ההכנה בפסוקי דזמרה

  • הרב משה ליכטנשטיין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיוני תפילה

ההכנה בפסוקי דזמרה

לאחר שהרחבנו על אופיים העצמאי של פסוד"ז, נבקש להתייחס גם לאפיונם כמכינים לתפלת העמידה.

ההכנה המשתלבת

כאשר דנים בפעולת ההכנה, מצטיירת לרוב תמונה של מעשה חיצוני למטרה מסויימת, הבא לסייע לביצוע מרבי של אותה המטרה. הכנה שכזו, ניתן למצוא בשהייתם של החסידים בטרם לתפלתם (ברכות ל:), שהייה שיועדה לעלייה ברמת הריכוז- לקראת תפלתם המרכזית.

ברם, ישנה גם הכנה מסוג אחר- הכנה עמוקה ושורשית יותר, שאיננה מסתפקת בסיוע טכני וכאמצעי למטרה חשובה יותר, אלא מבקשת להוסיף לו, ולהשתלב בתוכו. כזו למשל, היא הכנתם של העומדים להתפלל מתוך דבר הלכה- השואפים לעמוד לתפלתם לאחר מפגש עמוק ומשמעותי עם מלכו של עולם- דרך לימוד התורה. הלימוד איננו אמצעי לכוונה, אלא תוספת של נופך חדש בעל עומק וקשר לתפילה- המשתבצת כעת במערכת רחבה יותר של תקשורת שבין האדם למקום.

לדידנו, נראה שפסוד"ז מהווים הכנה מן הסוג השני, שכן הם לא נתקנו כמנוחה לקראת התפלה בלבד, אלא כמכניסים לתודעתו של המתפלל את ההלל והשבח לבוראו, ובכך כמוסיפים נופך חדש ומהותי לתפלתו.

ההכנה המתירה

גישתו של הגרי"ד סולובייצ'יק להכנתם של פסוד"ז- שונה במקצת מדברינו עד-כה (פסוקי-דזמרה- שעורים לזכר אבא מארי, ח"ב).

הנחת היסוד של הגרי"ד, איננה מקבלת כמובן-מאליו את יכולתו של האדם לגשת לשיחה עם מלכו של עולם, ולכן דורשת מאתו מערכת מסועפת של 'מתירים', המאפשרים הפגשות שכזו (שיטה זו באה לידי ביטוי בעוד מקומות רבים בהגותו של הגרי"ד, אך לצערנו- תקצר לכך יריעתנו).

את המקור לשיטתו, שואב הגרי"ד מדברי הגמ' בברכות-

דא''ר חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (לד.)

המבססים את התפלה בעולם היראה והמלכות, ודורשים מהעבד מס' פעולות הכרחיות- בכדי לגשת למלכו.

לענייננו, דומה שהיותו של האדם משבח, מפאר ומרומם את מלכו של עולם ואת גודל מעשי בריאתו, מקנה לו הבנה נכונה על מקומו ותפקידו בעולם. הבנה זו מאפשרת לו לגשת לדו-שיח עם הקב"ה מתוך פרספקטיבה נכונה מחד (עיין בדברי הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב ה"א על יחסי הגומלין שבין התבוננות בטבע וההכרה במקומו של האדם כלפי שמיא), ומאידך מפתחת את ההכרה שלעולם לא יצליח להקיף את הקב"ה ולתאר כראוי את מעשיו, ועל כן הוא נשען על העובדה שהוא איננו הראשון לשבח את מלכו ושההיתר לשבח זה מתבסס על סמכות הדורות-

דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו (מתוך 'אשרי')

אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל (מתוך 'נשמת')

ורק לאחר חידודן של הבנות אלו- רשאי הוא לגשת למלאכתו.

גישה זו של הגרי"ד טומנת בחובה עוצמה רבה מצד הדגשת מורא שמים, אך יחד עם זאת, קשה לקבלה כי היא ממעטת את היסוד הספונטני בתפילה המתבקש מהיותנו בנים– ולא רק עבדים למקום. ככל שמודגש בתפלה יסוד היראה והרוממות, נבלע לו יסוד חשוב ומרכזי בתפילה, זה המכונה בחז"ל (ועיין עוד בברכות כ"ו., וסוטה ל"ג.)-

תפילה רחמי נינהו (ברכות כ:)

תפילה לעני כי יעטף- כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)

הרב משה ליכטנשטיין