דילוג לתוכן העיקרי

וישב | הבלגה בעת הצורך

הרב אהרן ליכטנשטיין
11.08.2014
קובץ טקסט

השיחה הועברה בשבת קודש פרשת וישב ה'תשנ"ג. סיכם מתן גלידאי. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

פרשתנו שונה מאד מהפרשיות הקודמות. החל מפרשת לך לך מספרת התורה על תלאותיהם של שלושת האבות ומאבקם להנחת היסודות לאומה היהודית. כל אחד מהאבות נתקל בקשיים רבים בחייו, ומצליח להתמודד בהצלחה עם כולם. גם יעקב הספיק כבר התמודד עם אויבים חזקים בארץ (עשו), בחו"ל (לבן) ושוב בארץ (עשו וארבע-מאות איש עימו) - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב, כח). יעקב מצליח לא רק להתחמק מהם, אלא אף להתעלות ולהתעצם - "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (ל"ב, יא).

אולם, בפרשתנו חל מפנה, וכך מובא בשם המדרש:

"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י ל"ו, ב)

לאחר כל הניצחונות על אויביו, נפתחת לפתע הרעה מכיוון בלתי צפוי - ממשפחתו. האווירה בפרשתנו היא אווירה טראגית של תככנות ומזימות. אווירה זו נמשכת, למעשה, עד סופו של ספר בראשית - גם לאחר מות יעקב עדיין חוששים האחים שיוסף ינקום בהם, ונאלצים לשקר כדי למנוע זאת (כ', טו-יז). דוגמא הממחישה את האווירה הקשה ניתן לראות בדברי הרמב"ן לגבי טבילת כתונת יוסף בדם (ל"ז, לב):

"וכל זה להתנכר בעניין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו"

יעקב ידע, א"כ, שהאחים מסוגלים להרוג את יוסף מרוב קנאה. גם יעקב עצמו אשם במקצת ביצירת אווירת הקנאה בבית - הוא עשה כתונת פסים ליוסף והעדיף בכך את יוסף על אחיו. הרמב"ם בהלכות נחלות (פ"ו, הי"ג) כותב:

"צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף"

דווקא בפרשה זו ניכרת גדולתו של יעקב, יותר מאשר בפרשות הקודמות. לאחר שיוסף מספר את חלומו לאביו ולאחיו, "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (ל"ז, י-יא). מה פשר שמירה זו? רש"י מפרש: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא", ודברים דומים כותב הספורנו: "שחשב שיהיה החלום אמיתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים כאומרם ז"ל בכל מתקנא אדם חוץ מבנו ותלמידו". הקושי בזה הוא, כמובן, שאם ציפה שיבוא החלום, מדוע גער בו?

נראה שהפירוש הפשוט לשמירה זו, הוא שיעקב מסתפק בגערה קצרה ומעבר לכך מבליג ושותק. יעקב מצליח, א"כ, להסתיר את כעסו על דבריו של יוסף, כדי שלא להגביר את השנאה והיריבות במשפחה.

על תכונת ההבלגה של יעקב ניתן ללמוד משני אירועים נוספים:

"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (ל"ה, כב)

הגמרא בשבת (נה:) אמנם מסבירה שראובן לא שכב ממש עם בלהה אלא רק בלבל יצועי אביו, אבל עדיין יש במעשה ראובן חומרה רבה משתי סיבות: זוהי התערבות בוטה בעניינים שבינו לבינה הקשורים לאביו; ראובן חותר תחת מעמדו של אביו כראש המשפחה.

חרף חומרת המעשה, תגובת יעקב היא "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", וזהו; הבלגה גמורה כדי לשמור על אחדות המשפחה. הרמב"ן במקום כותב:

"ספר הכתוב ענוותו כי שמע בחלל בנו יצועו ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ינחל ראשון"

מעשה ראובן היה כה חמור, עד שחייב את סילוקו של ראובן מהבית, ואעפ"כ יעקב כובש את כעסו. שמא נאמר, יעקב לא ראה במעשה ראובן חוסר מוסריות וזו הסיבה ששתק? עיון בברכת יעקב לראובן מוכיח שאין הדבר כן: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט, ד).

לאחר הכאת שכם ע"י שמעון ולוי, מגיב יעקב: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ל"ד, ל). יעקב גוער בשמעון ולוי על הטעות שעשו מבחינה טקטית ומדינית גרידא, ואין שום מילה על העוול המוסרי החמור שבצעו. ושוב נעיין בפרשת ויחי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה..." (מ"ט, ה-ז). ליעקב היו טענות מוסריות קשות כנגד שמעון ולוי, ואעפ"כ הצליח לכבוש אותן בלבו ולהסתפק בנזיפה קלה על הטעות הפוליטית שעשו. הרמב"ן בפרשת מקץ (מ"ג, יד) כותב שיעקב כה כעס על שמעון בגלל מעשה שכם, עד שהיה מוכן שיישאר בכלא במצרים, ולכן לא נתן לבניו לרדת מצרימה עד שהאוכל בבית נגמר.

התמודדות יעקב עם עשו ולבן הייתה, א"כ, כאין וכאפס לעומת התמודדותו עם הבעיות במשפחתו. המתח במשפחתו היה עצום. הספרי בדברים (פסקה ב') כותב שיעקב אמר לראובן כאשר ברכו באחרית ימיו:

"בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו - כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי"

עד כדי כך היה המתח במשפחה גדול! יעקב היה צריך להתמודד עם סכנה המאיימת לקרוע את המשפחה; אולם לנגד עיניו עמדה כל העת המטרה שאליה הוא צריך לשאוף: יסודה של האומה היהודית. יעקב נאלץ להבליג ולכבוש לפעמים את כעסו ע"מ לשמור על ליכודה של המשפחה, ובמשימה זו עמד יעקב לבדו - אחד הדברים הבולטים בפרשיות האחרונות הוא המחסור באימהות. שרה עמדה לצידו של אברהם והתערבה כאשר ישמעאל פגע ביצחק; רבקה ידעה לנווט את יצחק כדי לשמור על עליונות יעקב על עשו; אולם לצד יעקב איננו מוצאים אם: רחל מתה בדרך, ולאה פשוט נעלמה. יעקב נאלץ לשאת בעול לבדו, והוא מצליח למרות הכל לשמור על שלמות מינימלית של המשפחה ולמנוע ממנה להתפרק לחלוטין. את זאת משיג יעקב בעזרת הבלגה בעת הצורך, ומוכנות לבלום אינסטינקטים של כעס, מתוך דאגה לתוצאות כעסו.

מהתנהגות יעקב צריכים אנו ללמוד לקח חשוב. אירועים רבים בימינו צריכים להכעיס כל בן תורה, מי שרואה איך ערכי קודש נתונים למרמס בפרהסיא ולבו לא דואב - משהו אצלו לא בסדר. אולם צריך לדעת מתי למחות ומתי להבליג - זעקה ומחאה אינם תמיד המעשה הנכון. יש להבליג לפעמים, לא בגלל שלא אכפת, אלא דווקא בגלל שאכפת. את הזעם יש לשמור בלבנו, עד שבשלב כלשהו יגיע הזמן הנכון להוציא אותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)