הבודק צריך שיברך

  • הרב בנימין תבורי

הבודק צריך שיברך* / הרב בנימין תבורי

החידוש בדברי רב

הגמרא בפסחים ז. דנה בנושא בדיקת החמץ וקובעת:

"אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך"

לכאורה, הדבר פשוט שאדם המקיים מצווה צריך לברך עליה. לכן, במבט ראשון לא מובן מה מחדש ר' יהודה בכך שמברכים על בדיקת חמץ? הראשונים עסקו בשאלה זו והעלו מספר חידושים אפשריים למימרא של ר' יהודה:

א. ישנם ראשונים הסוברים, שבדיקת חמץ איננה חיוב עצמאי אלא אמצעי למנוע איסור 'בל יראה ובל ימצא' בפסח. לפיכך, היה מקום לחשוב שאין מברכים על חיוב שאינו מטרה בפני עצמו. ר' יהודה מחדש, שעל-אף שהבדיקה היא רק אמצעי למניעת מציאות החמץ בפסח, עדיין יש לברך עליה[1]. ואמנם, אפשר למצוא אפשרות זו בדברי הריטב"א:

"הבודק צריך שיברך - פירוש, משום דעיקר המצווה היינו בעור ואין הבדיקה אלא כתיקון והכשר...קסלקא דעתך שלא יברך אלא בשעת הביעור - קמשמע לן [רב יהודה שבכל זאת מברכים בשעת הבדיקה]"

(פסחים ז., ד"ה "הבודק צריך שיברך")

א. היה מקום לטעון, שיש לברך על בדיקה רק אם היא מתבצעת בליל י"ד. ר' יהודה מחדש, שהברכה היא על מעשה הבדיקה עצמו, ללא קשר לתאריך בו הוא מתרחש. ממילא, 'הבודק צריך שיברך' גם אם הבדיקה מתבצעת קודם י"ד.

ג. היה מקום לטעון, שאת הברכה על בדיקת החמץ, שבעצם נאמר בה 'על בעור חמץ', מברכים ביום ט"ו, כאשר מבערים את החמץ בפועל. ר' יהודה מחדש, שאת הברכה אומרים בזמן הבדיקה, למרות שהברכה היא 'על בעור חמץ'. לפי הסבר זה, חידושו של ר' יהודה אינו בכך שצריך לברך, אלא בכך ש'הבודק', ולא המבער, הוא זה שמחויב בברכה. ואמנם, סברא זו עולה בדברי רבינו דוד:

"הבודק צריך שיברך - לומר שצריך לברך על הבדיקה, שלא תאמר [ש]המצווה אינה אלא בשעת הבעור... קמשמע לן ר' יהודה שהבודק מברך, שהיא תחילת המצווה"

(פסחים ז., ד"ה "הבודק צריך שיברך")

ניתוק בין מעשה לקיום?

אולם, הסברו של רבינו דוד מוזר במקצת. גם אם נטען שבדיקה היא תחילת קיום 'תשביתו', לא מובן מדוע מברכים על המעשה ההתחלתי - בדיקת החמץ - ולא על הבעור עצמו, המתרחש ביום ט"ו? ניתן להסביר, שכאן בדיוק נעוץ חידושו של ר' יהודה: למרות שהיינו חושבים שצריך לברך על קיום המצווה, ר' יהודה מחדש שמברכים על מעשה המצווה.

ואכן, אפשר להביא מספר תקדימים למקרים בהם המעשה והקיום נפרדים וחיוב הברכה הוא על המעשה:

1. התורה מצווה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו). פשט הפסוק הוא, שקיום המצווה הוא ספירת ארבעים ותשעה ימים. אם כן, נשאלת השאלה מדוע מברכים על כל יום בנפרד ולא על היום האחרון בלבד, בו מקיימים את מצוות ספירת העומר? הגרי"ד הסביר, שלמרות שקיום המצווה נעשה רק ביום הארבעים ותשע, מעשה הספירה מתרחש כל יום. לדבריו, אנו מברכים על מעשה המצווה ולא על הקיום.

2. הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה פוסק:

"מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך 'על אכילת מצה' ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום"

כלומר, עיקר מצוות אכילת מצה מתקיימת באכילת האפיקומן. לכן, אדם שיש לו רק כזית מצה ישתמש בה לשם אכילת האפיקומן. אולם, כשהרמב"ם מציין את מהלך סדר פסח הוא פוסק:

"ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת, ומברך 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן"

(הלכות חמץ ומצה, פ"ח הל"ו)

כיצד ייתכן שהרמב"ם פוסק שמברכים על מצת הכורך, בזמן שעיקר המצווה היא אכילת האפיקומן? כנראה, שגם כאן יש להסביר שעל-אף שקיום המצווה נעשה באכילת האפיקומן - מעשה אכילת המצה נעשה לפני כן, בזמן הכורך, ואנו מברכים על מעשה המצווה ולא על קיומה.

3. 'בעל המאור' דן בהלכות תקיעת שופר ופוסק:

"אותן שתוקעין מעומד, הלא הם על סדר ברכות התפילה, והן נראות כשל תורה"

(ראש השנה, יב. מדפי הרי"ף, ד"ה "ואני אומר")

כלומר, התקיעות מדאורייתא הן אלו שתוקעים בשעת תפילת עמידה. אם כן, גם במקרה זה עולה השאלה מדוע מברכים 'על תקיעת שופר' בתקיעות דמיושב, לפני תחילת שמונה עשרה? גם כאן נסביר, שכאשר הקיום של המצווה והמעשה של המצווה אינם באים בחדא מחתא, לעיתים יש לברך על מעשה המצווה ולא על קיומה.

לאחר שראינו שניתן 'להפריד' בין קיום המצווה לעשייתה, נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות:

"וכך הוא מברך '[ברוך אתה]... על בעור חמץ', בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצוות הבעור קודם שיבדוק"

(הלכות ברכות, פי"א הלט"ו)

לדברי הרמב"ם, קיום חיוב 'תשביתו' חל בזמן שהאדם גומר בלבו לבטל את החמץ, קודם שבדק את הבית, ובכל זאת הברכה מתרחשת בזמן הבדיקה. עד עתה ראינו מקרים בהם מברכים על מעשה המצווה למרות שהקיום ייעשה מאוחר יותר, ואילו לפי הרמב"ם ישנו מקרה בו מברכים על מעשה המצווה למרות שהקיום כבר נעשה בעבר!

ברכת 'שהחיינו' על בדיקת חמץ

שאלה נוספת העולה בהקשר לדברי ר' יהודה היא, מדוע לא מברכים על בדיקת חמץ ברכת 'שהחיינו', בדומה לכל שאר המצוות אותן מקיימים פעם אחת בשנה? גם לשאלה זו ישנן מספר תירוצים בראשונים:

א. הסביר הרא"ש:

"והא דלא מברכין עלה שהחיינו, אף על גב דבאה מזמן לזמן, נראה לי, כיון דמצווה זו אינה אלא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך הרגל, [ולכן] סמכינן לה אזמן דרגל"

(רא"ש פסחים, סימן י')

לדברי הרא"ש, כיוון שבדיקת חמץ היא רק הכנה לקראת חג הפסח עצמו, אנו מעדיפים לברך ברכת 'שהחיינו' אחת בסדר פסח עצמו על כל המצוות המיוחדות הקיימות בחג זה, במקום לברך על כל ברכה וברכה בנפרד. לפי הסבר זה, באופן עקרוני יש מקום לברך על בדיקת חמץ 'שהחיינו', אלא שמסיבות טכניות אנו מעדיפים 'לדחות' את הברכה.

ב. הסביר הריטב"א:

"וכתב בשם הרא"ה לפי שבעור חמץ הוא לאסור דבר המותר לו וחיסור ממונו, ואינו עניין של הנאה... [והרי] לא מצינו זמן (=ברכת 'שהחיינו') אלא על דבר של הנאה"

(ריטב"א פסחים ז., ד"ה "מאי מברך?")

לדברי הריטב"א, כיוון שבבדיקת החמץ מוטל על האדם להוציא את כל הלחם והעוגות מהבית ולשרוף אותם - ציווי שהאדם איננו נהנה מביצועו - לא מברכים על מעשה זה ברכת 'שהחיינו'.

ג. הסביר המהר"ם:

"ואיכא מאן דאמר דלא [מברך 'שהחיינו'] דהיא לא קביע ליה זמנה, דמפרש ויוצא בשיירה בדקי כד נפקי"

(מהר"ם חלאווה פסחים ז., ד"ה "אמר רב יהודה")

לדברי המהר"ם, ישנם אנשים הבודקים חמץ קודם לליל י"ד, ואין מברכים 'שהחיינו' על מצווה שזמנה לא מוחלט וקבוע.

למרות כל הטעמים הללו, הטור דן בנושא זה ופוסק:

"ובעל העיטור כתב 'איכא מאן דמברך שהחיינו'... ומסתברא דרשות הוא, ומאן דבעי - מברך"

(או"ח, סימן תל"ב)

להלכה, כפי שכולנו יודעים, דעת הטור נדחתה, מדין 'ספק ברכות להקל'. למרות זאת, הב"ח על אתר מציע:

"דיראה לי לחלק דלעניין ברכת 'שהחיינו' דווקא, שבאה על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצווה, בהא ודאי יש לו רשות לברך"

כלומר, מי ששמח על כך שהזדמן לו לקיים מצוות בדיקת חמץ, יכול לברך עליה 'שהחיינו' כפי שניתן לברך ברכה זו על כל דבר משמח. אולם, ה'חתם סופר' יוצא חוצץ נגד דברי ה'בית חדש' ומכריע:

"[למרות ש]כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עליו אסור להנות בלא ברכה, אך לזה צריך שעור וגבול ויש דברים שאפילו יאמר 'אני נהנה' - בטלה דעתו אצל כל אדם ואסור לו לברך!"

(שו"ת, או"ח נ"ה, ד"ה "והנה הב"ח")



* השעור סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] יש לציין, שישנם תקדימים רבים לברכות על מעשה המהווה 'הכשר' בעלמא. לדוגמא: ברכת 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו... על השחיטה', למרות שאין מצווה לשחוט בהמות אלא רק לאכול בשר שחוט.