האיש שהעלה ליבו טינה, פרק ח' בסנהדרין- חלק ב'

  • הרב יונתן פיינטוך

 

מבוא

בשיעור הקודם למדנו את סיפור האיש שהעלה ליבו טינה. קראנו את הסיפור עצמו, והשווינו אותו למקבילה שלו בירושלמי. כמו כן, ראינו את הסיפור בהקשרו המיידי במסכת, עם הדיון הקצר שעליו. בשיעור הנוכחי ברצוני לבחון את הקשרו הרחב יותר של הסיפור – פרק בן סורר ומורה בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין.

לשם רענון הזיכרון, נביא תחילה את הסיפור עצמו:

 

סיפור האיש שהעלה ליבו טינה

אמר רב יהודה אמר רב:

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת,

והעלה לבו טינא.

ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל.

אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו.

תעמוד לפניו ערומה?

ימות ואל תעמוד לפניו ערומה.

תספר עמו מאחורי הגדר?

ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.

 

הסיפור בהקשרו בסוגיה

הסיפור שדנו בו והדיונים שעליו, הן בבבלי והן בירושלמי, איננו עומד בחלל ריק. כשם שמעניין להשוות בין הסיפורים ודיוניהם בשני התלמודים השונים, כך מעניין להשוות בין שתי הסוגיות ויחסה של כל אחת מהן אל הסיפור, בבבלי ובירושלמי.

כבר הזכרנו בשיעור הקודם שהסיפור בירושלמי מופיע כחלק מסוגיה הדנה בשלושת האיסורים שדוחים הצלת חיי אדם:

'רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן בכל מתרפין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים'.

ר' יונתן מלמד שניתן להציל את חייו של אדם חולה בכל אמצעי, גם אם הוא כרוך באיסור, מלבד אם האיסור הוא אחד משלושת האיסורים החמורים הנ"ל. בהמשך, הסוגיה בירושלמי 'מותחת' את גבולותיהם של האיסורים השונים, וכוללת בהם מעשים שאינם עונים על ההגדרה הבסיסית של האיסור.

למשל, בנוגע לשפיכות דמים: 'לא סוף דבר [רק] בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני', וכך בנוגע לגילוי עריות, 'לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש אלא אפילו לשמוע את קולה'.

כשקוראים את הסיפור בירושלמי בהקשרו ההלכתי הרחב, אנו נתקלים למעשה בשתי תנועות הפוכות. תנועה אחת היא הרחבת הגבולות של המעשים הכלולים באיסור, אשר לגביהם חל הכלל 'אין מתרפין'. אולם, מצד שני ראינו שהסיפור בירושלמי מנסה עד מאד לשמור על המסגרת הנורמטיבית.  בירושלמי ישנה מגמה ברורה המנסה לפרש שהאישה בסיפור היא אשת איש, על מנת שאכן הוויתור על חייו של האיש ינבע מתוך איסור פורמאלי ולא רק מתוך אמירה ערכית כללית יותר.

גם בבבלי, המסגרת שבתוכה משובצים הסיפור והדיון שעליו היא דיון הלכתי בנושא פיקוח נפש ושלוש העבירות הנ"ל. הסוגיה מביאה את ההלכה הקובעת שפיקוח נפש דוחה את כל העבירות מלבד שלושת העבירות החמורות:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

(עד ע"א)

באופן מעניין, הדיון ההלכתי בבבלי הוא פחות חד משמעי מזה שבירושלמי. לא רק שהדיון אינו מרחיב את גבולותיהם של האיסורים, אלא שמופיעה בו מחלוקת על עצם העיקרון של יהרג ואל יעבור בנוגע לאחד האיסורים. הדעה הסוברת שיש חובה להיהרג כדי להימנע מלעבור על האיסורים הנ"ל אינה מובנת מאליה כלל וכלל:

ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג - תלמוד לומר וחי בהם - ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא - תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. - אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי. דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה - ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח - ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור. רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא, דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי. [תרגום החלק הארמי בסוף: שההוא שבא לפני רבה ואמר לו: אמר לי מרי דוראי לך הרוג את פלוני, ואם לא אהרוג אותך, אמר לו: שיהרגוך ואל תהרוג, מי יאמר שהדם שלך אדום יותר? אולי הדם של אותו איש (שהצטווית להרוג) אדום יותר?]

 

בגמרא בסוגיה זו מצטמצמת החובה להיהרג, לפחות בנוגע לעבודה זרה, לנושא השנוי במחלוקת. בנוסף, הגמרא מתאמצת מאד להביא מקור מהתורה לדעה המחייבת להיהרג ולא לעבור. לבסוף, בנוגע לרצח, הגמרא מסתמכת על סברה: אין לרצוח אדם אחר כדי להציל את חייך, כי מי אמר שחייך יקרים יותר מחייו? מי אמר שדמך אדום יותר מדמו?

קריאת הסיפור בבלי על רקע דיון זה מעניינת ביותר. הסיפור מציג עמדה מחמירה בהרבה ביחס לדיון ההלכתי שלפניו. בסיפור, עמדת החכמים החד-משמעית לחלוטין גורסת שעל האיש להיהרג גם כשמדובר בהצעות הרופאים אשר אינן כרוכות בגילוי עריות על פי ההגדרה ההלכתית, כדוגמת ההצעה להשיח עם האישה מאחרי הגדר. פסיקה זו של החכמים חורגת מהכללים שנקבעו בדיון שלפני הסיפור, שמחייבת למות רק כדי לא לעבור על גילוי עריות ממש.

הדיון שבא אחרי הסיפור תומך במסר שחכמים, במקרים ספציפיים, יכולים לחרוג ממערכת החוקים הפורמאלית – (שבמסגרתה רשאי אדם לעבור עבירה שאיננה משלושת החמורות), לטובת ערכים כמו פגם משפחה או ערכי הצניעות בחברה, גם על חשבון חייו של האדם בסיפור.

לעיל ראינו שבדיון המשפטי התיאורטי בבבלי, מוחלטות הוויתור על חיי אדם מצטמצמת במידה מסוימת, ואילו בסיפור ובדיון שאחריו מוחלטות זו מתרחבת אף לערכים חדשים, ובכך הבבלי יוצר דינאמיקה שונה ואף הפוכה במידה מסוימת, מזו שבירושלמי. 

הסיפור בהקשרו הרחב בפרק

נראה שמבט רחב אף יותר על הקשרו התלמודי של הסיפור המופיע בבבלי עשוי לשפוך עליו ועל הסוגיה אור נוסף. הנושא הפותח את הפרק ואשר תופס בו מקום מרכזי הוא דין בן סורר ומורה. בן סורר ומורה נהרג על ידי בית הדין מבלי שבעצם ביצע עברה שעל פי חוקי התורה הרגילים חייבים עליה עונש מוות.

דין זה כשלעצמו מעורר תמיהה,[1] וגם מזכיר את הסיפור של האיש שהעלה לבו טינא שבחתימת הפרק. על פי הכללים ההלכתיים הפורמאליים של פיקוח נפש אין הצדקה למנוע את הצלת חייו של האיש כדי למנוע קשר מינורי בינו ובין האישה – שישיח עמה מאחורי הגדר.

אכן, ישנן זיקות נוספות בין סיפור האיש שהעלה ליבו טינה לבין הדיונים על בן סורר ומורה בפרק. מבחינה מילולית, בולטת בסיפור האיש שהעלה ליבו טינה החזרה המשולשת על המילים "ימות ואל... ימות ואל... ימות ואל..." – האמירה הפסקנית מאד של החכמים שלא להתיר אף פתרון שיציל את חיי האיש, כל עוד הוא דורש מגע כלשהוא בינו לבין האישה. החכמים קובעים בנחרצות: "ימות!". נוסחה זו מזכירה עיקרון בולט שחוזר על עצמו פעמים מספר בדיון על בן סורר ומורה – "ימות זכאי ואל ימות חייב". גם כאן גוזרים החכמים על הבן למות, כדי למנוע ממנו מעשה אסור כלשהוא בעתיד.

זיקה נוספת בין המקרים קשורה בקביעת חז"ל במשנה ובמקורות תנאיים שונים שבן סורר ומורה נהרג על שם סופו. ישנה מחלוקות בין המקורות התנאיים לגבי משמעות מושג זה. למשל, בספרי דברים מופיע:

אמר רבי יוסי וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה ואמרה ימות זכיי ואל ימות חייב שמיתתם של רשעים הניה להם והניה לעולם...

               (ספרי דברים, פיסקא רכ)

 

במדרש המקביל, דבי ר' ישמעאל, מופיע הסבר אחר:

שמא תאמרו בשביל זה שאכל זה ממון אביו ימות אמר בן סורר ומורה ידון על שם סופו שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסוף זה עתיד לגמר את כל נכסי אביו והוא חוזר ומבקש ולא ימצא שנ' 'לעלוקה שתי בנות הב הב'[2] ויוצא ומפקח על הדרכים ומאבד נפשות הרבה אמרה תורה מוטב שתאבד נפש אחת ואל יאבדו נפשות הרבה.

               (מדרש תנאים לדברים)

ההבדל בין המקורות הללו הוא במוקד ההצלה – את מי מבקשים להציל. לפי הספרי דברים אנו מבקשים להציל את הבן עצמו מההידרדרות המוסרית והדתית אשר צפויה לו – "ולא ימות חייב". לעומת זאת, לפי מדרש התנאים ההצלה מתמקדת בחברה. סקילת הבן הסורר והמורה נועדה  למנוע את הנזק מקרבנותיו העתידיים – "ואל יאבדו נפשות הרבה". לכשיגדל, הבן הזה עתיד לפגוע באנשים רבים ולהסב נזקים כבדים לחברה. תחזית זו מצדיקה כבר עכשיו את הריגתו, אף שעדיין לא עשה בפועל כל חטא חמור מהסוג האמור.

המשנה מאמצת את כיוונו של המדרש מהספרי דברים, שהוא מבית מדרשו של ר' עקיבא, ואומרת - "ימות זכאי ואל ימות חייב".[3] כך גם בתלמוד בבבלי, אשר הביא את הברייתא הבאה:

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם...

              (עב ע"א)

מאידך גיסא, בהמשך הפרק מופיע דין נוסף שבו קיים עיקרון דומה, דין הבא במחתרת. המשנה אומרת - "הבא במחתרת נידון על שם סופו". במקרה זה מדובר על כך שצופים את פגיעתו של הבא במחתרת בבעל הבית אשר ממנו הוא מנסה לגנוב, ומסיבה זו בעל הבית שהתגונן מפניו והרגו אינו מתחייב בעונש על כך.

גם כאן, הבא במחתרת טרם ביצע מעשה שמחייבו מיתה, ועל סמך הצפי שהוא עתיד לעשות מעשה כזה, ההתגוננות מפניו, אפילו על ידי הריגה, מקבלת לגיטימציה מלאה. 

במידה מסוימת, גם לגבי האיש שהעלה ליבו טינא קיים עיקרון דומה. האיש טרם ביצע כל פשע, וודאי לא כזה שמחייב מיתה. אמנם, הריגת האיש אינה נעשית בפועל,  אך החכמים אוסרים כל פעולה שתציל את חייו ובכך למעשה גוזרים עליו מוות ודאי.

לפי הסברי האמוראים שהובאו לעיל, מטרת גזירת המוות על האיש הינה למנוע את נזקי האיש לזולתו- האישה, משפחתה או החברה כולה. בכך ניתן לראות ששיקול ההצלה בסיפור הוא כשיקול ההצלה המובע בספרי בדברים ביחס לבן סורר ומורה.  אולם כפי שראינו, בסיום הסוגיה עולה השאלה מדוע לא להשיא את האיש לאישה, והתשובה כרוכה בהבנה שמחלתו של האיש זקוקה דווקא ליחסים שמתרחשים בחטא, ויתכן שיש בכך רמז לעקרון המקביל לגבי בן סוור ומורה- "ימות זכאי ואל ימות חייב".

 

ואכן, ישנו ביטוי מילולי לקשר זה. לגבי בן סורר ומורה הגמרא אומרת ש"הגיעה תורה לסוף דעתו".[4] ישנה כאן חדירה לפסיכולוגיה האישית שלו, והבנה שאין דבר שיוכל למנוע את הידרדרותו המוסרית.

 באופן דומה, בסוף הדיון על האיש שהעלה ליבו טינא הגמרא דוחה את ההצעה שיתחתן עם האישה ובכך היחסים ביניהם יהיו בהיתר. הגמרא מסבירה שם שבמצב כזה 'הטינא' - התשוקה שלו לאישה- לא תתמלא, מפני שתאוותו היא לאסור דווקא – מים גנובים ימתקו. גם כאן אנו רואים חדירה לפסיכולוגיה שלו, וצפיית התנהגותו בעתיד על פיה.

זיקה זו בין המקרים מתחזקת לאור העובדה שהברייתא המובאת בבבלי נוקטת בלשון "הגיעה תורה לסוף דעתו...", בניגוד ללשון השונה במעט ללשון הברייתא המקורית בספרי דברים: "הגיעה תורה לסוף ענינו...". הלשון בבבלי, 'לסוף דעתו', קושרת את בן סורר ומורה לאיש שהעלה לבו טינא, שעליו אומרת הגמרא "לא מייתבה דעתיה...", אשר מהווה את הביטוי לחדירה לפסיכולוגיה של האיש הזה, כפי שחודרים לפסיכולוגיה של בן סורר ומורה.

שיבוצו של הסיפור על 'האיש שהעלה לבו טינא' בסוף פרק 'בן סורר ומורה' מעודדת, אפוא, את קריאתו בהקשרו הרחב בפרק. קריאת הסיפור שחותם את הפרק לאור הדין העיקרי בפרק, דין בן סורר ומורה, מאירה את פסיקת החכמים הרדיקאלית – 'ימות ואל...' – באור חדש.

דין בן סורר ומורה בתורה יוצר מודל שבו התורה, על פי פרשנות חז"ל, חורגת מהכללים הפורמאליים שלה. חריגה זו נעשית במצבים ספציפיים בהם היא מוצדקת על ידי ערך מסוים, כגון לשמור שילד 'ימות זכאי ואל ימות חייב', או הגנה על החברה שמסביב. כאשר קוראים בהקשר זה את סיפור האיש שהעלה ליבו טינא מתעוררת המחשבה שפסיקתם של החכמים קיבלה את השראתה מהמודל שהתורה יצרה בבן סורר ומורה. אמנם, החכמים אינם הורגים את האיש אלא רק אוסרים עליו לנקוט בכל פעולה שעשויה להציל את חייו, אך בכך הם בעצם 'דנים' אותו למוות בעקיפין.

ברוח שכבר התוותה התורה בדין בן סורר ומורה, החכמים אינם שוקלים בפסיקה זו רק את המשקל המצומצם, הפורמאלי, של המעשים אשר מוצעים לאיש כרפואה למחלתו, אלא משלבים בפסיקתם גם מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת שמירה על ערכים דתיים מסוימים בתוך החברה.

בדוגמא זו ראינו, אפוא, שפעמים סיפור בפרק מסויים בבבלי עשוי להיות קשור לא רק להקשר של הסוגיה המצומצמת אשר הוא מצוי בה, אלא להקשר הרחב יותר של הפרק כולו.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:              http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:         http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] גם לגבי דין בא במחתרת ורודף, אשר מופיעים בהמשך הפרק, עולות שאלות דומות.

 [2] משלי, ל טו

 

[3] משנה סנהדרין, ח ה.

[4]  מופיע בברייתא שהובאה לעיל, סנהדרין עב ע"א.