הגאולה

  • הרב יהודה עמיטל

הגאולה[1] / הרב יהודה עמיטל

לשבת חזון

מגלות לגאולה

הרמב"ן, בתחילת פירושו לספר שמות, מסביר את המטרה המרכזית של הספר - "ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הנגזר ראשון ובגאולה ממנו"

הרמב"ן מסביר, כי ספר שמות כולל את כל תהליך הגלות והגאולה. בתחילת הספר מתוארת הגלות ובסופו מגיעה הגאולה, בדמות השראת השכינה על עם ישראל, ע"י בניית המשכן -

"וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן".

דברי הרמב"ן מעלים שאלה מעניינת: היכן בדבריו נכנסת ארץ ישראל? לכאורה, אין הגאולה שלמה עד שעם ישראל יגיע לארץ המובטחת, קרי, ארבעים שנה מאוחר יותר? איך יכול הרמב"ן, שכידוע הדגיש את חשיבותה של ארץ ישראל, לומר שהגאולה הייתה כבר במדבר, בבניית המשכן?

הגאולה וארץ ישראל

באופן כללי ניתן לומר, כי התורה כולה היא בעצם סיפור הגעתם של היהודים לארץ ישראל. רש"י בתחילת פרשת וישב עומד על נקודה זו -

"אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם" (בראשית, ל"ז: א')

בעוד שביחס לאומות אחרות התורה אינה מפרטת את תולדותיה אלא מספרת לנו בפשטות שהם נחלו את ארצם ("ואלה תולדות עשו ... בהר שעיר"), תולדות משפחת יעקב ותהליך ההיאחזות של בניו בארץ, מסופרים באורך רב. מדוע ישנה חשיבות לפירוט הרב של תהליך הישיבה בארץ?

מבחינה אחת, ניתן לראות את ירושת הארץ על ידי עם ישראל כמצב נורמלי וטבעי, כחלק מדרכו של עולם. לכל אומה ישנה מולדת משלה וכך ראוי שיהיה גם בעם ישראל. אך עם ישראל לא עוצר ברובד הטבעי, אלא הוא שואף לגאולה, במובן הדתי של המילה, כאירוע שמשמעותו חורגת ממהלך העניינים הטבעי. אירוע זה יכול להתרחש רק כאשר עם ישראל מגיע למעלת אבותיו, כדברי הרמב"ן.

ייתכן שמטרה זו תושג אך לזמן קצר, כפי שהיה בחלק מתקופת המדבר ובחלק מתקופת בית ראשון. אך מציאות היסטורית עגומה זו, אינה גורעת מכך שזו השאיפה האידיאלית העומדת לנגד עינינו.

כשם שהגאולה יכולה להתרחש כבר בהר סיני, לפי הרמב"ן כך הימצאותו הפיסית של עם ישראל בארץ אינה מבטיחה גאולה. הרבה אנשים אמרו שבהגעתנו לארץ הגענו גם לגאולה. אך הגאולה אינה מסתכמת רק בארץ, כמו הצרפתים והבלגים, למרות חשיבות העניין. עדיין ארוכה הדרך לפנינו ואיננו יכולים לנוח על זרי הדפנה.

המנוחה בארץ עוד רחוקה

כשהייתי ילד בחוץ לארץ, שמעתי ממגיד מעשייה מעניינת. בעיירה קטנה אחת היה שמש ושמו יענקל'ה. יענקל'ה השמש היה צדיק. הוא נשאר ער עד מאוחר בלילה כדי לנקות ולסדר את בית המדרש; הוא עסק בכל צורכי הציבור; הוא דאג לכך שהכל יהיה מוכן בבית הכנסת לקראת החגים. כשהיה צריך, הוא היה נותן את השיעור היומי, ושימש גם כחזן כשלא היה אף אחד אחר שיעשה זאת. בשבוע שלפני ראש השנה, יענקל'ה היה נשאר ער כל הלילה כדי לנקות את בית הכנסת, ואחר כך היה מעיר את כל בני העיר לפני עלות השחר כדי לומר סליחות.

בערב ראש השנה, כשהיו אומרים סליחות מוקדם מן הרגיל, ולאחר שבוע של עבודה קשה, יענקל'ה בקושי הצליח לפקוח את עיניו, הוא היה ממלמל "ה', ה' " ונרדם. הילדים השובבים שבבית הכנסת היו זורקים עליו חפצים כדי להעיר אותו. "מה אתם רוצים ממני?", היה יענקל'ה מתלונן, "כל השנה אני עובד קשה בשבילכם, עכשיו הניחו לי בשלווה!" "יענקל'ה", ענו לו, "אתה מעיר אותנו לסליחות בשעה 5 בבוקר, ואתה מצפה שנאפשר לך להירדם בסליחות?".

במשך אלפיים שנה, הפריע עם ישראל למנוחתם של הגויים. עוררנו את אומות העולם לערכי צדק ויושר, וניסינו להעלות את מצפונם. והנה, סוף סוף חזר עם ישראל לארצו "אל המנוחה ואל הנחלה", אך אומות העולם לא ייתנו לנו לנוח.



[1] השיחה לא עברה את בקורת הרב.