ויקרא | הגאווה בעבודת ה'

כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.

קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. (ויקרא ב', יא - יב).

התורה אוסרת הקטרת שאור (חמץ) ודבש, ופרשני המקרא עסקו בטעמי האיסור (עיינו, למשל, ברמב"ן ורבינו בחיי על הפסוק). בחסידות, איסור הקטרת שאור ודבש נדרש בהקשר רחב שנוגע לכלל עולם עבודת השם, ויסוד הדברים בתורה של הבעש"ט ("בעל שם טוב"):

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" (ויקרא ב', יא) וגו'. פירוש הרמז בשאור ודבש לגבהות, שהם מרתיחים ועולים כמו הגבהות שמגביה לב האדם, והם דיני הקטנות. כי קטן רוצה להיות גדול והדיוט קופץ בראש (מגילה יב:). ואמר הכתוב "לא תקטירו ממנו אשה לה'", לעבוד על ידי גבהות, רק קרבן ראשית.[1] רוצה לומר ראשית ההתקרבות להשם יתברך מותר להיות בגבהות, אבל אחר כך, אל מזבח העליון לא יעלו לריח ניחוח, שאין נחת רוח לפניו יתברך שמו בגבהות חס וחלילה. "כי תועבת ה' כל גבה לב" כתיב (משלי ט"ז, ה) ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה ה.) "אפילו בכל שהוא".

(בעל שם טוב על התורה, פרשת ויקרא, ח').

השאור והדבש גורמים לתסיסת העיסה ולתפיחתה, ולכן הם רומזים לתכונת הגאווה שמגביהה את לב האדם. איסור הקטרת שאור ודבש רומז, לדעת הבעש"ט, לאיסור לעבוד את השם מתוך גאווה. אולם, כפי שנאמר מייד בפסוק הסמוך, מותר להקריב "קרבן ראשית" משאור ודבש, דהיינו קרבן שתי הלחם, מראשית החיטה, מובא חמץ, וביכורים, שהם ראשית הפרות, באים מדבש, דהיינו מפרות שבעת המינים. היתר הבאת קרבן ראשית משאור ודבש רומז, לדעת הבעש"ט, לכך שבתחילת התקרבות האדם לעבודת השם יש מקום לגאווה.

"דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במדבר י"ט, ב) וכו', נודע מה שאמר הבעל שם טוב ז"ל ששאלוהו על ענין פרה אדומה היכן הוא רמוזה לבא מזה לעבודת השם יתברך...והשיב הבעש"ט זלה"ה שזהו ענין הגבהות. שמתחלה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהשם יתברך, התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה, כמו להתפארות, או בשביל שיזכה לעולם הבא שזהו גם כן גבהות נסתר...והותר לו לאחוז בגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה (פסחים נ:) ומתוך שלא לשמה יבא לשמה. אבל בלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סוג גבהות, כי אם יתערב בו גבהות חס וחלילה תפסול העבודה, נמצא הגבהות מטהרת הטמאים הרחוקים מהשם יתברך, ומטמא את הטהורים[2] שנתקרבו כבר להשם יתברך, שחס וחלילה אם יתערב בהם גבהות יתועב לפני ה'.

(בעל שם טוב על התורה, פרשת חוקת, א).

ממצוות פרה אדומה הבעש"ט לומד את היחס הנכון לגאווה ולעבודת השם שלא לשמה. פרה אדומה מבטאת מציאות בה אדם עובד את השם מתוך גאווה, כלומר הוא מקיים מצוות כדי להתפאר בפני אחרים, או כדי לזכות לשכר (לדעת הבעש"ט, גם שורש הטעות של העובד על מנת לקבל פרס קשור לגאווה). לאור זאת, הוא מסביר את הפרדוקס של מצוות פרה אדומה. המשמעות של "מטהרת את הטמאים" היא שעבודת השם שלא לשמה מתאימה וראויה בתחילת הדרך: כדי להיכנס לעולם עבודת השם ראוי להשתמש במניעים שאינם טהורים, כדרך שאמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". מצד שני, עבודת השם שלא לשמה "מטמאת את הטהורים": מי שכבר נמצא במהלך של עבודת השם צריך להתרחק מעשייה שלא לשמה שהיא מתועבת בעיני ה'.

בהמשך מוסיף הבעש"ט שצידוק לעבודת השם מתוך גאווה, בבחינת "מטהרת את הטמאים", קיים גם אצל צדיקים עובדי השם:

והענין הזה אפילו בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד על דרך הנ"ל...היינו שהיצר הרע אומר לו אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו. ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי ה' השם יתברך, כמאמר רבותינו ז"ל במשנה (סנהדרין לז.) "למה נברא אדם יחידי שצריך לומר עלי העולם עומד" כו'. דאם לא כן, יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו על ידי עובדא זו, לזה צריך להשתמש בגבהות, ושיגבה לבו בדרכי ה' להתקרב דווקא...ואם כן על ידי גבהות זה יטהר, ויקרב את עצמו אל השם יתברך, כשיעשה העובדא של תורה או תפלה או מצוה. ואחר כך בעת העובדא שעושה אז אחר כך, צריך להיות נשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השם יתברך ולפני כל, וזה קטנות שבקדושה. שלא ידומה לו שהוא גדול מחבריו, כשרואה שהם אינם עושים עובדא זו. נמצא הגבהות בשעת מעשה המצוה שאז הוא נקרא טהור, ואז הגבהות מטמא טהורים חס וחלילה.[3]

כשהצדיק רוצה להתקדם בעבודת השם הוא צריך להתמודד עם הענווה הפסולה שמקורה ביצר הרע. הענווה הפסולה מעוררת אצל הצדיק את המחשבה שהוא לא ראוי לאותו מעשה או לאותה דרגה אליה הוא רוצה להתקדם. במצב זה הצדיק נאלץ להשתמש בגאווה מסויימת, בבחינת פרה אדומה, לצורך ההתמודדות עם הענווה הפסולה שמנסה לדכא את התקדמותו. אולם, לאחר שהצדיק הצליח להתקדם ולהתגבר על הענווה הפסולה, הוא צריך להתרחק מגאווה בשעת עשיית המצווה ואחרי קיום המצווה.

מדברים אלו למדנו שיש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים".

נראה שרעיון זה מהווה אחד היסודות המרכזיים במשנתו של הבעש"ט ובעולם החסידות. מצד אחד, הבעש"ט פנה לפשוטי העם הרחוקים מעבודת השם, בניסיון לעורר אצלם את ההכרה שגם הם יהודים כשרים שראויים לעבוד את השם על פי דרגתם. לשם כך הבעש"ט השתמש בבחינה של פרה אדומה שמטהרת את הטמאים: הוא רומם את רוחם והשיב להם את תחושת הערך והחשיבות העצמית. המסר המרכזי שהבעש"ט העביר לאותם יהודים הוא שהם חשובים לפני השם ולעבודת השם שלהם יש ערך רב. מצד שני, נמשכו אל הבעש"ט גם גדולי תלמידי החכמים שבדורו, ושהמסר שלו אליהם היה הפוך: הוא הוכיח אותם על הגאווה וההתנשאות, והעמיד בפניהם תביעה לעבודת השם לשמה בלא פנייה. המסר של הבעש"ט אליהם היה שפרה אדומה מטמאת את הטהורים.

בשבת זו אנו קוראים את פרשת החודש, שגם בה אנו פוגשים באיסור החמץ, בהקשר של איסור אכילה במהלך ימי הפסח.[4] יהי רצון שנזכה לבער את חמץ-הגאווה, אך נדע להשתמש בו כ"קרבן ראשית" בהקשרים המתאימים.

[1]   דהיינו שקרבן ראשית מותר להקריב משאור ודבש (ויקרא שם, יב).

[2]   על פי פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר, חוקת, קי"ט - הזאת מי פרה אדומה מטהרת את הטמא בטומאת מת, אך במהלך הכנתה הם עלולים לטמא את מי שמכין אותם.

[3]   בהמשך דבריו שם, הבעש"ט מפרש את הרעיון שבהשלכת עץ ארז, אזוב ושני תולעת לתוך שרפת הפרה על פי דרשתו.

[4]   שמות י"ב, טו.