האנושיות שבמצוות

  • הרב יהודה עמיטל

האנושיות שבמצוות / הרב יהודה עמיטל[1]

פרשת אמור

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כ"א, א-ג)

"'לה יטמא' - מצווה" (רש"י שם ג)

המקור לדיני אבלות מצוי, למעשה, רק בפרשתנו ואמור דווקא בכהנים. אמנם, הרמב"ם מביא מקור נוסף:

"מצוות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה''" (ויקרא י', יט) (הלכות אבל א', א)

אלא שגם מקור זה דן בענייני כהנים. נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע אכן נאמרו דיני אבלות דווקא בכהנים.

מבאר הרמב"ם בספר המצוות:

"היא שנצטוו הכהנים שייטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהיטמא למת לכבודם והתיר להם להיטמא לקרובים, שמא יחשבו שהרשות בידם, ואם רצו להיטמא ייטמאו ואם לא אצו לא ייטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב והוא אומרו יתעלה ויתברך שמו: 'לה יטמא' - כלומר לאחותו..." (עשה לז)

הכהן, למרות רוממותו מעם ומעמדו המיוחד מחויב להיטמא גם לאחד העם. האבלות הינה דבר אנושי שכל אדם חש בו במות עליו קרובו, ולפיכך אי אפשר לו לאדם ואסור לו להתנתק ממנה - מחויב הוא וכפוי להיטמא. ודווקא בכהן נאמרים הדברים, שכן אם האנושיות הפשוטה לא תפעם בו, לא יוכל הוא להעביר ולהבהיר מסרים לעם ישראל. אין מעלתו של הכהן סיבה להתנתקות מרגשות אנושיים, שחובה על כל אחד ואחד לחוש בהם.

וממשיך הרמב"ם שם:

"ולשון ספרא 'לה יטמא' - מצווה. לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצוות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו ... ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא ייתלש דין האבלות".

אותו יוסף, כשאר הכהנים, ייחל לבואו של פסח כדי שיוכל להקריב את הקרבן, ורצה, איפוא, להימנע מההיטמאות. אך כפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו, שכן אין לבוא במסווה של מצווה ולהימנע מרגש טבעי של אבלות.

זאת ועוד - לעיתים אנשים נוטים לקבל מאורעות קשים וטרגדיות, גם אישיות, מתוך אמונה פנימית, נכונה אמנם, שכך צריך היה להיות. אלא שיש מהם המסיקים מכך מסקנה מוטעית שאין הם צריכים להתאבל. טעותם היא, שלמרות שהכל מכוון משמיים והכל מהלך א-להי הוא, עדיין מוטלת עלינו החובה להתאבל - לחוש, להרגיש, להיות אנושיים.

בסוף הפרשה נאמר:

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן ... וידבר ה' אל משה לאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה" (שם כ"ד, י-יד)

ומביא רש"י במקום את האמור בתורת כהנים:

"ומתניתא: אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבנות דן אנוכי. אמרו לו: 'איש על דגלו באתת לבית אבתם' (במדבר ב', ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף"

לפנינו עומדת טרגדיה אנושית של אדם חסר שייכות, המנסה בכח להתייחס למחנה כלשהו. שהרי לכל אחד מאיתנו יש השתייכות כלשהי - למשפחה, לחברה, וזה - אין לו דבר. יצא מחויב - עמד וגידף. ולכאורה, יכלו חז"ל להתעלם מהרקע של הדברים ולומר - זה עונשו של מקלל. אלא שכדברינו - אמנם יש דינים וציוויים של הקב"ה, אך אין זה מתיר לנו להתנתק מהרגש האנושי, מתחושת הצער, הכאב והחמלה, במקרה זה, שעלינו לחוש.

אף במעשה נדב ואביהוא אנו קוראים: "וכל בני ישראל יבכו את השרפה". ושוב נוכל לשאול - מדוע אותו בכי, והלוא גזירה היא מאת הקב"ה. אלא שכאמור, עלינו להיזהר שלא נתעטף במסווה של יראת שמיים ונתנתק מהרגש האנושי, מתחושות הצער והכאב, שעלינו לחוש. אין הרגש האנושי סותר את קיום המצוות, אלא אדרבא, מוסיף הוא ומעלה את ערך קיומן.

 

[1] שיחת ער"ש פרשת אמור התשנ"ג. עפ"י סיכומו של דני אורנבוך