תפקיד הדיבור בתפילה
השלב העליון בסולם מעלות הבריאה הוא המדבר. המדבר הוא האדם, הנבדל מן החיות ביכולת הדיבור, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא". כוח הדיבור הוא המאפשר לאדם לבטא את מחשבותיו ולהעבירם לאדם אחר.
גם השיח שהאדם מנהל עם קונו מתרחש באמצעות כוח הדיבור, כפי שלומדת הגמרא בברכות (לא ע"א) מתפילת חנה: "מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו". ועוד למדנו מחנה, שהמתפלל צריך לבטא את המילים בשפתיו בלי שקולו יישמע - "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". ואכן, כך נפסק בשולחן ערוך (או"ח ק"א, ב):
"לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו".
אמנם, הלכה זו סותרת הלכה אחרת, בעניין קריאת-שמע. נחלקו התנאים האם הקורא קריאת-שמע ולא השמיע לאוזניו - יוצא ידי חובתו או לא. גם לדעת תנא-קמא, הסובר שהקורא בלי להשמיע לאוזנו יצא, ברור שעדיף לכתחילה לקרוא את קריאת-שמע בקול רם. ושוב - הדברים נפסקו להלכה בשולחן ערוך, וכל העדות נוהגות הלכה למעשה לקרוא קריאת-שמע בקול רם.
מהו ההבדל בין קריאת-שמע לבין התפילה? מדוע המתפלל אסור להרים קולו, ואילו הקורא קריאת-שמע צריך להשמיע לאוזניו? קריאת-שמע היא קבלת עול מלכות שמיים, שמעצם טבעה צריכה להיעשות בקול רם, צלול וברור. כשם שהיו נוהגים בעבר לצעוק 'יחי המלך', כך אנו מקבלים את מלכותו של הקב"ה וצועקים בקול "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". התפילה, לעומת זאת, היא בקשת צרכים - שיחה אינטימית בין האדם לבין קונו. אדם המתפלל בקול עושה עצמו כאילו חושב שהקב"ה אינו שומע תפילת לחש.
ההבדל, אם כן, בין התפילה לבין קריאת-שמע הוא כפול. ראשית - בתוכן: קריאת-שמע היא קבלת עול מלכות שמיים, ואילו התפילה היא בקשת צרכים; ושנית - בנמען: קריאת-שמע מכוונת לעם ישראל (ולכן פותחת במילים "שמע ישראל"), ואילו התפילה מכוונת לקב"ה בלבד. אין האדם צריך להשמיע קולו בתפילה, שהרי ה' בוחן כליות ולב ושומע את רחשי לבו של האדם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)