האפוד כעבודה זרה

  • הרב נריה קליין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיונים בספר שופטים

האפוד כעבודה זרה

גדעון מכין אפוד מן השלל שקיבל מישראל, ומציג אותו בעפרה. לכאורה, מדובר בכלי לעבודת ה', שהרי רק אחרי מות גדעון ישובו בני ישראל לעבוד אלילים. עם זאת, נראה שישראל לא עובדים את ה' לשם ה', כי אם לשם גדעון. את דברי גדעון 'ה' ימשול בכם' הם אמנם מבצעים בדרכם הבעייתית (האפוד), אך לא משום שה' הושיעם, אלא משום שגדעון הושיעם, והוא פקד עליהם, כמנהיגם ומושלם, לעבוד את ה'! ניתן לדייק זאת מן ההמשך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים..." (ח', לג). אילו היה כתוב 'ויהי אחרי מות גדעון' – כנהוג במקרא, ניתן היה להבין כי עבר זמן עד שהשפעתו של גדעון ותמיכתו בעבודת ה' עברו, ואז ישראל חזרו לסורם, כרגיל בסיפורי השופטים. אך תיאור הזמן 'כאשר מת גדעון' מלמד על מיידיות: מיד עם מות גדעון, עזבו בני ישראל את ה'. הדבר מלמד כי עבודת ה' היתה 'תלויה בדבר': ישראל עבדו את ה' אך ורק בשל ראייתם את גדעון כמושיעם, מנהיגם ומושלם, ומיד עם מותו – 'בטל הטעם – בטל המנהג', וישראל שבו לעבודת הבעל.

האפוד עשוי מ"נזמי הזהב", ומתבקש להשוותו לעגל שעשה אף הוא מנזמי זהב; אך ראוי גם להשוותו למאורע אחר, בחייו של יעקב. לאחר סיפור דינה, יעקב מבקש מביתו להסיר את אלהי הנכר שברשותם, ושם נאמר:

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם (בראשית ל"ד, ד)

בקשתו של גדעון מהעם לתת לו את הנזמים מזכירה את דברי יעקב, ושם הרי מדובר באלהי נכר! אם כן, שתי ההקבלות משוות את האפוד לעבודה זרה.

אם הארמז ליעקב מכוון, הרי שישנה כאן סגירת מעגל עם תחילת סיפור גדעון. בתחילת הסיפור פגש גדעון במלאך היושב תחת האלה כאותו המקום שבו טמן יעקב את אלהי הנכר והנזמים; סופו של הסיפור הוא בכך שגדעון עצמו יוצר מהנזמים אפוד, ובכך פועל את הפעולה ההפוכה מזו של יעקב, המטמין את העבודה הזרה.

סיכומו של סיפור גדעון הוא שבעיני ישראל ישועתו של גדעון החליפה את ישועת ה'. איש ישראל מציעים לגדעון להקים שושלת מלוכה, ומעתה ואילך בני ישראל רואים במלוכה את הפתרון לצרותיהם. ניתן לראות בסיפור גדעון נקודת מעבר בספר שופטים: עד עתה לא ראינו שופט המתמנה למושל על ישראל, ותמיד לאחר שהשופט היה מושיע, היה חוזר לביתו. מעתה, ישראל לא מסתפקים בשופט הקם להושיע רק בעת צרה, אלא מקימים עליהם שופט אחר שופט. מעתה ואילך נשמע על שופטים 'קטנים' כיאיר הגלעדי, אבצן, אילון ועבדון, שקמו על ישראל רק לצורך מילוי תפקידי שררה ושלטון, ולא כמושיעים. סיפור גדעון הוא גם הסיפור האחרון בספר, המסיים בחתימה הקבועה: "ותשקוט הארץ... שנה". מעתה ועד סוף ימי השופטים, הנוסחה תכיל את מספר שנות השפיטה של השופטים השונים: "וישפוט את ישראל X שנה". החתימה 'ותשקוט הארץ' מעלה את זכר ניצחונותיו של יהושע – המסתיימים במילים "וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה" (יהושע י"א, כג; י"ד טו). חתימה נשגבת זו מפנה את מקומה לחתימה המסכמת את שנות 'מלכותם' של השופטים, ובכך ניכר כי המלוכה מחליפה בעיני העם את ישועת ה'. בכך מובן מקומו המרכזי של סיפור גדעון ברצף סיפורי השופטים, כנקודת מפנה ביחס בין העם ואלקיו.

נריה קליין