הפן הכפול בתפילת הודו

"הודו" הינו פרק בדברי הימים (א', ט"ז, ח'-ל"ו) המורכב משני חלקים המקבילים לשני מזמורי תהלים:

הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהוָה: דִּרְשׁוּ יְהוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: (תהלים קה)

שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לַיהוָה בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ: סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה: הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ: הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ: (תהלים צו)

עסקנו רבות בשני מרכיביהם של פסוד"ז – אשר הגדרנו כהלל והודאה, ובפתיחת העיסוק בהודו, טענו שהוא מבטא את מגמת ההודאה.

עיון במזמור ק"ה יראה את אופיו של הפרק כמזמור של הלל והודאה לקב"ה כאלוקי ההסטוריה היהודית, ואילו עיון במזמור צז יגלה את אופיו כמשבח את הקב"ה על הופעתו כאלוקי הטבע.

נראה, שתפילת "הודו" מבקשת להכיל הן את הופעתו של הקב"ה כאלוקי הטבע, והן את הופעתו כאלוקי ההסטוריה, כאשר ברוב המקרים – מזמורי ההסטוריה כוללים מימד חזק של הודאה, בעוד מזמורי הטבע עוסקים בעיקר בממד בהלל.

בספר המנהיג (עמ' ל"ט), מובאת מסורת מעניינת בשם סדר עולם שהיו אומרים את החצי הראשון של הודו על תמיד של שחר ואת חציו השני בערב על תמיד של בין הערביים, וכך יצרו שתי יחידות שונות עם זיקה ביניהן, לאור החלוקה הפנימית של המזמור.

צורך ולא תוכן

כיון אחר בניתוח המזמורים הללו המרכיבים את הודו והסיבה לצירופם הוא משום היותם מזמורים המתמקדים בעצם הצורך בהודאה, ולא בגופה ובתכניה של נושא ההודאה. על-סמך הבחנה זו, נוכל גם לבסס את הקדמת הודו לברו"ש – העוסקת גם היא בצורך לשבח, וכך נוצרת חטיבת פתיחה המדגישה את הצורך לשבח, בטרם אזכרת השבחים עצמם (תופעה דומה קיימת גם באשרי המתמקד בצורך לשבח, כאשר הוא הפותח את חטיבת ההללויות, העוסקות בשבח עצמו). ע"ס הסבר זה, יתבהר גם מגמת צירופם של אוסף הפסוקים המפוזרים שבסוף הודו, הנאמרים לאחר סיום המזמור בדברי הימים, וזאת מפני שהם מבטאים את הצורך לשבח. כמו כן, תובן גם הבחירה לומר רק את החלק המתמקד בשבח ממזמור ק"ה – הנראה כחלק המשני יותר של המזמור בהקשרו המקורי – ולוותר על אמירת שאר המזמור.