האספקלריה – ציורו של חסיד עצלן

  • הרב דן האוזר
מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציוה אותם שייצירו את הפלטין שלו וחלק להם את הפלטין לשני חלקים היינו שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה מוטל על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחוייבים הם לציירו, והלכו להם אלו השני אנשים. והלך אחד מהם ויגע וטרח מאד ולימד עצמו זאת האומנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה בציורים נפלאים ונאים מאד והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכין לגמור מלאכתם הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואומנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד. וזה השני התחיל להסתכל על עצמו מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירא דמלכא. והתיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המגבל אי אפשר לתקן עוד ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט כי היה סמוך מאד למועד הקבוע להם. ונתיישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש. שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש והלך ותלה ווילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.
 
ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצוייר בציורים נאים ונפלאים מאד ומציירים שם בחלקו צפרים וכו' בדרכים נפלאים מאד. וחלק השני היה תלוי בווילון וחשך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופירש את הוילון והזריח השמש ובאו והאירו כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו מחמת שהיה שם הפאקיסט שהיה מאיר כמו אספקלריא. על כן כל הצפרים המצוירין בחלק הראשון ושאר כל הציורים הנפלאים כולם נראו בתוך חלקו וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל (הקרידענצין) הרהיטים וכיוצא שהכניס המלך לתוך הפלטין כולם נראו גם כן בחלק השני. וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של שני (והוטב הדבר לפני המלך וכו' ויותר מזה איני זוכר) כל זה שמעתי מפיו הקדוש בעצמי.
(חיי מוהר"ן פא, סיפורים חדשים)
*
סיפורנו מדבר לכאורה על צייר 'שלימזל' שהתעצל ונחלץ מצרה על ידי הברקה חד פעמית, והדבר מעורר מספר שאלות:
א. ראשית, כיצד ייתכן שאותו צייר, שלא התאמץ כלל וכלל, יהפוך לגיבור הסיפור?!
ב. שנית, האם כל הסובבים אותו, כולל המלך, טיפשים, ולא מבינים את תרמיתו? האם בכלל מדובר פה בכלל בתרמית?
ג. בנוסף, איזה מסר ניתן ללמוד מתעלול מחוכם שכזה?
 
נראה שלא מדובר כאן בתרמית ואף לא בתעלול חכם בעל חן בלבד. מתיאור הדברים ניכר כי אכן יש יתרון ממשי ל"ציור" של הצייר השני שאין בציור הראשון המושקע – אמנם הציור השני הינו השתקפות של הציור הראשון, אלא שבשונה מהציור הראשון, החתום והגמור, בציור השני יש אפשרות להוסיף דברים כאן ועכשיו. למעשה, הציור הראשון משקף את תיאור העבר כפי שנצפה על ידי הצייר הראשון, ואילו הציור השני משקף את ההווה כפי שהוא – דינמי, משתנה וחי.
 
המראה המשקפת את הציור הראשון לא באה להעתיק את הציור הראשון אלא להחזיר את תשומת הלב אל הציור עצמו, ומתוך כך להחזיר את תשומת הלב אל הדברים עצמם, אל הארמון עצמו ועל כל הרהיטים שהמלך שם בו. אם כן, המראה של הצייר השני בעצם משקפת את המציאות עצמה, קודם שניסו לצייר ולהעתיק אותה על בד הציור. ככזאת, המראה חיה, דינמית ועדכנית למתרחש ולמשתנה בחצר הארמון.
 
מסתבר שהמאמצים לצייר את המציאות, לתאר אותה ולגעת ביופייה, אינם יכולים אף פעם לגעת במציאות עצמה. המרחק האינסופי בין המציאות ובין הייצוג שלה ישאיר תמיד את הייצוג שטוח וקפוא. מכיוון שהמציאות החיה והדינמית חופשיה, היא איננה ניתנת לייצוג ממשי, שהרי יכולה היא להשתנות אף בזמן אמת.
 
אמנם, דינמיות זו עלולה לעלות במחיר, מחיר העצלות שתוקפת את הצייר השני ומבטאת את חוסר נכונותו לעסוק בהשטחה של המציאות ובתיאור יופייה, במחיר המציאות עצמה. מה שבעיני כל ייראה כשלומיאליות וכעצלנות, בעיני הצייר השני ייראה כאחיזה בדבר עצמו, כחיבור לעצמיותו החופשית, זו שאיננה זקוקה לאישור מבחוץ ואיננה רוצה להימדד במדדים חיצוניים.
 
הצייר השני מצביע על החופש הזה בהציבו את המראה אל מול הציור השני והארמון. לא מדובר כאן בהברקה המחלצת את הצייר השני מעסק ביש או בבעיה ובפתרונה המבריק. אין כאן שני סיפורים נפרדים אשר במקרה הצטרפו האחד אל השני, אלא סיפור אחד בלבד – אותו צייר שמבזבז את זמנו ואיננו טורח להצליח בתחרות הציורים, הוא למעשה אותו הצייר שנחלץ באופן מקורי מהצרה אליה נכנס. כלומר, המקוריות אותה השיג הינה פרי של החופש שנטע כבר קודם לכן, כשלא נטה אל הכללים החיצוניים המייצגים את המציאות ונוטלים ממנו את עצמיותו ואת חופשיותו.
 
אם כן, יש מחיר למאמץ ולהשתדלות, מחיר שבדרך כלל איננו ידוע. המאמץ לא רק מעייף ודורש כח, אלא עלול לקבע דברים ולשעבד אותם לדפוסים קודמים. הכוחניות של המאמץ מנסה להצדיק את עצמה ולהוביל לתוצאות ידועות מראש, ולכן חסרה היא את המציאות עצמה, שאיננה צריכה הצדקה כשלעצמה ושהיא בעלת חופש פעולה במקומות שאינם ידועים מראש.
 
פעם אחת הגיע הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו לבקר בבית הכנסת של רבי שמעון סופר, בעל ה"כתב סופר". באותם ימים, כל מוסד ציבורי היה צריך לתלות את תמונתו של הקיסר על קירותיו, אך כמובן שבבית הכנסת לא נתלתה תמונה זו. לאחר שהגיע הקיסר לבית הכנסת והילך אחר מארחו, בעל ה"כתב סופר", עיניו שוטטו על הקירות לחפש את תמונתו וכשלא מצאה, שאל בכעס את ה"כתב סופר": "היכן תמונתי על קירותיכם?". ל"כתב סופר" היה זמן קצר מאוד לחשוב על תשובה הולמת לשאלתו הנרגזת של הקיסר, ובחכמה השיב: "כשהקיסר כאן אתנו, אין צורך בשום תמונה!".
 
ואכן, הדבר עצמו חופשי וחי יותר מכל ייצוג שלו.
 
*
 
בספרות ברסלב מפרשים את סיפור האספקלריה ככזה המתאר את מערכת היחסים שבין החסיד לצדיק. הצדיק שוקד על עבודתו ובדומה לצייר הראשון, מצייר את ארמונו של המלך – הוא, מלך מלכי המלכים ותורתו. החסיד, שאיננו מוכשר כמו הצדיק נראה כעצלן – חסר כוחות נפש לצייר עולמות עליונים, כפי שעושה הצדיק. אם כן, מה יעשה? הברקתו של הצייר השני למשוח 'פאקיסט' על הזכוכית ולהפוך אותה לאספקלריה מתפרשת בספרות ברסלב כ'ביטול' לצדיק. ה'פאקיסט' השחור מבטא את המחיקה הפנימית שנזקקת על מנת שיצליח החסיד לשקף בתוכו את מעשיו של הצדיק. ככל שיתבטל החסיד, כך ישתקפו היכלות מלך מלכי המלכים בקרבו יותר ויותר, דרך הצדיק.
 
אמנם, במבט ראשוני נראה שדמותו של החסיד הפוכה מדמותו של הצייר השני כפי שתיארנו אותו קודם לכן. החסיד מתבטל לרבו ואף מחקה אותו, ואילו הצייר השני תואר כאחד שאיננו מקובע ושקשוב לעצמו. למרות זאת, מבט מעמיק יותר יראה לנו שמדובר בהתרשמות חיצונית בלבד ובעוד ציור שטוח שהתרגלנו לצייר לעצמנו. הביטול החסידי יכול להצטייר ואף עלול במקרה הלא טוב להפוך לחיקוי חיצוני של הצדיק, תוך כדי ריקון של החסיד מעצמיותו ואישיותו. 'מעשה קוף' שכזה לא יוכל להיות בעל מעוף, חכמה, חיות וחופש, כפי שתיארנו. אולם, הצבת מראה אמתית מול הצדיק, כזו שמשקפת את "הדבר עצמו" בצורה חיה ודינמית, תגרום לביטול מסוג אחר, לא של ריקון עצמי אלא של רצון אמתי לעשות את הדבר הנכון, את ה"דבר עצמו". החסיד רוצה את האמת מפני שהיא אמת, ולא אכפת לו שהוא איננו זה שטרח בשבילה.
 
לא מדובר כאן בתחרות ציורים שהרי מתחרות זו הוא פרש מזמן. מבחינה תחרותית הוא אכן ייחשב כ'שלימזל' וכעצלן – אנשים יסתכלו עליו כעל חקיין, העושה 'מעשה קוף' את רבו. אך מול עצמו יידע החסיד שציוריו של הצדיק חיים בתוכו ומשקפים לא רק את המעשה החיצוני – אותו אפשר לצייר על בד – אלא את רצונו הפנימי להתייצב בתוך המציאות ללא שיור וללא מבט חיצוני. כך, כפי שהוא ובאשר הוא, יהיה אשר יהיה, ודווקא בשל כך הופך הוא לחי, נושם ודינמי. העובדה שלא טרח ועמל בדברים אלא חיקה את הצדיק, איננה סותרת חופש פנימי זה, אלא להפך – היא המוכיחה אותו והיא המאפשרת אותו. אמנם לא החופש לעשות מה שאתה רוצה, לא הבחירה החופשית לעצב את המציאות, אך כן החופש להיות ללא טעם חיצוני. גם בבחירה החופשית יש צד של "שליטה וכח" המציירים לנו את החיים כפי שאנחנו רוצים, בצורה יפה ומדודה. אך לפי דברינו, גם לכך יש מחיר, אותו החסיד איננו רוצה לשלם – הוא מעדיף את האמת, אפילו אם לא בחר בה. ליתר דיוק, החסיד היה רוצה לבחור בה מחדש, אך ללא כח ושליטה. למעשה, שחרור הכח התחיל עוד כשנשאר הצייר במיטתו ולא עשה דבר למען התחרות – חסיד כזה כלל לא יתיימר לצייר עולמות, לבחור, לבדוק ואפילו לחשוב – כל מה שעשה היה ללכת אצל הצדיק ולשאול את פיהו. כך, בביטול גמור!
 
החסיד מתייצב בתוך עצותיו של הצדיק, על פי הדרכותיו והנהגותיו, ולא יודע מה יהיה הלאה, שהרי הוא לא תכנן או בדק ורק האמין ובטח ברבו – ביטל את עצמו לחלוטין כמו ה'פאקיסט' שמאחורי הזכוכית. ואמנם, חוץ מציוריו של הצייר שמשתקפים במראתו, משתקפים בה גם כל מה שהניח בה המלך, כאן ועכשיו – החסיד, שרצה לחקות את הצדיק בלבד, מוצא את עצמו מתמודד כאן ועכשיו עם דברים נוספים שהקב"ה מזמן לו בדרך וגם אותם הוא רוצה להוסיף ל"תמונת" עולמו. דווקא בזכות ה'פאקיסט' יכול הוא לקבל את כל אשר נקרה בדרכו באהבה ולראות בכך את יד ההשגחה המציירת את הציור האמתי שאיננו צפוי מראש. יתר על כן, דווקא דבר זה קושר בין החסיד ובין ה' – הוא הוא המלך, כפי שמתואר בסיפור שהייתה בלב המלך נשיאת חן כלפי הצייר השני.
 
האם אכן יישא הדבר חן בעיני המלך? האם יקבל את ההברקה של הצייר השני? בסיפור מסופר שכן, אך נראה שיחד עם סופו הטוב של הסיפור, ר' נחמן רוצה שהקורא יחוש את המתח לקראת סוף זה, ויעבור דרכו, כדי שהמתח יחדור גם לעולמו של החסיד ולעבודת ה' שלנו. עבודת ה' על פי הצייר הראשון הינה חסרת מתח, שהרי כל כולו חתירה אל הוודאות במציאת חן אצל המלך, אולם כשם שהעצלנות של הצייר השני הוסיפה נופך של מתח בסיפור, חוסר וודאות וממד אישי הקושר בין הצייר השני ובין המלך, כך גם התייצבותו של החסיד בעצותיו של הצדיק ללא שיור מותירה מתח בסיפור: איך ירגיש ומה יתרחש בעת שילך בדרכי הצדיק, דרכי ה'. בציור האידיאלי של הצדיק מן הסתם הכל יתרחש כשורה, אבל אצל החסיד מן הסתם ירבו המניעות והתקלות. אמנם, לדידו של החסיד, גם המניעות והתקלות הם רצונו של ה' – בהשוואה לסיפורנו, הם למעשה הרהיטים שהמלך שם בארמונו. המראה בליבו של החסיד משקפת את ההתרחשות בצורה עכשווית מלאת מתח חי ודינמי.
 
ר' נחמן רוצה בעצם להחזיר את המתח לחיים הדתיים שלנו ולהפכם להתרחשות בהווה ולא רק להתנהלות המתבססת על ריצוי, התנהלות שמעקרת את החיוניות שלהם: דתי שכזה איננו חי בהווה – הוא חותר אל העתיד על מנת להרגיע את המערכת ולהוריד מעליו את עול התחרותיות, אך זאת על ידי הצטיינות בה. ממילא, גם אם יזכה בתחרות, ירגיש חסר בסופו של דבר, שהרי הוא חסר את היקר לו ביותר, את עצמו!
 
הצדיק יודע להיות עצמו ולחיות בהווה, ומתוך חופש זה הוא מתייצב אל מול ה'. לדידו של ר' נחמן תפקידו של החסיד להכיר בפער שבינו לבין הצדיק ולהודות שהוא כשלעצמו היה רוצה לעשות דברים אחרים – להישאר במיטה בדומה לעצלנותו של הצייר השני. מלבד כנות, יש באמירה זו של החסיד, אמירה כי מול ה' יש לעמוד כפי שאנחנו, הצדיק בצדקותו והאיש הפשוט בפשטותו. מבחינה זאת דומים הם: עצלנותו של האיש הפשוט אינה אלא אותה הוויה עצמית וחופשית שאיתה הוא יכול לעמוד עם עצמו, כאן ועכשיו, אל מול ה' – ומבחינה זו יהיה בדיוק כמו הצדיק. גם אם אין תכונות אלו, הענווה והכנות, 'מצטלמות יפה במסכים' או נראות כציור יפה למלך, איתן יוכל החסיד, האיש הפשוט, לעשות את הדברים עצמם כמו הצדיק ולשמש לו כמראה. למעשה, הזכוכית המשוחה ב'פאקיסט' מלאה באותן ענווה וכנות שלא הצליחו לצייר ציור יפה אך יצרו השתקפות צלולה לדמותו של הצדיק ומעשיו הטובים, והדבר נשא חן בעיניי המלך.
 
*
 
המראה הינה כלי שימושי בחיינו. אולם בסיפורנו היא מקבלת תפקיד שונה ואף הפוך ממה שאנו רגילים. לדידנו המראה היא כלי לשקף בה את עצמנו, להצליח לגעת באזור העיוור לנו לחלוטין ולשאול את עצמנו: "איך אני נראה מבחוץ", "איך אני יוצא מהסובייקט שלי והופך גם אני לאובייקט, למוצר" ו"האם אני מוצר מוצלח". כל אלו שאלות שמנקרות בצורות שונות בראשו של המתבונן בראי. ואולם בסיפורנו המראה משמשת בתפקיד הפוך – היא פונה דווקא אל האחר, ולפי דברינו קודם לכן היא אף חותרת תחת הרצון לשקף את הדברים, לצייר אותם, להפוך אותם לאובייקט, ולעקר אותם על ידי כך מחיותם ומהדינמיות האינסופית שבהם. כלומר, המראה בעצם מחזירה את האדם לעיוורון הפנימי שבו, ומאפשרת לו להיות עצמו באשר הוא, ללא התבוננות מן הצד וללא שיפוט חיצוני. רק מהמקום הזה, בו שובר האדם את הראי הפנימי שלו המנסה לראות את עצמו, אפשר להבין את החסיד המחפש הדרכה, כיצד מתוך עיוורון זה להתמצא בעולם ועדיין להישאר עצמו, וכיצד להתמצא בעולם מבלי לקבע אותו לתבניות של וודאות. מבחינת תבניות אלו הוא מוכן להיחשב כשלומיאל, שאיננו תופר לעצמו רשתות בטחון במציאות. החסיד מודע לעיוורון הפנימי שלו אך דווקא בשל כך הוא מחפש מישהו מבחוץ שיאיר לו את הדרך, מישהו חי, נושם ודינמי שאפשר לסמוך עליו ושיודע את הדרך – הצדיק. רק הצדיק יוכל להראות לחסיד את ה"דבר עצמו" ומתוך כך לאפשר לו להיות גם הוא "הדבר עצמו", טוב ככל שיוכל, במעט הזמן שנותר לו, אל מול המלך, בשארית חייו.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *