האר"י (כז) – (ג)

  • הרב אוריאל עיטם

את השיעור שעבר סיימנו בדבריו של האר"י על השוני וההתחדשות מתפילה לתפילה, עד כדי כך שכל תפילה מבררת בירור חדש לחלוטין, שלא התברר בשום תפילה מאז בריאת העולם. נעיין היטב בדבריו:

"וצריך שתדע כי הנה יש הפרש גדול בין תפילות החול ובין תפילות ראשי חדשים ובין תפילות ימים טובים ובין תפילות חולו של מועד ובין תפילות השבת. וגדולה מזו כי אפילו בי"ט עצמו אינו דומה תפילות הפסח לתפילות השבועות או לתפילות הסוכות כו'. וגדולה מזו כי גם בימי החול עצמן אינו דומה תפלת יום זה לתפלת יום שלפניו, וגדולה מכולם שאפילו ג' תפילות שבכל יום ויום יש הפרש גדול בהם, ואינו דומה תפלת הבקר לתפלת המנחה או לתפלת ערבית. סוף דבר שאין לך תפלה מיום שנברא העולם עד לעת"ל שתהיה דומה לחברתה כלל ועיקר"   (ספר עולת תמיד, שער כללות התפילות).

אנו רואים כי יש הבדלים בין תפילות הזמנים השונים, ובנוסף יש הבדל בין כל תפילה לחברתה כיוון שבכל פעם אנו מבררים בירור אחר. למעשה אלו שתי אמירות – יש הבדלים בין סוגי התפילות לפי אופיו השונה של כל זמן (חגים שונים, ימים שונים בשבוע), והבדל שישנו ממילא בין כל תפילה לזו שלפניה מעצם עובדת היותה חדשה. לפי ההסבר השני, מדוע יש צורך בהסבר הראשון? אם בכל יום מתחדש בירור שלא היה אתמול, איזו משמעות יש להבדל בין ימות החול לשבת, או בין המועדים לשאר ימות השנה? הרי גם כל יום חול שונה מחברו, אז האם בטל ההסבר שתפילת יום חול שונה משבת?

 

המסגרת הכללית והבירור הפרטי

המשך הדברים מיישב את קושייתנו, ועשוי לחדד לנו את העיקרון שבו אנו עוסקים.

"כי הנה כבר ביארנו כי כל התפילות הם כדי לברר הבירורים שיש באותם הז' מלכים שמתו. והנה בכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפלה אינם דומים לבירורים שבתפלה האחרת, כי אותם הבירורים הראשונים כבר נתבררו אז בתפלה הראשונה, ועתה בתפלה האחרת מתבררין ונתקנים בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם, וא"כ כפי ערך הניצוצות המתבררין באותה התפלה כך יהיה אז ערך המוחין שימשכו בזו"ן ובמה שלמעלה מהם"   (שם).

נדמיין את עצמנו נכנסים אל מקום גדול, מרחב שאותו אנחנו צריכים לתקן. ביום הראשון ניכנס אל החדר הראשון, ונתקן מה שטעון תיקון בו. ביום השני נעבור לחדר השני, ונתקן גם בו את התיקונים הדרושים. כל זמן הוא מרחב, כל מועד וסוג הבירורים שלו. ההבדל בין שתי האמירות הוא למעשה ההבדל בין כללים לפרטים: מצד המסגרת הכללית – יש מרחב של תיקון שבו אנו מצויים בימי החול, מרחב של תיקון בשבת וכן הלאה; אבל מה אנחנו עושים בתוך כל מרחב, מהם הפרטים שאנחנו מתקנים בכל מסגרת זמן, זה משתנה מיום ליום. תפילת שחרית השבת תהיה דומה מבחינת המסגרת הכללית לשחרית של השבת שעברה, אבל בתוכה אמורה להתחולל התרחשות חדשה. זו דרך אחת להבין את היחס בין שתי האמירות.

 

הזמן המחזורי והקווי

אפשרות אחרת היא להבחין בין הכללים לפרטים, אך באופן עמוק יותר. לפי אפשרות זו, האמירות אכן שונות במהותן: ממבט אחד אנו חוזרים על אותן תפילות, וממבט שני כל תפילה היא חדשה לגמרי. את ממד הזמן אפשר לתפוס בשתי דרכים – מעגלית וקווית, תנועה מחזורית החוזרת על עצמה מול התקדמות תמידית קדימה. לפעמים אנו חווים את המחזוריות – בסוף כל שבוע אנו מוצאים את עצמנו שוב בשבת, ובסוף כל שנה יגיע מחדש ראש השנה, ולפעמים אנו חווים את ההתקדמות למקומות שבהם לא היינו אף פעם. ביום ההולדת, למשל, אפשר להרגיש את שני הצדדים: אנו נמצאים ביום שהיינו בו גם בשנה שעברה, אבל הפעם בגיל שאליו הגענו רק עתה. מבחינה מעגלית התפילות של כל השבתות שוות, מכיוון שכל שבוע הוא מעגל שלם שבו נמצאת השבת. כל התפילות של פסח שוות, וכל התפילות של סוכות שוות, מפני שמעגל המועדים חוזר על עצמו מדי שנה. מבחינה מסוימת אנו מוצאים את עצמנו בכל פעם באותו סוג של עבודה. מבחינה אחרת, אנו מצויים כל הזמן בהתקדמות – ובממד קווי זה מתרחשים הבירורים, בכל יום בירור חדש שלא היה מששת ימי בראשית.

בכל יום מתחיל מעגל חיים חדש, ואנו פותחים אותו בתפילה. זו ההתרחשות המחזורית, בכל פעם אנחנו מתחדשים באותו אופן, באמצעות תפילה דומה. לעומת זאת בהתרחשות הקווית, בכל תפילת שחרית יש ניצוצות אחרים שצריך לתקן ולהעלות, עד להשלמת כל התיקונים וביאת המשיח. שתי ההתרחשויות הללו מתרחשות במקביל, באותן תפילות.

בתור דוגמה לשתי ההתרחשויות אפשר להביא את ספירת העומר. לפי ההסבר המקובל, המופיע בין השאר בספר החינוך, ספירת העומר מכוונת למעמד הר סיני. זו הסתכלות קווית: הספירה כולה היא תנועה לקראת יעד, כל יום נמדד לפי ההתקדמות שמתרחשת בו בדרך למתן תורה. ההסתכלות המחזורית תראה כל יום בנפרד, ותחווה אותו בתור מעגל חיים שלם. למעשה, ההתרחשות הקווית היא הציר ההיסטורי, תנועה ארוכה של התקדמות העולם. תפיסה זו עומדת ביסודו של הראי"ה קוק, בין השאר בדבריו על התפתחות העולם (אורות הקודש ב, התעלות העולם; ועוד). האמון שלו בהתקדמות של העולם אינו סתם מבט אופטימי, אלא מסקנה מתפיסתו של האר"י שהעולם כולו נע לקראת השלמתו, משבירה לתיקון, ובכל יום מתוקנים עוד ניצוצות בדרך אל התיקון השלם.

שני הממדים הללו מקבילים לשני הטעמים המוכרים של תפילת העמידה, המופיעים בגמרא – תפילות כנגד תמידין ותפילות כנגד אבות. התפילה המקבילה לקרבן התמיד היא תפילה קבועה, התרחשות שחוזרת על עצמה בכל מעגל חיים של יום. לעומת זאת, האבות שייכים להתרחשות הקווית, הם הפותחים את מסלול ההתקדמות שסופו בביאת המשיח. אברהם אבינו הוא נקודת הזינוק של התהליך, ויעקב כבר מסמן את היעד הסופי, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", אחרית הימים.

 

מעגל ההתרחשות היומי

כאמור, שני הממדים נוכחים בתפילה שלנו, כיוון שאנחנו עדיין בתהליך. בימי דוד ושלמה, למשל, כמעט לא היה צורך בהתרחשות הקווית, כיוון שכביכול לא היה חוסר. המציאות השלמה איננה מייתרת את הצורך בתפילה, אלא שהתפילה המרכזית בה היא המחזורית. במקום אחר האר"י אכן כותב שלפני הפירוד בין פרצופי הזכר והנקבה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא היה צורך בעבודה של בירורים. נוסח ה"לשם ייחוד", המציין מפגש בין הקב"ה ושכינתו, מכוון לבירור זה.

ננסה מעט לפרט מהי ההתרחשות החוזרת בכל מעגל. כל מעגל מתחיל מהלילה – כשהאדם ישן, במובן מסוים הוא נולד מחדש. הוא דומה לתינוק, שבמשך רוב היממה ישן, ואף שכלפי חוץ לא רואים בו שינוי – זה הזמן שבו מתחוללים בו תהליכי צמיחה. תפילת ערבית מכינה אותנו להתרחשות הזאת, לשיבה אל נקודה הראשית. בבוקר אנו מתעוררים מחדש, ותפילת שחרית נותנת לנו שפע ליום הבא שלפנינו. תפילת מנחה, לדברי האר"י במקום אחר, באה לשמר את מה שהשגנו בתפילת שחרית. זו הסיבה שמנחה קצרה הרבה יותר – את עיקר העבודה עשינו בשחרית, ובמנחה אנו צריכים רק לחזור לשם. לשחזר את החלומות שחלמנו בבוקר, את השאיפות שקצת התרחקנו מהן בסבך של היום – אך לא מאוחר לחזור אליהן שוב. בערבית אנו סוגרים את היום בתנועה לקראת הראשית הבאה.

בכל יום אנו חיים בתוך ההתרחשות המעגלית-מחזורית החוזרת על עצמה מחדש, וגם נוטלים חלק בתוך ההתרחשות הקווית, החותרת לקראת התיקון העתידי של ימות המשיח.