הגדרות ציבור בענייני תפילה

  • הרב שלמה לוי

*

בבואנו לעסוק בהגדרת הציבור הנדרש בשלבים השונים של תפילה בציבור, עלינו לחלק בין שני תפקידים בסיסיים שהציבור ממלא בתפילה:

1. הציבור הוא המסגרת לאמירת דברים שבקדושה כגון קדיש וקדושה, שהרי אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה.

2. תפילה בציבור כיישות מצד עצמה, אף ללא קשר לדברים שבקדושה, אלא מצד מעמדה המיוחד, כדברי הברייתא בברכות ח ע"א:

"ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס...".

ברצוני לעסוק במאמר זה בהגדרת הציבור הדרוש לשני הצדדים הנזכרים. לא נעסוק בשאלת הראויים להצטרף לציבור (קטן, אישה וכו'), אלא ברמת החיוב הנדרשת מהאנשים שניתן לצרפם למנין.

איתא במסכת סופרים פרק י הלכה ז:

"אין פורסין על שמע... ואין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה. רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנים טעם לדבריהם: 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' כמנין התיבות, וי"א אפי' שישה ברכו שישה הוא. ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו ובין קדיש ולאחר התפילה עומד אחד מאלו ויאמר ברכו או קדיש וענו אחריו יצא. וכבר תקנו חכמים לחזנים לאמר לאחר גאולה ... כדי לצאת אותם שלא שמעו".

הארכתי בציטוט ההלכה ממסכת סופרים, משום שהלכה זו היא המפתח לנושא שלנו. מופיעים בה למעשה שלושה מספרים: הראשון - עשרה. השני, בשם רבותינו שבמערב - שבעה או שישה. ובסיפא אפילו אחד. הראשונים נחלקו כנראה בהסבר הלכה זו לאור המשנה במגילה (כג ע"ב):

"אין פורסין על שמע ואין עוברים לפני התיבה... פחות מעשרה".

הגמרא שם מביאה בהקשר זה את הכלל שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה. המספרים שבע ואחד המובאים במסכת סופרים אינם מופיעים כאן כלל. בהסבר המושג 'פורסין על שמע' המופיע במשנה ובמסכת סופרים מביא הר"ן שני פירושים:

1. בשם רש"י ותוס' מובא ההסבר מלשון פריסה - בציעה, דהיינו אמירת קדיש, ברכו וברכה ראשונה של  קריאת שמע בלבד - בלא להוסיף את ק"ש וברכותיה, ולכן נקרא פריסה.

2. הגאונים מסבירים פורסים מלשון מתחילין. לפי רש"י ותוס' הפירוש הוא פריסת ברכות ק"ש, מדובר על אנשים שכבר התפללו ואמרו ק"ש וברכותיה.

הצורך שבפריסה על שמע הוא אך ורק לאמירת קדיש וברכו ולכן אין חוזרים על ק"ש וברכותיה אלא על ברכה ראשונה בלבד. הבית יוסף בסימן סט שואל, אם המטרה היא קדיש וברכו מדוע צריכים לחזור על ברכה ראשונה של ק"ש? שתי תשובות ניתנות לבעיה זו:

א. אם סוברים ש'קדושת יוצר' זקוקה למניין, חוזרים על ברכה ראשונה לצורך קדושה זו.

ב. אם סוברים ש'קדושת יוצר' אינה זקוקה למניין, אזי הברכה באה בעקבות אמירת ברכו -

"כיון שהש"ץ אמר ברכו עכ"פ צריכים לברך שום ברכה, שאל"כ היו נראים כאילו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים".

לפי הגאונים החולקים על רש"י ותוס' מדובר על הברכות כולן, והצורך בעשרה הוא על מנת שהש"ץ יוכל להוציא ידי חובה את השומעים. הקושי לכאורה בשיטה זו הוא שהרי בדרך כלל בכל הברכות יכול אחד לברך ולהוציא את השומע, וא"כ לשם מה זקוקים כאן לעשרה?

הר"ן במגילה מסביר שהסיבה היא 'דבר שבקדושה', דהיינו קדושת ברכת יוצר אור. ואילו רבינו יונה בברכות פ"ג מחדש שמעיקר הדין אינו יכול להוציאם בברכה זו בעניית אמן אלא אם כן יש עשרה. מכל מקום, לשיטתם מדובר על אנשים שעדיין לא התפללו, והם מתחילים תפילה בציבור, בניגוד לרש"י ותוס', המבינים שהאנשים כבר התפללו ולכן פורסין על שמע.

לפי רש"י ותוס' מחלוקת התנאים היא בסיפא של ההלכה במסכת סופרים. הרישא העוסקת בעשרה מוסכמת לכו"ע, שהרי בסה"כ זקוקים לעשרה, ובזה מסכת סופרים והמשנה במגילה דומות. אלא שנחלקו כמה מהאנשים צריכים להיות בני חיוב באמירה זו: לפי רבותינו שבמערב שישה או שבעה, ואילו למ"ד בסיפא מספיק אפי' אחד. רש"י סובר כסיפא שמספיק אפי' אחד, ואילו ר"ת סובר כרבותינו במערב שזקוקים לשבעה אנשים החייבים בקדיש וברכו לפרוס על שמע.

הר"ן במגילה מביא בשם רבותינו הצרפתים הסבר אחר ברש"י - רבותינו שבמערב חולקים על הרישא וסוברים שמספיק שבעה ולא זקוקים לעשרה כדי לומר דבר שבקדושה, וכולי עלמא מודים שמספיק אחד שחייב, ולכן רש"י פוסק שמספיק אחד שחייב, אולם דורש עשרה כפשט הגמרא אצלינו ואינו פוסק כרבותינו שבמערב. לפי הגאונים גם כן קיימות לכאורה שתי האפשרויות. ייתכן שלדעת רבותינו שבמערב אפשר לפרוס על שמע גם בשבעה בלבד, ואז ההלכה שלא כמותם אלא כמשנה דידן. וייתכן שהמחלוקת היא לגבי אמירת ברכו בלבד ללא פריסה על שמע שאז לדעת רבותינו שבמערב זקוקים לשבעה, ואילו המסקנה היא שמספיק אחד שלא חייב.

להלכה ברור לכו"ע שכדי לומר דבר שבקדושה זקוקים לנוכחות עשרה אנשים. המחלוקת היא כנראה, שלפי רש"י יכול אפי' אחד בלבד שלא שמע קדיש וברכו לפרוס על שמע ולומר ברכת ק"ש פעם שניה, אע"פ שכבר התפלל. לפי ר"ת זקוקים לרוב מנין כדי לשוב ולהתפלל, ואילו לדעת הגאונים אין דין חזרה כלל על ברכת ק"ש לצורך קדיש וקדושה.

ברש"י ותוס' מדובר בחזרה על ברכו וברכה ראשונה של ק"ש, אולם הר"ן מרחיב חזרה זו גם לחזרת הש"ץ. הר"ן אומר שאותם אנשים שכבר התפללו, יעמוד אחד מהם ויאמר חזרת הש"ץ לצורך אמירת קדושה נוספת על קדושת יוצר.

הבית יוסף קיבל הבנה זו בדברי רש"י ולא זו בלבד אלא שהוא דן שם בשאלה האם על החוזר לחזור על התפילה כולה או רק על שלושת הברכות הראשונות. המסקנה היא שיחזור על הכל.

הרדב"ז בחלק ד סימן רמא חולק על הבית יוסף והר"ן בנקודה זו. לעצם הענין מודה הרדב"ז שייתכן שמספיק אחד או שבעה כדי לאמר קדיש או קדושה, ברם טוען הרדב"ז שידי חובת תפילה כבר יצאו וא"כ כיצד ייתכן שיתפללו שוב רק בשל אמירת הקדושה, והרי זה דומה לחוזר על ברכת המזון כדי לזמן? הרדב"ז אומר את דבריו בהחלטיות ולדעתו החוזר על תפילה לצורך קדושה, הרי זו ברכה לבטלה. לדבריו גם רש"י ור"ת דיברו על תשעה המצטרפים ליחיד שלא התפלל עדיין, ואומר קדושה בתוך תפילתו שהיא תפילת יחיד. אולם לא מדובר על אדם המתפלל פעם שניה לצורך קדושה.

הר"ן במגילה ודאי הבין את רש"י ור"ת כבית יוסף וזו לשונו:

"פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כ"א בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל...".

ברם ברש"י הלשון אינה כל כך מפורשת ולפיכך יש מקום לדברי הרדב"ז ברש"י.

החתם סופר בסימן יז בתשובות אורח חיים מסביר שמחלוקת הרדב"ז והבית יוסף היא במעמד הקדיש והקדושה בתפילה:

א. לדעת הרדב"ז הרי זה כזימון לגבי ברכת המזון, דהיינו תוספת שאינה עיקרית, ולכן אין אפשרות לחזור על  התפילה לצורך קדושה.

ב. ואילו הבית יוסף סובר שקדושה וקדיש הם חלק מהותי בתפילה. אפשר אמנם להתפלל ביחיד גם ללא תוספות אלו, אולם כנראה שתפילה זו חסרה ולכן ניתן לחזור על התפילה כדי להוסיף קדושה.

שאלת החזרה על התפילה לצרכי השלמה תלויה כנראה במחלוקת הראשונים לגבי חובת תשלומים למי ששכח יעלה ויבא במנחה של ראש חודש ואכמ"ל. מכל מקום יוצא לפי הבית יוסף שכשם שיכול לחזור כדי להוסיף יעלה ויבוא, יכול גם לחזור לצורך אמירת קדושה וכדומה.

החתם סופר אמנם אינו מתייחס לסברת ר"ת, אולם לכאורה שיטה זו טעונה ביאור, שהרי ממה נפשך - אם יכול לחזור לצורך קדושה - יחזור אפילו אחד בלבד, וכנהוג שכשמישהו לא התפלל כלל, יכול להתחיל תפילתו בקול ולומר קדושה. ואם כדברי הרדב"ז שתפילה כזימון, אפילו כל העשרה לא שמעו - גם כן אינו יכול לחזור. ואם כן, מאי נפקא מינה אם אחד לא שמע קדושה או שבעה לא שמעו קדושה (- לקמן נשוב בע"ה לשאלה זו).

דין תפילה בציבור

כתב החיי-אדם בכלל יט סעיף א -

"ועיקר תפילה בציבור היא תפילת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד. ולא כמו שחושבים ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא כך משום לשמוע קדיש וקדושה וברכו...".

נחלקו האחרונים בהסבר דברי החיי אדם:

1. ה'אגרות משה' בחלק אורח חיים סימן כח סובר שהחיי אדם התכוון דווקא לעשרה. לדעתו כדי להגיע למעלת תפילה בציבור, צריך שציבור שלם יתפלל, ולא די בכך שחלק או רוב הציבור יתפללו.

2. ה'חלקת יעקב' חלק ב סימן קלח, וכן ה'בית ברוך' על החיי אדם סוברים, שגם לגבי תפילה בציבור מספיק רוב ציבור ורובו ככולו לעניין זה. מקור לדבריהם בדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות תפילה ה"ד:

"כיצד היא תפילת הציבור... והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו".

לשון הרמב"ם די מפורשת בנושא זה, אך האגרות משה אינו רואה בזה דחיה לדבריו שזקוקים דוקא עשרה, וע"ש. כעין זה נחלקו הראשונים בעניין מספר המתענים הדרוש לקריאת "ויחל" בתענית ציבור.

הטור בסימן תקסו מביא את מחלוקת הראשונים בנידון, והפרי מגדים שם מחלק בין שני מקרים:

א. כשהתענית חלה בשני וחמישי, כשחייבים בקריאת התורה מתקנת עזרא, אזי מספיק שיהיו ששה מתענים כדי שיקראו ויחל.

ב. אולם אם התענית חלה בימים שאין בהם קריאת התורה נדרשים עשרה מתענים כדי לקרוא ויחל. סברת הפרי מגדים פשוטה. כאשר זקוקים לציבור כדי לחדש את חובת הקריאה זקוקים דווקא למניין שלם. אולם כאשר בין כה וכה קיימת חובת קריאה, והשאלה היא רק לגבי תוכן הקריאה, בזה הולכים אחר הרוב.

ייתכן שניתן להשוות זאת גם לעניין תפילה בציבור. מעלת תפילה בציבור ניתנת להבנה באפשרויות שונות:

1. ניתן להבין שבעצם עיקר התפילה נשאר עניינו של כל יחיד ויחיד. יש כאן עשרה יחידים שמתפללים ביחד,  וכתוצאה מזה יש מעלה מיוחדת לתפילת כל אחד ואחד, אולם הבסיס הוא עדיין פרטי. כשם שאדם המתכוון בתפילתו תפילתו משובחת יותר, כך אדם המתפלל בציבור תפילתו הפרטית משובחת.

2. אולם ניתן גם לפרש בצורה שונה. תפילה בציבור היא יצירה חדשה לגמרי. שוב אין כאן פלוני ופלוני  שמתפללים, אלא ציבור שמתפלל. אמנם היחיד המתפלל יוצר את הציבור, אך גם נבלע בתוכו, והתוצאה היא תפילת ציבור.

לאור דברי הפרי מגדים ניתן לומר שאם מבינים תפילה בציבור כאפשרות הראשונה ייתכן שמספיק רוב, שהרי בעצם אין כאן חלות חדשה. אולם אם מבינים כאפשרות השניה שהציבור מתפלל כגוף בפני עצמו, אז בודאי שיש מקום לומר שזקוקים לעשרה שיתפללו ביחד.

נשוב, אם כן, לדברי ר"ת דלעיל. ר"ת סובר שכדי לחזור לצורך קדושה צריך דווקא רוב מנין. כנראה לדעתו, שהצורך בחלות חיוב על הציבור, אינו נכון רק בתפילה, אלא אף לעניין אמירת דברים שבקדושה. גם כאן הציבור אינו רק מסגרת לאמירת דברים שבקדושה, אלא גם הבסיס של החיוב המאפשר אמירת דברים אלו. אולם לצורך חיוב זה מספיק רוב מנין וכנראה לפי דברינו משום שגם הוא רואה את הצורך במניין - רמה גבוהה יותר של התפילה.

הלכה למעשה

א. המשנה ברורה בסימן סט פוסק בעקבות החתם סופר כרדב"ז דלעיל, דהיינו: אם כבר התפללו לא ישובו להתפלל או לומר את חזרת הש"ץ לצורך קדושה.

ב. המגן אברהם מאמץ כנראה את שיטת ר"ת לפי הרדב"ז, ולכן פוסק שאם יש אחד שלא התפלל לא יעשו חזרת הש"ץ, אלא אותו אחד יאמר התפילה בקול רם ויאמר קדושה. אולם אם יש שישה שלא התפללו יכולים לומר חזרת הש"ץ וקדושה.

ג. לכתחילה רצוי לחשוש לשיטת האגרות משה, ולחכות לעשרה שלא התפללו כדי שתהיה מעלת תפילה בציבור. שיטה זו גם מחייבת את המאחרים לתפילה במניין מצומצם למהר ולהתפלל עם כולם. בדיעבד יש להסתפק בששה שלא התפללו, הן לצורך אמירת חזרת הש"ץ ודברים שבקדושה, והן בהסתמך על הסוברים, שגם בזה יש מעלת תפילה בציבור.

ד. ראינו עד כמה החשיבו הראשונים את התפילה בציבור וגם את הקדושה בתפילה וביוצר, ומכאן אזהרה  לציבור ולשליחיו להקפיד בברכה ראשונה של ק"ש, ולומר את קדושת יוצר בציבור, אף על פי שלהלכה אנו נוהגים כסוברים שניתן לאומרה גם ביחיד.

 


* מאמר זה פורסם בגליון 326 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.