האבנים שהתחברו

  • הרב יהודה עמיטל

האבנים שהתחברו / הרב יהודה עמיטל

 

לפרשת ויצא*

"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשֹתיו, וישכב במקום ההוא" (כ"ח, יא).

"וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו' (פסוק י"ח)" (רש"י ע"פ חז"ל).

יש להבין מה רצו חז"ל לומר לנו במדרש זה: מה פשר הסיפור המוזר אודות האבנים שרבו ביניהן ואחר כך התחברו. הרמח"ל במסילת ישרים מזכיר מדרש זה, במסגרת עיסוקו בתפקידן של הבריות השונות בעולם:

"...כי העולם נברא לשמוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עלוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך... ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו: 'אמר רבי יצחק - מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד, והיתה כל אחת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו' " (פרק א').

לדברי הרמח"ל, תיאור רצונן העז של האבנים לשרת את יעקב אבינו בא ללמדנו, שהברואים השונים בעולם נוצרו רק כדי לשרת את בני האדם, ובמיוחד את הצדיקים. אמנם, קשה לומר שזהו כל המסר שרוצה המדרש להעביר, שכן המדרש מדגיש לא רק את רצונן של האבנים לשרת את יעקב, אלא גם את מריבתן והתחברותן בסופו של דבר, ועדיין לא מובן מה משמעותו של סיפור זה.

נראה שגרסה אחרת של אותו מדרש יכולה לשפוך אור על משמעותו:

"ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל - כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני - אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים" (בראשית רבה ס"ח, יא).

לדברי המדרש, התחברות האבנים לא היתה סתם אירוע מופלא, אלא היה בה סימן חשוב כלפי העתיד. יש להבין מה מסמל אירוע זה.

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר, מהו הדבר העיקרי שהעסיק את שלושת האבות ואת משה רבנו:

"כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע ה' ותעבדהו... כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם ייחוד ה' בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו" (ח"ג פרק נ"א).

האבות לקחו על עצמם תפקיד כפול: להקים אומה של עובדי ה', ולהפיץ את ייחוד ה' ואהבתו בכל העולם. כדי שאומה הנבחרת תוכל להנחיל ערכים אלו לעולם כולו, צריכים להיות בה כוחות רבים ומגוונים, שיתאימו למאפיינים המיוחדים של אומות העולם השונות. מסיבה זו היו צריכים להיות בעם ישראל שנים עשר שבטים: לכל שבט ישנו מאפיין אחר, שיתרום לעם ישראל נקודה אחרת: אחד יתרום מלכות, אחד יתרום גבורה, אחד יעסוק במסחר, אחד ילמד תורה וכו'.

הבעיה היא, שכאשר אומה אחת צריכה לשלב בתוכה מספר יסודות, מתעוררת שאלת היחס והאיזון ביניהם. ואמנם, בפרשיות הקרובות ניתן למצוא מריבות שונות במשפחת יעקב: לאה רבה עם רחל על הדודאים, האחים רבו עם יוסף, ועוד. האימהות והשבטים ידעו שהם מקימים כעת אומה, ורבו על אופיה ועל המוקד שלה. כל שבט ביטא רעיון מסויים, וחשב שהוא המרכז, ובלעדיו עם ישראל לא יתקיים. תפקידו של יעקב היה לשלב את כל הכוחות, ולבנות אומה הכוללת את היסודות השונים במינון הנכון.

כך ניתן להבין את המסר של סיפור האבנים: כל אבן מבטאת פן מסויים בעם ישראל, ורצתה ש"עליה יניח הצדיק ראשו", היינו שהפן שהיא מבטאת יעמוד במרכז. יעקב ידע שהאומה שהוא מקים אמורה להיות מורכבת מיסודות שונים, וקבע שאם האבנים יתחברו זו לזו, יהיה זה סימן לכך שניתן לבנות אומה שבה יתאחדו הכוחות השונים. האבנים אכן התחברו, ומכאן ידע יעקב שהדבר בידיו, וניתן אכן להקים אומה שבה ישתלבו היסודות השונים באיזון הנכון.

מדרש מפורסם מספר על רחל שביקשה רחמים על עם ישראל בזמן החורבן:

"רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה - ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם??

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן..." (איכה רבה, פתיחתא כ"ד).

המהר"ל בנצח ישראל (פרק ל"ד) מסביר את טענתה של רחל. לדבריו רחל ידעה שהיא אמורה להיות אשתו העיקרית של יעקב, אולם הבינה גם שלא ייתכן שליעקב תהיה אישה אחת בלבד. כדי שיצאו מיעקב שנים עשר שבטים, שיתרמו לעם ישראל כוחות שונים, עליו לישא כמה נשים. לכן אפשרה רחל ליעקב לישא לאישה את לאה, ומסרה לה את הסימנים. באופו דומה, הקב"ה צריך למחול לעם ישראל, כיוון שהעולם הוא מורכב, יש בו כוחות שונים, ועדיין אין הוא בנוי למצב של "ה' אחד ושמו אחד".

"וישכם יעקב בבֹקר, ויקח את האבן אשר שם מראשֹתיו, וישם אתה מצבה, ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל..." (כ"ח, יח-יט).

יעקב לוקח את האבן המסמלת את איחוד היסודות השונים בעם ישראל, והופך אותה למצבה. מצבה זו הופכת ל"בית א-ל" - עם ישראל, המאחד בתוכו את מגוון הכוחות השונים, יכול להיות מרכז להפצת ייחוד ה' ואהבתו בעולם כולו.

 

* השיחה הועברה בליל שבת פרשת ויצא תשנ"ז וסוכמה ע"י מתן גלידאי.