הודאת בעל דין

  • הרב שמואל שמעוני

הודאת בעל דין

כלל ידוע הוא, ש"הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי" (תוספתא ב"מ א', ה). הודאתו של אדם בדבר מסויים היא הוכחה מכרעת, ושקולה כנגד מאה עדים. באשר למקור הדין, כתב רש"י (קידושין סה ע"ב ד"ה הודאת) שכיוון שהתורה מחייבת מודה במקצת להישבע על הסכום שהוא כופר בו - הרי שהיא מאמינה להודאתו על הסכום שהוא מודה בו.

אמנם, יש לציין שהמילים "כמאה עדים" אינן מדוייקות לחלוטין, שכן לעתים הודאת בעל דין היא חזקה אפילו יותר ממאה עדים. הגמרא בשבועות מא ע"ב עוסקת בנתבע שטען שלא לווה כסף מעולם, ובאו שני עדים והעידו שהוא לווה ופרע. הגמרא קובעת שניתן לחייב אותו לשלם, שכן בכך שהוא טען 'לא היו דברים מעולם' הוא טען שתי טענות: 1. לא לוויתי; 2. לא פרעתי. שתי הטענות מוכחשות על ידי העדים, שמעידים שהוא לווה ופרע. בטענה הראשונה ודאי שהאדם אינו נאמן, שכן זוהי טענה לזכותו, ולכן אנו קובעים שהוא אכן לווה. הטענה השנייה היא הודאת בעל דין, ובה הוא נאמן אפילו נגד שני העדים. על כן, אנו קובעים שהוא לווה ולא פרע, ומחייבים אותו לשלם.

דין זה טעון הסבר: כיצד ייתכן שהודאת בעל דין חזקה יותר מכוח הראיה האולטימטיבי - מעדים?

דרך אחת להבין זאת מובאת ב"קצות החושן" (ל"ד, ד) בשם המהר"י בן לב. לדעתו, במקרה של הודאת בעל דין - אין אנו מאמינים לבעל הדין שהוא דובר אמת, אלא מבינים מדבריו שהוא מתחייב בחיוב ממוני חדש. לכן, אפילו אם באו מאה עדים והעידו שהנתבע אינו חייב דבר - כיוון שהוא אמר שהוא חייב, הוא חייב את עצמו לשלם.

ה"קצות" שם דחה את דברי המהר"י בן לב דווקא מכוח הגמרא שהבאנו. קשה מאוד לראות אדם שטוען 'לא היו דברים מעולם' כמי שמתכוון לחייב את עצמו בתשלום. לדברי ה"קצות", אין ספק שהודאת בעל דין אינה נחשב למתנה או להתחייבות, אלא אנו פשוט מאמינים לאדם על עצמו. אם כן, שוב חוזרת השאלה: כיצד נאמנות זו גוברת על נאמנותם של שני עדים?

נצרף כאן קושי נוסף: הגמרא בב"מ ג ע"ב כותבת שהודאת בעל דין אינה יכולה לחייב קנס, אלא רק חיוב ממוני רגיל. עדים - כידוע - יכולים לחייב גם קנס. אם כן, נמצאו הדברים סותרים: מחד - הודאת בעל דין היא חזקה יותר מעדים לגבי חיוב ממון, אך מאידך - היא חלשה יתר מעדים לגבי חיוב קנס!

נראה, שנאמנותו של אדם על עצמו היא נאמנות סובייקטיבית של האדם על עולמו הפרטי. כאשר אדם בטוח בדבר מסויים השייך ליחסים שבינו לבין עצמו - בית הדין נותן גושפנקא לדבריו, אפילו כאשר אין הוכחה לנכונותם. נאמנות זו גוברת אפילו על שני עדים, שנאמנותם האולטימטיבית היא בעולם הראיות האובייקטיביות, אך לא בעולמו הפרטי של האדם. אמנם, ממקורות רבים עולה שקנס אינו חל מייד, אלא בית הדין מחולל אותו ומטיל את חיובו על האדם. לכן, כאשר בית הדין צריך ליצור חיוב חדש של קנס - הוא אינו יכול להסתמך על הודאת בעל דין, והוא נזקק לראיה אובייקטיבית.