשר להחליט בפשטות, על פי אותו "ענין אחד" ששמע מן הגר"א, שאכן רגיל היה בהתגלויות רוחניות לא רק בשינה אלא גם בהקיץ? אך זהירותו הרבה אינה מרשה לו לומר יותר מאשר שיש רגליים לטיעון כזה ("משמע"). אכן, קולעים הם הדברים שכתב המקובל ר' יצחק אייזיק חבר[2], מקובל מפורסם מבית המדרש הליטאי, ביחס לר' חיים מוולוז'ין:
כי הגאון החסיד האמיתי מורינו הרב רבי חיים מוולאזין זכרונו לברכה רוב אנשי דורינו זה זוכרים אותו... כי יותר מאשר היה גדול בתורה ועמלו בתורה ובחסידות וענוה יתירה למד ולימד הרבה, עוד היה חכם גדול לכלכל דבריו במשפט לבלי להפליג ולגזם בדבר מן הדברים, ושלא לאמר דבר מאומדן דעת. ומדת חכמים היתה בו על מה שלא ראה, היה אומר לא ראיתי, ומה שלא שמע אמר לא שמעתי. וזה דבר מפורסם לכל המון ישראל שבדור הזה למגדול ועד קטן.
יש בדברים האלה ללמד, לדעתי, לא רק על אישיותו של ר' חיים מוולוז'ין, אלא גם על הרבים שהעריצו אותו. "התרחקות מהגזמות והפלגות בדברים היתה טבועה אצל הליטאים, ומסתבר שעובדה זו היא סיבה להתייחס למסורות שלהם בכובד ראש, לפחות מבחינה יחסית. ואף על פי כן, יש לקרוא את דבריהם מתוך הבנת המגמות שלהם. כמה שיתאמץ הכותב לדייק בדבריו, לעולם אין להימלט מהשפעת המגמה על התוצאה הכתובה.
 
ב. יסודות הוודאות
מכאן נחזור לדבריו של ר' ישראל משקלוב בהקדמה ל"פאת השולחן". עמדנו על הוודאות, המהירות והביטחון שבהם היה הגאון רגיל לענות על שאלות בתורה. ר' ישראל מביא עדות ראייה של ידידו, ר' מנחם מנדל משקלוב, שהגאון עצמו הביא לביטוי נרגש את תחושת הוודאות שהיתה לו לגבי הישגיו בלימוד. אותו ר' מנחם מנדל למד מפי הגאון את פירושו למגילת שיר השירים, ותיאר מה שאירע כאשר השלים הגר"א את הפירוש: 
והוה בדיחא דעתיה, ושמח בשמחת תורתו הקדושה, וקרא למחותנו... ולבנו הגדול... וצוה לסגור חדרו, והחלונות סוגרו ביום, והדליקו נרות הרבה, וכאשר סיים פירושו נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול ית"ש, שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה...
 
במעמד זה נשא הגר"א מונולוג ארוך שעל מחציתה הראשונה נדלג כעת (ועוד חזון למועד), ונתמקד במה שקשור לנושא שלנו:
אח"כ אמר כי ב"ה כל התורה כולה שניתנה בסיני ידעה לתכליתה, וכל הנביאים וכתובים והמשניות ותשבע"פ היאך גנוזים בה, ולא נשאר לו שום ספק באיזה הלכה וסוגי' בכל התורה לעת זקנותו, וידע כל תושבע"פ וכל הפוסקים עד האחרונים שעל השולחן ערוך ובררם והגיה אורות מאופל השבושים ועשאן כסולת נקיה מפסולת. ובנסתרות כל אשר בידינו הזוהרים ותיקוני זוהר וספר יצירה וכתבי האר"י ז"ל והפרד"ס גמרם וידעם לתכליתם בניקיון מן פסולת השיבושים רבים שעלו בם קמשונים... והזהירם בל יגלו כל זה אך אחרי עלייתו למרום סיפר לי תלמידו הרב הנזכר.
 
ובכן, הגאון היה מסוגל לומר על עצמו שהוא יודע את כל התורה ידיעה מושלמת, ללא ספקות וללא טעויות הנובעות משיבושים. ידיעותיו היו אפילו אמינות יותר, למרבה הפלא, מהספרים עצמם, שהם מקור ידיעותיו של כל תלמיד חכם. זאת משום שהספרים עלולים להיות נגועים בטעויות של המעתיקים והמדפיסים, ואילו הגאון ידע את התורה בצורה כה מושלמת שהיה יכול להבחין מה מוטעה בטקסטים שהיו לפניו, ולתקן אותם. אני מרשה לעצמי לומר בביטחון שאמירה כזאת – עדות עצמית על ידיעה מוחלטת של כל התורה – אינה קיימת בספרותנו מפיו של אף אחד מגדולי ישראל. את פקודתו של הגאון שלא לפרסם ברבים את הדברים אפשר להבין בקלות, שכן הם עלולים להחשיד את אומרם בחטא השחצנות; ויש להוסיף מיד, שאם הגאון הרשה לעצמו את האמירה, ולו בפני קומץ מקורבים, ברור שעל פי הכרתו העצמית יהיה חשד כזה בלתי-מוצדק. אשר לביטחון שלו בתיקון גרסאות, יש לציין שהתעוזה בעניין זה בולטת לאור האיסור החמור שהטיל רבנו תם, בפתיחה לספר הישר שלו, על הגהת טקסטים "בפנים". דעתו של רבנו תם התקבלה, ועל כן מוצאים אנו את הגהותיהם של גדולי ישראל תמיד בגיליון בלבד (כמו לדוגמה בהגהות הב"ח על הש"ס), ולא "בפנים" של הטקסט. הגהת טקסטים הוחזקה מקדמת דנא כמלאכה מסוכנת ולא-בטוחה. אך גם חוסר-וודאות זה אינו קיים אצל ר' אליהו מווילנא.
 
כפי שראינו בשיעור הקודם, גם אם הגר"א לא היה אומר את הדברים בפירוש, משתקפת מהם מציאות חיה שהיתה ידועה לכל מי שבא עם הגאון במשא ומתן של תורה. והמציאות הזאת של ידיעה ווודאית מושלמת בתורה, השליכה לא רק על דמותו של הגאון, אלא על קלסתר פניה של התורה עצמה.
 
השאלה שעליה ברצוני לעמוד היא: וודאות זו על מה היא סומכת? מהן שורשיה? נדמה שאנחנו יכולים להצביע על שלושה עקרונות או תכונות-יסוד, שמהם היא יונקת. שנים מהם כבר הזכרנו בעבר, ובכל אופן נחזור אליהם כעת כדי לחוש יותר את משקלם.
 
על גורם אחד נחזור כאן בקיצור: ההיקף והשליטה העצומה בכל התורה. ראינו כיצד חידושיו של הגר"א התקשרו לבקיאותו, למשל כאשר הסביר שדיוק לשון המשנה במסכת ביצה רומז לדין המופיע בתוספתא. כאשר הפירושים מתאשרים ממקומות שונים בספרות התורנית, הוודאות גדלה. כדי לשבר את האוזן, חישבו על חוקרים בימינו המנסים לאשש את טיעוניהם בעזרת הצלבת מידע ממספר מקורות, ואפילו ממגוון דיסציפלינות.
 
ג. חידוש עולם הפשט
יסוד שני שעליו עומדת וודאות ידיעותיו של הגר"א, ועליה נרחיב יותר את הדיבור, היא הדבקות בפשט. יש לפשט כוח שכנוע גדול. העומד בפני שני פירושים, ששניהם מיישבים במידה שווה את כל הקשיים והשאלות לגבי טקסט מסוים, מן הסתם יראה בפירוש הפשוט יותר את הפירוש ה"אמיתי". ואף זאת - לעיתים נהיה מוכנים לקבל את הפירוש הפשוט גם אם הוא משאיר קשיים שאותם ניתן היה ליישב אילו נקטנו בדרך אחרת. ובכן, הגר"א התפרסם בדגש החזק שלו על הפשט, ובהתרחקותו מן הפלפול. שיטתו מציינת תפנית חשובה ביחס לתורתם של האחרונים שקדמו לו.
 
ראינו לעיל את הבנת הגאון בעניין ה"חסורי מחסרא" שבתלמוד – המקרים שבהם הגמרא מפרשת את המשנה על ידי הוספת מילים שאינם כתובות. לדבריו, מטרת הגמרא היא להתאים את המשנה לשיטה ההלכתית של האמוראים, שהיא שונה מכוונת כותב המשנה. ואילו המשנה מצד עצמה מתפרשת בלי שום הוספה. בפועל, גישת הגר"א מאפשרת לפרש את המשנה כפשוטה בניגוד לפרשנות של הגמרא. הגר"א היה מלמד את תלמידיו שניתן לפרש את המשנה בניגוד להבנת האמוראים, גם שלא בהקשר של "חסורי מחסרא". ר' מנשה מאיליא, הביא בשמו, שכשם שיש פשט ודרש במקרא, ישנו פשט ודרש גם בדברי התנאים. האמוראים לפעמים נוקטים בידם את מידת הדרש ביחס למשנה, אך הרשות נתונה ללומד לפרש על דרך הפשט, אם כי להלכה פרשנות האמוראים קובעת.
 
לא מעט פירושים נמסרו בשם הגר"א על דרך זו, וחלקם מופיעים אפילו בספרו על המשנה הנקרא "שנות אליהו". אחד האחרונים, הרב שמואל שטראשון מווילנא (הרש"ש) שם לב לדוגמה אחת, והעיר: "לכאורה פירש נגד הגמרא ."[3] בדורות שלאחר הגר"א, כאשר פירושים כאלה התחילו לאפיין נטיות "משכיליות" שרווחו בעולם היהודי, לא תמיד היה נוח לרבנים להכיר בשיטה זו של הגאון. הרב בעל "ערוך השולחן" היה אומר שבוודאי היה הגר"א מקדים לכל פירוש כזה את ההסתייגות: "אלמלא שפירשו חז"ל אחרת, היה אפשר לומר כך ..."[4] ואולם קשה לדחות או להמעיט בחשיבותו של דרכו זו של הגר"א, שכן אהבתו לפשט בלטה בהקשרים רבים מאוד.
 
הגר"א מפרש בדרך משל ונמשל את הפסוק "ערב לאיש לחם שקר, ואחר ימלא פיהו חצץ" (משלי פרק כ, יז ):[5]
הלחם שמגיע לאדם ברוב עוולתו וערמותו ערב ומתוק לו מאוד, אבל אח"כ ימלא בעד זה פיהו חצץ. והענין שמתוקין לאיש לומר חוקים אשר לא טובים פשטים שקרים ודרושים מפוארים וחילוקים, בכדי להתפאר ולהתנשא. אבל אח"כ ימלא גומר[6]...
 
אחד מתלמידי הגאון היה ר' פנחס המגיד מפאלאצק. ר' פנחס זה כתב פירוש על ספר תהלים בשם "מדרש חכמים". בהקדמתו הוא "מתנצל", כדרך המחברים, על התועלת שביצירתו: הלא ספר תהלים זכה כבר לטיפולם של גדולי הפרשנים? אך הוא טוען שעדיין דרוש ספר שיסביר את מהלך כל מזמור באופן שלם ועל דרך הפשט. הוא ראה את עצמו מסוגל במיוחד למשימה זו:
וגם זאת עמדה לי זכותי ששימשתי את הגאון האמתי בוצינא קדישא... פטיש החזק מו"ה אליהו זצ"ל מווילנא, ומשל נכנס לחנותו של בשם שעל כל פנים נקלט הריח, ובחנותו נכנסתי וריחו הטוב קלטתי, שלא לילך בפירושים שונים בדרך עקלתון הנוטים על צד הדרכים בהקדמות והמצאות שכליות שיהיה הפירוש רחוק מפשוטן של דברים, וכל שאפשר לפרש שיהיה הדבר קרוב לפשוטו הוא הדבר היותר אמתי.
 
ולא רק בפרשנות המקרא והמשנה היה הגר"א מעדיף ללכת בדרכים פשוטות, כי אם גם בלימוד גמרא ובמשא ומתן בהלכה. בעניין זה, כדאי להשוות בין הגאון מווילנא לבין עוד אחד מענקי התורה, בעל ה"שאגת אריה", ר' אריב לייב גינצבורג, שחי בתקופתו. ה"שאגת אריה" היה רב בוולוז'ין, ור' חיים מוולוז'ין היה גם תלמיד שלו, בנוסף על קשריו הידועים עם הגר"א. הרבה נקודות השקה היו לגר"א ול"שאגת אריה "[7], והשנים ידעו אחד על השני, אם כי לא ידוע על מפגש ביניהם. בעניין נושא הדיון שלנו – אימוץ הפשט ועזיבת הפלפול - כותב ה"שאגת אריה" שבספרו הוא הולך בדרך זו, ושהוא רואה בכך תפנית מבורכת. הוא בוחן בעין ביקורתית את דרך הלימוד המפולפלת שבה הלך כל ימיו, ואומר שאת כל הדברים "לא העליתי על ספר, כי הכל ישא רוח ואין זה אלא הבל ורעות רוח, אף שנזהרתי בכל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול כאמיתה של תורה מ"מ א"א שלא יתערב בו דברים שאינן לאמיתה." ובכן, בספרו הוא מעלה על הכתב רק הדברים ההולכים בדרך ישרה ואמיתיים לגמרי, ללא פלפולי סרק. ניתן להסיק מכאן שהשאגת אריה היה שותף רוחני לגר"א ב"מהפכת הפשט". ועם כל זה, מוסר לנו ר' חיים מוולוז'ין את הערותיהם של שני מוריו זה על זה. "הגר"א זלה"ה אמר על השאגת אריה שהוא מרבה בפלפול, והשאג"א אמר על הגר"א שהוא מרבה בפשטות." דבקותו של הגר"א בפשט היתה יוצאת דופן בעיני עמיתו.
 
השלכותיה של גישה זו בולטות לעיני המתבונן ברבות מהנהגותיו המעשיות של הגאון. הגר"א אסר את אכילת חדש בזמן הזה גם בחוץ לארץ, כפשטות ההלכה, ונמנע מלהסתמך על ההצדקות המרשימות שהמציאו האחרונים בכדי לסנגר על מנהג ישראל להקל בנידון. שיטתו בהגדרת "בין השמשות", הטוענת ש"שקיעה" היא הרגע שבו נעלם גלגל החמה מעינינו, נראית מובנת מאליה מבחינת הלשון והמציאות, אך מנוגדת לתפישה שהיתה מקובלת מאז ימי הראשונים, שנסמכה על תיאוריה אסטרונומית מיושנת ומסובכת. מנהג הגר"א המקובל בארץ ישראל – שהכהנים נושאים כפיהם כל יום – הוא בהתאם לפשט ההלכה, אך מנוגד לנוהג המקובל בקהילות אשכנז במשך מאות שנים, שהסתמך על שיקולים צדדיים שאינם מופיעים במקורות ההלכה המרכזיים. הוא תבע לאכול בסוכה בחוץ לארץ במשך כל יום שמיני עצרת, שוב כפי פשטות הדין, תוך שלילת כל ההסברים שניתנו להקלות הרווחות.
 
בסיום עניין זה, נעיר שתי הערות, שאני מקווה שעוד ניווכח בהן.
ראשית: לא כל מה שנראה "פשט" בעיני הגר"א, או בעיני בני דורו, היה זוכה לתואר זה אצל בן דורנו.
שנית: אין להבין מכאן שהגר"א כולו "פשט". אדרבה, הגר"א האמין לחלוטין ברביעיה המסורתית המרכיבה את מסורת הלימוד והפרשנות: פשט, רמז, דרש וסוד. ישנם פירושים רבים של הגר"א על ספרי מקרא שהם על דרך הרמז, ובמיוחד: המשל והנמשל. ועדיין נראה נכון לומר, שיחסו לפשט היה ייחודי, ולעיתים קרובות רוחו של הפשט שרתה גם על שאר דרכיו של הגאון.
 
ד. דרך הפשט במסורת הליטאית
גישה זו התעצמה במשנתו של הגאון מווילנא והשפיעה בצורה עמוקה על למדני ליטא. אנו יכולים לראות דוגמה לכך באחת היצירות התורניות הפופולריות, "תורה תמימה" לרב ברוך אפשטיין. הר"ב אפשטיין למד בישיבת וולוז'ין, היה אחיינו של הנצי"ב ובנו של בעל "ערוך השולחן". המחבר מביא את תורת חז"ל על פסוקי התורה שבכתב לפי הסדר, ומצרף למובאות הללו גם דברי פרשנות. פעמים אין ספור הוא מצטט מדבריהם של פרשנים ופוסקים שקדמו לו, מעיר בקיצור על הדוחק שבדבריהם, ומציע אלטרנטיבה שבעיניו פשוטה יותר. בדוגמה דלהלן (מתורה תמימה במדבר פרק טו), הוא פוטר את פירושו של רש"י כלאחר יד:
אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - תניא, אחרי לבבכם זו מינות, וכה"א (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלוהים (ברכות יב ע"ב).
תורה תמימה: וענין המינות כאן פשוט שהוא כפירה במציאות ה' וכהראיה שמביא מפסוק אמר נבל בלבו אין אלהים. ורש"י פי' וז"ל (ברכות שם), מינות - אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל וכה"א אמר נבל בלבו אין אלוהים, עכ"ל, ולא ידעתי על מה טרח לפרש פירוש דחוק כזה ולא כפשטיה וכפשטות הכתוב כמש"כ.[8]
 
אכן, ה"פשטות" בתור קנה-מידה פרשני בעולם הרבנות צבר תאוצה בזכותו של הגאון מווילנא, והמגע עם הלכי רוח מודרניים תרם, ככל הנראה, להמשך התחזקותה גם בדורות הבאים. אנו רואים שר"ב אפשטיין, בראשית המאה העשרים, חש בטוח בעצמו עד כדי כך שהוא מותח ביקורת על גדול המפרשים. ממשיכי מסורת הגר"א לא סברו שדרכו שמורה לגאונים כמוהו, אלא מהווה דרך חינוך לציבור הלומדים בכלל.
 
עד כאן עסקנו בשנים מעמודי ה"וודאות" במשנת הגאון: הבקיאות, והפשט. יסוד שלישי, חשוב ביותר, לפנינו – ובו נעסוק בעזרת ה' בשיעור הבא.
 
 

[1] ראה בשיעור הקודם הערה 5.
[2]  בספרו "מגן וצינה", פרק כה. מטרת הספר היא להגן על אותנטיות הזוהר. כאן הוא מנצל את מהימנותו האישית של ר' חיים מוולוז'ין בתור ראיה משכנעת על אמיתות המסורת הקבלית. עוד הוסיף שתכונה זו היתה משותפת לר' חיים ולרבו הגדול: "וכל חללי דעלמא לא הטה אותם לגזם ולכזב ולשנות בדיבורם אפילו כמלא נימא."
[3] חידושי הרש"ש לברכות מט ע"ב.
[4]  על כך ראה "חקר ועיון" מאת הרב קלמן כהנא, חלק א, עמ' קנ-קנא.
[5] הדברים מודפסים בפירוש הגר"א למשלי. הגר"א החשיב מאוד את פירושו זה, וציווה על תלמידיו להקדים את פרסומו לפני שאר כתביו. עיקרי השקפתו המוסרית נמצאים כאן.
[6] פירוש "גומר" כאן הוא "וכולי".
[7] כת על כך י' תא-שמע בכתב-עת "סדרא" גליון טו, עמ' 191-181.
[8] אכן לפני "התורה תמימה" היתה הגרסה ברש"י כפי שהוא מצטט, אבל בכתב יד אנו מוצאים את הגרסה שהמקורית, לפני שהצנזורה התערבה:
"מינות - אותם תלמידי ישו הנוצרי ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל".
מבואר מכאן שרש"י מתאמץ לפרש "מינות" על הנצרות (הבנה שיש לה סימוכין) ולכן התקשה לפרש "אין אלהים" כפשוטו.