הארון במקדש: מקום לאחסון הלוחות

 

הקדמה

בהמשך לשיעורים הקודמים בהם עסקנו בארון שבמשכן, ברצוננו להביא בשיעור זה סיכום של מאמר מאלף מאת פרופ' דוד הנשקה. פרופ' הנשקה מציע במאמרו^[1] לחלק חלוקה חדה וברורה בין ייעוד המשכן ליעוד המקדש. במסגרת זאת הוא מתייחס באופן ישיר לסוגיה בה עסקנו בשני השיעורים האחרונים, והיא מהו היחס בין תיאור הארון בשמות במסגרת תיאור המשכן, לבין הארון המוזכר בדברים לאחסון הלוחות.

המאמר הינו מאמר מקיף, והוא מתייחס לסוגיות נוספות. היות והארון תופס מקום מרכזי ביותר במאמר, נסכם את עיקרי דבריו ואחר כך נתייחס לדעתו. בחרנו להביא בשיעור זה את דבריו מכיון שיש כאן אמירה עקרונית ביחס בין המשכן למקדש, הנוגעת ליחס בין הארון ובו כפורת וכרובים ככסא ה' במשכן, לבין ארון העץ המיועד להכיל את הלוחות הנמצא בבית ה'.

המשכן - מקום ויעוד

מכמה סוגיות עולה העובדה כי המשכן אינו מקום מגורים לשכינה או בית דירה, אלא מקום ויעוד בין ה' למשה ולכנסת ישראל. לקביעה זאת מספר ראיות:

1. התורה מבארת בכמה מקומות כי אוהל מועד הוא מקום ויעוד:

ביחס למזבח העולה ולהקרבת קרבן התמיד נאמר:

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"    (שמות כ"ט, מב).

ביחס לארון ולכפורת נאמר:

"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"      (שמות כ"ה, כב).

ביחס למזבח הקטורת:

"וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה"   (שם ל', ו).

ביחס לסממני הקטורת נאמר:

"וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם"

                                                            (שם, לו)

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"                                                       (במדבר ז, פט).

 

לגבי מבחן המטות אחרי חטא קורח:

"והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה"    (במדבר י"ז, יט).

מכל הפסוקים הללו ברור כי המשכן הינו מקום ויעוד.

2. לא פעם מצוין כי הענן שוכן על המשכן ולא בתוכו (שמות מ', לה; במדבר ט', יח, כב).

3. ייעוד המשכן היא שכינת ה' בישראל ולא בתוך המשכן (שמות כ"ה, ח, כט, מה-מו).

מצדו של ה', ה' נועד עם משה וישראל ונותן להם תורה ומצוות. מצדו של עם ישראל, ישראל מכינים משכן לשכינתו במחנה, ובכך הם מבטאים את נוכחות ה' ביניהם.

בפועל שכינת ה' מתבטאת בויעוד ה' עם ישראל כשבפועל ה' אינו מתגורר או דר במעון שהכינו עבורו.

המקדש - מכון לשבתך עולמים

כאשר יישבו ישראל בארצם, יהיה לה' בית ומכון לשבתו. להלן הראיות לכך:

1. כבר בשירת הים מבשרת התורה:

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך"        (שמות ט"ו, יז).

כך גם בנוגע לביכורים מזכירה התורה את המקדש כבית:

"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך"

                                                                       (שמות כ", יט).

2. לאורך כל ספר דברים לא מצוין בשום מקום שה' שוכן בבית, אלא מדובר על "המקום אשר יבחר ה'". ה' בחר לשום/ לשכן שמו שם. השכינה היא במקום ולא בבית.

3. בהגעת עם ישראל לירושלים נאמר:

"זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אותיה"

                                                                   (תהילים קלב, יד).

"בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים"

                                                                    (מלכים א ח', יג).

אין כאן רק מעבר ממשכן נייד למשכן נייח, אלא מוקם עתה בית לה' ומכון לשבתו במקום אוהל התוועדות ומקום עבודה. בית זה מוקם על יסוד בחירת המקום ולכן עם חידוש זה, ודווקא בעיתוי זה אומר שלמה המלך:

"הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א ח', כז)^[2].

 

לאחר הצגת החלוקה העקרונית, ברצוננו לעסוק כעת במספר סוגיות, בהן בא לידי ביטוי ההבדל הנ"ל בין המשכן למקדש:

א. חנוכת המשכן לעומת חנוכת בית ה'

1. בהקבלה הקיימת בין תיאור השראת השכינה במשכן (בשמות מ, לד-לה) להשראת השכינה בבית ה' (מלכים א, ח, י-יא), ישנם מספר הבדלים:

בשמות הענן מכסה את המשכן ושוכן עליו וכבוד ה' מלא את המשכן, ואילו במלכים הענן עצמו מלא את בית ה'.

ההסבר להבדל הוא כך: במשכן, הענן ממתין מעל האוהל לכבוד ה' שמלא את המשכן ונועד לישראל וכשיסתיים הויעוד, יעלה משם כבוד ה' בעננו ויחזור לשמי שמים. לעומת זאת במקדש, אין הענן ממתין מעל אלא הוא עצמו ממלא את בית ה': "אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל" (מלכים א ח', יד).

2. בהקבלה בין תיאור חנוכת המשכן (ויקרא ט', כג-כד) לחנוכת הבית הראשון (דברי הימים ב, ז, א-ג) עולה הבדל מרכזי:

במשכן נראה כבוד ה' אל כל העם וזה ייעודו של המשכן התגלות ה' לישראל וויעודו עמהם. ואילו במקדש ירדה השכינה לדור בבית ה' ולמצוא שם מנוחה עולמית וכבוד ה' מלא את הבית ובני ישראל רואים את ירידת כבוד ה' אל הבית.

ב. משמעות ההבדל בין שני תיאורי הארון

בהמשך לחלוקה שתיארנו לעיל, ניתן להסביר את ההבדל בין שני תיאורי הארון זה שבפרשת תרומה, וזה שבפרשת עקב^[3].

1. במשכן, באוהל מועד שם לוחות העדות, שם ויעוד ה' אל משה מבין הכרובים שעל הכפורת המכסה את הארון, וכאן הארון הוא לב המשכן עומד בקדש הקדשים, מצופה זהב טהור ומכוסה בכפורת הכרובים.

משנבחר מקום שה' שוכן בו, שכינה שורה בעיצומו של מקום שכינת קבע עולמית, כדברי נבואת ירמיהו:

"בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם-ה' לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית-ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ-בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה'..."                                              (ג', טז-יז).

כסא ה' הופך להיות ירושלים כולה ושוב אין צורך בארון. בבחינה זאת, הארון הינו כלי אחסון ללוחות בלבד ולא כסא ה' ומקום ויעוד.

2. בזמן שישנו משכן, בשעת מלחמה, יוצא הארון מן האהל בראש מערכות ישראל כי אין שכינה שורה במשכן אלא בקרב ישראל. ומשיוצאים ישראל מן המחנה למלחמה, אף השכינה וכסאה עמהם.

מה שאין כן במקדש בירושלים לאחר הכנסת הארון לבית, שכינה שורה במקום עולמית ואין עוד צורך בארון. הארכת הבדים של הארון מבטלת את ניידותם.

לפי הבנה זו, תפקיד הארון במקדש הקבוע הינו רק כייעודו בספר דברים, להוות מקום אחסון ללוחות, היות ובמקום הקבוע הבחירה האלוקית היא במקום עצמו. יש לכך מספר משמעויות והשלכות: אין קושי בגניזתו בימי יאשיהו ובהעדרו כל ימי בית שני ובכך שהוא לא מוזכר כלל בדברי הרמב"ם.

ג. עליה לרגל

מצות עליה לרגל לא קיימת באוהל מועד במדבר - אין שם לא בית ה' ולא 'המקום אשר יבחר ה'' (כך מפורש גם בדעת הרמב"ן בפירושו לדברים יב, ח), והיא מתחדשת רק עם בניין בית ה' בירושלים. זאת משום שבמדבר גילוי השכינה היה בבחינת הווה מתמשך, ולשלשת הרגלים לא היה כל ייחוד מבחינה זו. אך, מיום שדר הקב"ה במקומו, הוא נסתר בכל השנה מעיני כל חי, ורק שלש פעמים בשנה פותח ה' את ביתו ומקבל את ישראל כאורחיו לראות וליראות.

לפי זה, בתקופת אוהל מועד במדבר היה לכל השנה מעמד של שלשת הרגלים מבחינת קרבת ישראל לשכינה.

להבנה זו, השלכה לעניין היחס בין פשטי הפסוקים להבנת סוגיית הטומאה, לבין ההלכה.

ד. טומאה

על פי פשטי הפסוקים (במדבר י"ט, יג; כ) הישארות בטומאה מטמאת את מקדש ה' גם ללא כל קשר ממשי בין הטמא לבין המקדש. להלכה אין כל חובת היטהרות ללא קשר ישיר בין הטמא למקדש וקודשיו.

ההסבר הוא כך: בתקופת המדבר, היה הנשאר בטומאתו מטמא את המשכן גם בלא שנכנס למקדש. בתקופה זו ה' שוכן בישראל וזיקת מפגש וויעוד מתקיימת כל העת בין ישראל לה' המתגלה להם והשוכן בתוכם. אבל מיום ששכן ה' בביתו, טומאת ישראל נוגעת לשכינת ה' הנסתרת במעונה, וכל עוד לא נכנס בפועל הטמא לבית ה' אין עליו חובת היטהרות.

ה. המזבח

באוהל מועד כמקום ויעוד וכהמשך ישיר של מעמד הר סיני, ה' נגלה לישראל ונועד עם משה מבין הכרובים, וישראל עובדים את ה' במזבח, כשם שבהר סיני ה' נגלה לישראל מראש ההר וישראל הקריבו לה' תחת ההר. לכן חוזרת התורה ומדגישה כי המזבח ועבודת הקרבנות הינם בפתח אוהל מועד (למשל שמות כט, מד, מ, כט, ויקרא א, ג, ה). פתח אוהל מועד ואוהל מועד הינם חלק מרשות אחת.

בבית ה', המזבח לעצמו וקדש הקדשים לעצמו. עבודת הקרבנות לא נעשית עוד בזיקת מפגש וויעוד עם שכינת ה' המתגלה בין הכרובים, אלא ה' יושב בסתר בביתו ורשות נפרדת עומדת להם לישראל לעבוד בה את עבודתם כנגד בית ה'.

לפי הבנה זו, עשיית המקדש כוללת את כל הכלים הנצרכים לעבודות הנעשות בפנים שהן צורך גבוה, ואילו המזבח החיצון אינו משמש את ה' אלא את ישראל ועבודתו צורך הדיוט צורך כפרת ישראל. המזבח אינו מכלי בית ה', אלא מכליהם של ישראל העובדים לפני בית ה'.

זו הסיבה מדוע על פי הראב"ד (בהשגתו לרמב"ם מצוות עשה כ) ישנן בעצם שתי מצוות: מצות עשיית בית לה' הכוללת את כל כליו, ומצוות עשיית מזבח לישראל.

זו גם הסיבה מדוע בבית ה', האולם מפריד בין העזרה בה נמצא המזבח לבין ההיכל (מלכים א ו', ג). האולם לפי זה אינו חלק מאוהל מועד. האולם נקרא פתח ההיכל כלפנים, מפני שהוא בית שער שלו (ריטב"א עירובין ב(.

ו. חלקי המשכן והמקדש

בבית ה', החלוקה בין חלקי המקדש השונים חדה יותר מאשר במשכן. באופן זה, בין הקדש לדביר- לקדש הקדשים- ישנה אמה טרקסין (כותל אבני גזית בעובי אמה), וזאת בשונה מן המשכן בו הייתה רק פרוכת בין הקדש לקדש הקדשים.

הסיבה לכך היא כי בבית עולמים דרה שכינת ה' במעונה בדביר, והוא חדרה הפנימי והמוצנע, וישנו חילוק רשויות בין הקדש החדר החיצון לבין הדביר החדר הפנימי^[4].

ככלל הטענה היא כי במשכן, כל חלקי הבית מהווים יחידה אחת מקדש הקדשים ועד המזבח החיצון. המבנה כולו מהווה מקום ויעוד של השכינה עם משה וכנסת ישראל כולה, ושכינה יכולה להתגלות גם בחוץ (דוגמת ויקרא ט- י). לעומת זאת בבית ה', מקום מגורי השכינה הינו בחדר הפנימי ביותר, והיחס בין החדר הפנימי לחיצוניים יותר הוא דרך מחיצות גדולות הרבה יותר מאשר במשכן (הן באמה טרקסין המפרידה בין קדש הקדשים לקדש, הן באולם המפריד בין ההיכל לעזרה והן במעמדו העצמאי של המזבח החיצון).

ניתן בהחלט להבין כי כשאין המלך מתגורר במקום עצמו אלא רק בא להיוועד עם משה ועם בני ישראל ההבחנה בין חלקי המבנה היא משנית, וישנו קשר פנימי וברור בין החלקים השונים. אך כשהמלך בא להתגורר בביתו- ישנם גבולות וסייגים ומחיצות וכל חלק של המבנה עומד בפני עצמו, והוא מובדל יותר ומובחן יותר מן החלקים האחרים מפני שהמלך חבוי בחדר הפנימי וכל מה שמחוצה לו הם מבואות וחדרים חיצוניים יותר המובדלים אחד מן השני ויוצרים הויה לעצמם.

תיאורי השראת השכינה השונים ותפקיד הארון

אופן תיאור שכינת ה' נעשה בצורה שונה בספרי התורה השונים. בפרק זה, ברצוננו להראות כי התיאורים השונים של השראת השכינה, עוסקים בתקופות שונות, ובמקביל להם ישנם שלבים שונים ביחס לארון.

כך, לפי ספר שמות זיקת השכינה היא למבנה התחום ע"י מחיצותיו, ואילו לפי ספר דברים זיקת השכינה היא למקום המוגדר גיאוגרפית.

בהקשר זה מעניינים מאוד דברי המשך חכמה:

"דבמשכן תלוי הקדושה בבניין, ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, מה שאין כן מקדש, הלא היה הקדושה תלוי בהמקום ומקריבים אף על פי שאין בית"                            

                                                      (במדבר ז', א).

כלומר, במשכן שהוא במקום משתנה, הקדושה אינה במקום אלא במבנה, בכל מקום בו הוא נמצא. במקדש לעומת זאת, הקדושה היא במקום. מבנה המקדש נבנה במקום זה, בגלל קדושת המקום.

על כן, נראה כי יש מקום להבחין בין שלש תקופות:

1. במשכן במדבר - ה' לא שוכן במקום אלא נועד למשה באוהל מועד, והשראת השכינה הינה תוצאה של מיקומו של המשכן שם, ולכן ישנה רק קדושת מחיצות.
2. במשכן בארץ ישראל בשילה - לראשונה נבחר מקום להשראת השכינה, ולפי זה השראת השכינה היא סיבת מיקום המשכן שם וזו קדושת מקום (ולא קדושת מחיצות). רק מפני שבחירת שילה הייתה זמנית ורק לשעתה ה' רק מתהלך (שמואל ב ז', ו) ואינו יושב כאן ישיבת קבע.
3. במקדש בירושלים - בחירת המקום היא בחירה עולמית ועל כן הלשון היא "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ה', יג), פסוק המקביל למה שנאמר בשירת הים "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, יז).

בהקבלה לשלשת פרקי הזמן לגבי המשכן בכלליותו, ניתן להצביע על שלשה פרקי זמן שונים ביחס אל הארון:

1. בשלב הראשון אוהל מועד הוא משכן העדות, מקום לוחות העדות המצויים בתוך הארון. מקום זה נועד לויעוד ה' אל משה מבין הכרובים שעל הכפורת המכסה את הארון. כאן הארון הוא לב ליבו של המשכן, עומד בקדש הקדשים, מצופה זהב טהור ומכוסה בכפורת הכרובים. ללא ארון אין כאן אוהל מועד כל עיקר- בשעת מלחמה יוצא הארון מן האוהל וה' יוצא בראש צבא-ות ישראל.
2. בשלב השני בשילה, תמו ויעודי ה' מבין הכרובים לנתינת תורה ומצוות, ואין כבר מקום לארון ככסא ה' ומרכבת שכינתו. הכסא מעצם מהותו נייד הוא. כאן השכינה שורה במקום לראשונה. הארון שכן בקדש הקדשים והיעדרו ממשכן שילה היה מבטל משכן זה ממעמדו כאוהל מועד. והיות ובחירת שילה הייתה רק לשעתה, מציאות הארון קבעה עד כמה המקום הוא מקום שה' בוחר בו. ולכן באופן עקרוני בתקופה זאת אין הארון צריך לצאת למלחמה ולכן הוצאת הארון במלחמת אבן העזר נגד פלשתים הייתה חריגה והיה בה חטא.
3. בירושלים בשלב השלישי, אין צורך בארון כמקום ויעוד למתן תורה וככיסא ה', והיות ונבחרה ירושלים בחירה עולמית אין צורך בסימן להמשך הבחירה. עתה מתקיימת במלואה תפיסת ספר דברים ביחס לארון, ולכן אין שלמה עושה את הארון מחדש כשאר כל הכלים. הארון כבר אינו מהווה חלק מכלי המקדש.

על אף דברים אלו, מוכנס הארון לקדש הקדשים כדי להתחיל את עידן הבחירה העולמית בירושלים. הארכת הבדים ביטלה את אלמנט הניידות שבהם. שלמה מכין כבר את המקום לגניזת הארון בקדש הקדשים (כמבואר ברמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ד הלכה א), עם הוספת שני הכרובים החדשים העומדים על גבי הקרקע. מפשטי הפסוקים נראה כי רק שני הכרובים החדשים היו מצויים בקדש הקדשים של שלמה.

באופן מהותי בשלב זה, אין צורך בכפורת הכרובים כי אין ה' יושב על גבי הכפורת בין הכרובים, אלא ירושלים היא כיסא ה' ולכן בפשט, כפורת הכרובים לא הוכנסה לדביר של שלמה ולא עמדו שם אלא הכרובים שעל גבי הקרקע. לפי הראשונים על פיהם הכפורת כן הוכנסה עם הארון לקדש הקדשים, זה בעיקר מצד תפקידה ככיסוי לארון ולא מצד ייעודה כמקום מצע וכיסא לשכינה.

תפיסה זו גם מסבירה מדוע בהקמת המשכן הארון היה הכלי הראשון שהוכנס לתוכו ואילו בהקמת המקדש היה הארון הכלי האחרון שהוכנס. על פי התפיסה הנ"ל, במשכן - הארון הוא כלי המקדש הראשון והוא יסוד כל המשכן, אבל בבית המקדש - הבית שלם ללא ארון ולא הובא הארון לתוכו אלא כדי שתשרה שכינה ויתקדש המקום עולמית ושוב אין צורך בארון.

בתקופה זאת, כבר לא שומעים כלל על הארון, ולא על יציאתו למלחמה. עתה הוא משמש רק לגניזת הלוחות וניתן לגנזו בכל מקום שראוי לגנזם. אין חיוב להעמיד את הארון במקדש דווקא, וגם אין תימה על כך שבבית שני לא הוציאו את הארון מגניזתו. זו גם הסיבה מדוע הרמב"ם ציין בנוגע לארון רק במקום גניזתו, כי המצווה לא נוהגת לדורות והיא בטלה משעה שישנו מקום אשר בחר ה'.

בצורה תמציתית אומר זאת בעל המדרש הגדול:

"הארון הרי הוא ללוחות ואינו מכלי המקדש"

                                                                      (שמות כ"ה, ח).