הודאה לה' ביום העצמאות

  • הרב יצחק ברט

ההודאה לה' ביום העצמאות

על פי תקנת הרבנות הראשית, אנו קוראים בליל יום העצמאות את מזמור ק"ז בתהילים. ואכן, דומה שאין מתאים ממזמור זה להיקרא ביום העצמאות של מדינת ישראל (ע"פ מאמרו של הרב יואל בן-נון, "מזמור שיר ליום עצמאותנו" - דף קשר 759).

במרכז המזמור, מתוארים ארבעה סוגים של "גאולי ה', אשר גאלם מיד צר": ההולכים במדבר, "יושבי חושך וצלמוות", אנשים שהגיעו עד שערי מוות ויורדי הים. בעקבות תיאורים אלו, קבעה ההלכה כי "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" (ברכות נד ע"ב), ולארבעה אלו תוקנה ברכת "הגומל".

אמנם, בפשוטו של מקרא, ארבע הקבוצות המתוארות במזמור ק"ז הן רק דוגמאות ל"גאולי ה'", ההולכים בדרך קיבוץ הגלויות ("מארצות קיבצם, ממזרח וממערב מצפון ומים") ובסופו של דבר מגיעים לארץ, "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה". בקריאת המזמור כשיר נבואי, אין המשורר בא לקבוע מסמרות בשאלה מי צריך להודות לקב"ה, אלא לספר כיצד גאולי ה' מודים לו לאחר הגאולה העתידה. גאולים אלו, שניצלו ממוות בטוח והצליחו להתחיל חיים חדשים, מודים לה' על הצלתם.

ביחס לכל אחת מהקבוצות, מתאר המזמור ארבעה שלבים: הצרה, הצעקה לה', ההצלה וההודאה. בדרך מדרש ניתן לטעון שכנגד ארבעה חלקים אלה יש ארבעה חלקים גם בקרבן התודה: שלושה סוגי מצות וסוג אחד של חמץ. המצות, כלחם עוני, מסמלות את המצוקה והקושי - הצרה, הצעקה וההצלה; ואילו החמץ, כמו בקרבן שתי הלחם של שבועות, מסמל את התודה.

מכל מקום, ממזמור זה למדים אנו על חובת ההודאה לה'. מסיבה זו, אין מתאים לקרוא אותו יותר מיום העצמאות, המסמל את גאולתם של ישראל מהגלות ואת כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. אין ספק שחובה עלינו להודות לקב"ה על הניסים הגלויים שעשה לנו מאז הקמת המדינה, בין אם באמירת הלל בברכה או בלא ברכה.