דילוג לתוכן העיקרי

תורה יב | דרך התמימות והפשטות

קובץ טקסט
"כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבא לידי רעות גדולות ח"ו. ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל הי' ע"י חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות הוא, רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות. ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהי' שם הש"י. ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השי"ת יעשה, ואם לאו לאו, ואזי בוודאי לא יכשל לעולם. ואפילו כשנופל ח"ו לספיקות, ויש שנפילתו גדולה מאד מאד ר"ל, שנופל לספיקות והרהורים, ומהרהר אחר השי"ת. אעפ"כ, הנפילה והירידה היא תכלית העליה."
כי דע, כי שרש כל הבריאה הוא הכבוד. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכו' (יומא לח). ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שרש כל הבריאה. ואף על פי שכלו אחד, על כל זה בהבריאה יש חלקים, ובכל חלק וחלק מהבריאה יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו כנ"ל. וזה בחינת (אבות פרק ה): 'בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא בשביל שכר וענש נברא בעשרה מאמרות'. ובכל מאמר ומאמר יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו, כי הכבוד הוא שרש הכל כנ"ל. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אמר כבוד" - שבכל מאמר מלבש בו כבודו יתברך, שעל ידי זה נברא העולם, כי 'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו). ואפלו בעברות ודברים רעים, חס ושלום, ששם אין כבודו יתברך, בבחינת (ישעיה מ"ב): "וכבודי לאחר לא אתן", שיש גבול להכבוד שלא יתפשט לשם, ואף על פי שמלא כל הארץ כבודו, עם כל זה יש גבול כשמגיע למקומות הנ"ל, שלא יצא לשם, בבחינת: 'וכבודי לאחר לא אתן' כנ"ל. ויש גבול לכל כבוד וכבוד, שמלבש בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות כנ"ל, שלא יתפשט למקומות החיצונים כנ"ל.
אבל דע, כי אף על פי כן בודאי גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך, ואפלו מקומות המטנפים או בתי עבודה זרה צריכין גם כן לקבל חיות ממנו יתברך. אך דע, כי הם מקבלים מבחינת מאמר סתום, שהוא בראשית מאמר סתום (עין חא"ג שבת קד ד"ה מם סתומה, מאמר סתום), שהוא כולל כל המאמרות, וכלם מקבלים חיות ממנו. והכבוד של המאמר סתום הוא סתום ונעלם בתכלית ההסתרה, ומשם הם מקבלין חיות. כי מבחינת הכבוד והמאמרות המתגלים אי אפשר להם לקבל חיות משם, בבחינת: 'וכבודי לאחר לא אתן' כנ"ל, רק מהמאמר סתום, שהוא נסתר בתכלית ההסתרה, משם מקבלין חיות. ודבר זה אי אפשר להבין, ואסור להרהר בזה כלל. ועל כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו, דהינו לבחינת מקומות המטנפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך, ושואל ומבקש איה מקום כבודו, מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן, וזה זה עקר תקונו ועליתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה', המובא בספרים. כי איה מקום כבודו - זה בחינת הכבוד עליון של המאמר העליון, דהינו המאמר סתום בראשית כנ"ל, שמשם נמשך חיות למקומות האלו. נמצא כשמבקש ומחפש איה מקום כבודו, בזה בעצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה, שמגדל הסתרתו והעלמו הוא מחיה מקומות הללו, ועכשו, על ידי שהוא נפל לשם, ואזי מבקש איה מקום כבודו. ובזה חוזר ומדבק עצמו לשם, ומחיה את נפילתו, ועולה בתכלית העליה.
.....
וזה בחינות תשובה, כי זה עקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער אי"ה מקום כבודו, וזהו בעצמו תשובתו ותקונו כנ"ל, והבן היטב. ויש בזה עוד הרבה דברים. כי כשאדם הולך בדרך או כשהולך בדרכים ברוחניות, אזי התורה הולכת לפניו, בבחינות (משלי ו): "בהתהלכך תנחה אתך", כי יש בזה כמה בחינות, כי כל אחד לפי תורתו. ולפני כל תורה יש בחינות ספקות הנ"ל, כגון בחדושי תורה, קדם שמחדשין יש כמה ספקות ובלבולים, קדם שמברר ומלבן הדבר כראוי. ואלו הספקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת נגה. וכשמגיע אל התורה בעצמה, זה בחינת עץ החיים וכו':
 
בדרך כלל מצטטים את תורה י"ב תניינא כשרוצים לתאר את התמודדותו של המאמין בעת איבוד האמונה ואת היכולת שלו להפוך את שאלת הכפירה הנאנקת מול חסרונו של האלוקים לתנועה של אמונה, של חיפוש "איה מקום כבודו". מתוך תנועה זו נוצר חיבור מחודש עם האלוקים הנסתר, דרך מקום נעלם וגבוה, ראשוני בבריאה – "המאמר הסתום" (כפי שמופיע בהמשך התורה. עיין שם). זהו אכן הלב של תורה זו. אך מעבר לכך, ניתן למצוא בתורה זו את היסודות המאפשרים את פעימות לב זה – הדרכות כלליות להתנהלות בעולם ומעין 'מיפוי' למערכות היחסים שבין האדם ובין האלוקים.
 
כבר בראשית התורה מעמיד ר' נחמן את ההליכה אחר השכל מול ה"תמימות והפשיטות", כשטענתו היא שה"הולך אחרי שכלו וחכמתו יכול ליפול בטעותים ומכשולים רבים ולבוא לידי רעות גדולות". מדובר בטענה מפתיעה, מול האמון הגדול שרוכשים בני האדם, ובמיוחד בתקופתו של ר' נחמן, בשכל. ר' נחמן מדבר על דרך אחרת, דרך היהדות שעיקרה "תמימות ופשיטות". במקום נקודת המשען האוניברסלית שהשכל מעניק לנו, מניח ר' נחמן את נקודת המשען בליבו של היהודי, לב שאיננו פוזל הצידה, שנקודת המשען שלו איננה חיצונית, אלא פנימית בלב. תכונת ה"תמימות ופשיטות" מהווה נקודת משען קמאית ביותר בנפשו של האדם. רוב בני האדם משאירים בדרך כלל תכונה זו מאחור, ומתייחסים אליה כתכונה ילדותית שאינה תואמת את דרכו של המבוגר ואיננה יכולה להוליך אותו בבטחה בעולמנו המורכב. תכונה זו נתפסת כילדותית, כיוון שהיא סגורה בתוך עצמה וממילא חסרת תוקף להוליך את האדם בעולם החיצוני לו. ואמנם, כבר בפתח התורה מזכיר ר' נחמן את הנפילה האפשרית להולך בדרך זו, כיודע ש"התמימות והפשיטות" אינן נמנעות מנפילות אלו מלכתחילה ומבחינתן "הנפילה והירידה היא תכלית העלייה".
 
אולם, יש להסביר: כיצד מדריכה ה"יהדות" להישען על משענת עיוורת כל כך למציאות? מדוע אין היא מגינה על עצמה מנפילות וטעויות? יתר על כן, מה מביא את ר' נחמן לראות בכך את עיקר היהדות? מדוע ר' נחמן חושש כל כך מהשכל והחכמה, בעוד שהם – השכל והחכמה – מתהלכים בזהירות רבה הרבה יותר במציאות?
 
ר' נחמן מסביר את הדברים על ידי חדירה ל"שורש הבריאה" כשהוא מאפיין אותו כ"כבוד". אפיון זה נוגע למעשה במערכת היחסים שבין הפנים ובין החוץ, בין הגילוי ובין ההסתר שבמציאות. בגמרא בשבת (קיג.) מכנה ר' יוחנן את בגדיו "מכבדי". באופן כללי, נראה שניתן לראות בבגדים באופן מוחשי את המתרחש בכבוד ובבריאה כולה: הבגדים מסתירים את גופו של האדם, אך בכך הם לא רק מגוננים עליו מפני פגעי מזג האוויר, אלא הם אף מכבדים אותו ומסתירים אותו מבושתו, מגנים עליו מלהפוך לחפץ, מלאבד את האינטימיות שלו. בעצם, מתוך ההסתר וההגנה האלו נולדים גם גילויים: מאחורי מה מוכנה להסתתר הנשמה, מה מגן עליה, מאחורי מה היא מרגישה בטוחה, אילו בגדים ילבש האדם ומה המסר שהם מעבירים לעולם. כל אלו מגלים את מה שהפנימיות לבדה אינה מגלה, כיוון שנסתרת היא.
 
כבוד אם כן הוא דבר חמקמק: מסתיר הוא את הנגלה מחד ומגלה את הנסתר מאידך. למעשה מבטא הוא בכך את מערכת היחסים החמקמקה שבין הפנים ובין החוץ. כידוע, מי שירדוף אחרי הכבוד, הכבוד יברח ממנו וכן להפך, מי שיברח מפני הכבוד – הכבוד ירדוף אחריו. רבים יתפתו לעצב את החיצוניות שלהם לפי ציפיות העולם החיצוני ולרדוף אחר הכבוד, אולם במהרה הם יגלו שללא הפנימיות אין הם מפיקים חיים – החיצוניות לא תיענה אליהם ולא יוכלו להסתיר את החלל שהם מסתירים מאחוריהם. רק מי שיודע לשמור על הפנימיות שלו יוכל לצאת אל החוץ עם כוחות של חיים המזמינים את העולם החיצוני להצטרף אליהם – רק הזיווג של הפנימיות והחיצוניות יכול ליצור חיים. כלומר, רק כאשר ברי בחוץ שהפנימיות לא תיפגם ביוצאה החוצה, תיענה החיצוניות לפנימיות באותות חיים. כל החצנה של הפנימיות אמנם תגרוף רווחים חיצוניים אך בעומק הלב תצא נפסדת: בעומק הלב שלה ובעומק הלב של הסובבים אותה, שהרי גם לחיצוניות עצמה קיימת פנימיות.
 
למעשה, אפשר לומר שזו כל טענתה של האמונה, שיש לחיצוניות פנימיות, שיש מאחוריה כוונת מכוון ועומק. כלומר, ההתייחסות לבריאה כ"כבוד", משמעותה היא שמאחורי "בגדיה" החיצוניים מסתתרת פנימיות – "עוטה עור כשלמה". אם כן, "שמירת כבודה של הבריאה" היא מוכנותו של המתבונן בה לפסוע אחורה ולא להיתפס בחיצוניותה בלבד: "השמיים מספרים כבוד אל" – השמיים מביאים לידי ביטוי את כל מרחבי ה"אין" וחוסר הוודאות, את כל הנסתר והחבוי. כל אלה מגרים את האדם להרחיק ראות ולא להיתפס רק בכבוד הקרוב. "נוטה שמיים כיריעה" – השמיים הם כבגד המבקש מן המתבונן מבחוץ לשמור על האינטימיות ועל כבודה הפנימיים.
 
נקודת המשען של תפיסה זו איננה בחיצוניות הנגלית ולא בוודאות. שני אלו מסרסים את ה"עיקר" ומשאירים את האדם עם חיצוניות ברורה, עם וודאות – אבל ללא חיים, ואילו ר' נחמן בתורה שלפנינו מחפש את "החיות". לא לחינם מזכיר הוא אותה שוב ושוב בתורה. לטענתו, היכן שיש כבוד ה' יש ממילא גם "חיות", אך מחפש הוא את ה"חיות" של ה' גם במקומות שלכאורה אין בהם כבוד ה', בבחינת "וכבודי לאחר לא אתן". ועדיין גם כאשר מוצא הוא, בסופו של דבר, את ה"חיות" שחיפש, מוצא הוא אותה ב"כבוד" – ה"כבוד של המאמר הסתום" – כלומר, ביכולת של המאמין לסגת אחורה ולכבד את הנסתרות האלוקית. דווקא מתוך הנסיגה אחורה נוצרת לו האפשרות לפתח עמה יחס אינטימי. מתוך נסיגה זו נוצרת התרחקות מהחיצוני והתקרבות לפנימי. בחיצוניות הוא מתרחק אך בפנימיות הוא מתקרב. בדומה לפרדוקס אותו ציינו לגבי הבורח מן הכבוד. פרדוקס זה מאפיין גם את עץ הדעת שכל עניינו להתרחק ממנו ורק מתוך התרחקות זו יישאר האדם סמוך לעץ החיים וישאב ממנו "חיות". הפיתוי להתקרב אל עץ הדעת דומה לפיתוי לרדוף אחר הכבוד: למצוא את הוודאות החיצוניות ולהבטיח את דרכה, אך כל זאת במחיר הריחוק מעץ החיים!
 
"התורה בעצמה זה בחינת עץ החיים" – כלומר, התורה בעצמה תהיה שרטוט הדרכים בהם ילך האדם בעולם החיצוני מבלי שיפגום בפנימיות, לא של עצמו ולא של ההולך מסביבו. נקודת המשען שלו תהיה תמיד הוא עצמו ופנימיותו, ולמעשה הולך הוא בעולם כ'מחפש' – "בידוע שיפול", שכן החיצוניות תמיד תחצוץ בפני הפנימיות שמאחוריה. אך הפנימיות מצד עצמה סומכת על חושיה החדים שידעו לזהות כשאין מאחוריה דבר, שאיננה אלא עגל מסיכה, ריקנות נבובה. וסימן לדבר האם יש שם חיים.
 
אמנם, כשתגיע הפנימיות למקומות אפלים אלו, באותה תמימות ופשיטות שהגיעה אליהם תדע גם לצעוק את צעקת האמונה, המחפשת אחר חיות, תרה אחר הבורא ושואלת וצועקת "איה מקום כבודו". לדידו של ר' נחמן כיוון שנשאלה שאלה זו ב"תמימות ופשיטות" הרי הופכת היא להיות שאלת האמונה ולא שאלת הכפירה. אותה שאלה עצמה כשנשאלת ללא כבוד, ללא הכרה בנעלם, תיחשב ככפירה, כיוון שבונה היא סביבה מעטה של וודאות. כלומר, מבחינתו של ר' נחמן יש כאן מעין "רדיפת כבוד" שלא מאפשרת דיאלוג עם הפנימיות שבחוץ, שמגנה עליה מפני נפילות וירידות ולמעשה איננה מוכנה לשאול ברצינות את שאלת האמונה "איה מקום כבודו". היא איננה מוכנה לנוע בתנועה של חיפוש אלא עוצרת עם מענה משל עצמה המשחרר אותה מחיפוש זה. מבחינה זו מדובר במענה שאיננו "תמים" –כביכול שואל הוא "איה מקום כבודו" אך בעצם הוא עונה "אין מקום כבודו"! "רדיפת כבוד" זו מפחדת לסגת אחורה על מנת לתת לאור האלוקי להיכנס בתוך האדם עצמו, שכן אז ירגיש הוא איבוד שליטה. ההליכה ב"תמימות ופשיטות", לעומת זאת, כמוה כאיבוד שליטה, אך דווקא בה מוצא ר' נחמן חיפוש אמתי וממילא וודאות אמתית – לא וודאות חיצונית וגם לא וודאות ידועה מראש שכן אין היא נמצאת בראש ובדעת אלא בלב.
 
נראה שר' נחמן מכוון אותנו להיות כל הזמן בתנועה, כדבריו "כי כשאדם הולך בדרך או כשהולך בדרכים ברוחניות, אז התורה הולכת לפניו בבחינת (משלי ו') בהתהלכך תנחה אותך". נראה שר' נחמן מעוניין לפרש את הפסוק בצורה הבאה: כאשר תהיה בתנועה או בהילוך, אזי תקבל הדרכה מן התורה, או בלשונו "התורה הולכת לפניו". מכיוון שהתנועה מעוררת המשך תנועה של חיפוש אל מאחורי פניה החיצוניים של המציאות, לעומת העמידה המסתפקת בקיים ומנסה לבנות תמונה שלימה מן הנתון בידיה. תנועה היא, אם כן, הכרה שהתמונה אף פעם לא שלימה וזה מה שיוצק בתוכה חיים. ר' נחמן מכוון את הנקלע למקומות המטונפים והריקים לנוע, לא מתוך הכחשת הרגשתו הריקה, המחפשת, המתוסכלת והכואבת, אלא להיפך, "לצעוק" אותה בעצמה בתמימות ופשיטות. על ידי כך יוכל "לעשות כלי" לכוחות החיים, שיצטרפו לפנימיות הצרופה והכנה ש"הניחה את עצמה בחוץ, מבלי לחשוש ומבלי להתייפייף". מאמין הוא ר' נחמן שה' יתברך יצטרף לקריאה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)