הווידויים של הכהן הגדול ביום הכיפורים

  • הרב יוסף מרקוס

העבודה הראשונה המיוחדת ליום הכיפורים היא הוידוי על הפר המתואר במשנה פרק שלישי:

בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר: אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. אנא השם! כפר - נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר וגו'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

                                    (בבלי, יומא לב ע"ב)

 

הוידוי המתואר במשנה זו הוא הוידוי הראשון על הפרש שמטרתו היא לכפר על חטאי הכהן וביתו. המשנה בהמשך הפרק (דף מא ע"ב) מתארת וידוי נוסף על הפר, המתבצע לאחר הגרלת השעירים, אשר מטרתו אחרת: לכפר על חטאי הכהן הגדול יחד עם שאר הכהנים.

א. מקור הדין

מקורו של וידוי זה הוא בפירושם של חז"ל לאחד מהקשיים הפרשניים המרכזיים בפרשת עבודת יום הכיפורים המתוארת בפרק טז בספר ויקרא. בפסוקים ג – ה תיארה התורה באופן כללי את הקורבנות, של הכהן ושל העם, אותם יש להביא בסדר העבודה וכן את הבגדים עימהם צריך הכהן הגדול לעבוד. לאחר תיאור הקורבנות, בפסוקים ו – י, עוברת התורה לפרט מה עושים עם כל קורבן, כאשר התיאור הראשון נוגע לפר החטאת שמביא הכהן.

נעיין בפסוקים במקורם:

(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

ניתן לראות שפסוקים ו – י מתארים את קורבנות החטאת של אהרן ושל העם. בתחילה הוא מקריב את החטאת שלו, לאחר מכן הוא מקריב את השעירים ונותן עליהם גורלות, ולבסוף הוא מקריב את השעיר האחד ומעמיד את השני מוכן לשילוח. אלא שבפסוק יא חוזר פתאום אל פר החטאת של אהרן ושוב מתאר את הקרבתו ואת תוצאותיה:

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ

על פניו יש כאן חזרה על פעולה שכבר נעשתה ותוארה בפסוק ו! כמו כן, בפסוק יא עצמו ישנה כפילות שאינה מובנת - הרי בתחילה נאמר שהפר מוקרב ואף מתוארת, שוב, תוצאות ההקרבה (הכפרה), ולבסוף שוב נאמר שהפר נשחט ומכאן ואילך מתחיל תיאור שלם של הנעשה הכולל אף את שחיטת השעיר שגם עליו כבר שמענו בפסוק ט!

חז"ל פתרו קושי זה בכך שפירשו שפעולת ההקרבה המתוארת בפסוקים הנ"ל אינה שחיטה אלא  קירוב וזימון הפר על מנת לכפר, וכי הכפרה המתוארת כאן היא ע"י וידוי ולא בעקבות שחיטה. כך מביאה הגמרא בדף לו[1]:

תנו רבנן: "וכפר" - בכפרת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר בכפרת דברים, או אינו אלא כפרת דמים? הרי אני דן: נאמרה כאן כפרה, ונאמרה להלן כפרה. מה כפרה האמורה בשעיר - דברים, אף כפרה האמורה בפר - דברים. ואם נפשך לומר [=ואם תרצה לטעון שהכוונה היא לכפרה ע"י שחיטה. י.מ], הרי הוא אומר: (ויקרא טז, יא) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו - ועדיין לא נשחט הפר.

הדרשה מתבססת על הנאמר בפרשה ביחס לשעיר החי. בפסוק י' נאמר שהוא יעמוד חי 'לכפר עליו' ואילו בפסוק כא' נאמר במפורש שמתוודים עליו. על פי זה מסיקה הדרשה שגם ביחס לפר כאשר נאמר 'וכפר עליו' הכוונה היא לוידוי דברים. בסוף הדרשה ישנה התייחסות מפורשת להנחה שהפועל 'והקריב' אינה מלשון שחיטה ואכן זהו פשט המילה 'והקריב' כפי שמופיע במקומות רבים[2] וכך גם הסבירו כאן רשב"ם וראב"ע[3].

ב. ההפרדה בין הוידויים

לאחר שראינו  את המקור לדרישת חז"ל לשני ווידויים,,יש לשים לב לכך שוידויים אלו לא נערכים אחד אחרי

 השני וגורל השעירים והקדשתם (אחד לה' ואחד לשליחה לעזאזל) מפריד בניהם. בפועל, סדר העבודה הוא: וידוי ראשון על הפר (כפרה על הכהן הגדול), גורל השעירים והקדשתם, וידוי שני על הפר (כפרה על הכהנים), שחיטת הפר, שחיטת השעיר ושליחת השעיר לעזאזל (כפרה על ישראל).  תשומת לב לסדר זה, מעלה מיד את השאלה מדוע התורה 'קופצת' כל הזמן מהפר אל השעיר. מדוע שהכהן לא יסיים ראשית את הכפרה הנעשית ע"י הפר: יתוודה עליו, ישחוט אותו ויזה את דמו ולאחר מכן ייגש ויעבוד את עבודות השעירים (גורל, שחיטת השעיר הפנימי, והזיית דמו, שילוח השעיר המשתלח)[4]? למעשה ניתן לשים לב ש'הקפיצה' הזו מופיע כבר במפורש בפסוקי התורה[5]:

פר החטאת

השעירים

(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.

(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.

 

(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...

(ט-י) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו...

(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.

 

 (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:

 

 

 

 

(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם

 

וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:

(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

 

אמנם, למרות שמצאנו סמך לסדר הכפול בפסוקים, עדיין צריך להסביר את פשרו. הרב אבי וולפיש[6] הסביר רעיון זה בכך שהתורה רוצה לקשר בצורה חזקה בין כפרתו העצמית של אהרן ובין כפרת המקדש והעם, והדרך להדגשת קישור זה נעשה על ידי התיאור המשולב לפי השלבים השונים, תיאור המחדד ומדגיש את העובדה שכפרת אהרן תלויה בכפרת העם וכפרת העם תלויה בכפרתו.

ג. משמעות הוידוי בעולם הקורבנות

על מנת להבין את משמעותו של הוידוי על הפר של יום הכיפורים, עלינו לדון בקצרה בדין הוידוי על הקורבן באופן כללי. הצורך להתוודות על קורבן מופיע בשלושה מקומות בתורה: בפרשת קרבן עולה ויורד (ויקרא ה, ה); בפרשה שלנו (ויקרא טז) ובפרשת אשם מעילות (במדבר ה).

רמב"ן (שם ה, ה) העיר שעל פי הפשט ניתן היה להבין שהוידוי נצרך דווקא בקורבן עולה ויורד ולא בשאר קורבנות, שהרי מתחייבים בקורבן זה על עברה הנעשית בזדון, אולם חז"ל דרשו שיש צורך בוידוי גם בשאר קורבנות. כך, לדוגמא, בספרי במדבר פיסקא ב:

והתודו, למה נאמר לפי שהוא אומר והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה, ה) אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי אשם מנין? ת"ל: "ואשמה הנפש ההיא."[7]

מהי מטרת הוידוי על הקורבן? על פניו ניתן להעלות שתי אפשרויות:

1. הוידוי הוא פעולה בעלת משמעות עצמית הצריכה להתלוות אל הקורבן. כפי שעולה ממקורות רבים, כגון (הפסוק בויקרא כו, מ) הוידוי מתקשר אל החרטה ואפשר אף לקשור אותו לכפרה עצמאית או אף לתשובה. לפי אפשרות זו הצורך להתוודות הוא חובה הנדרשת במקביל להבאת הקורבן.

2. הוידוי על הקורבן הוא חלק מהליך הכפרה של הקרבן. על פי אפשרות זו על מנת שהקרבן יכפר יש צורך להתוודות ולמסור על מה הקורבן צריך לכפר.

דוגמא היכולה לשמש כמודל לאפשרות השנייה היא הוידוי על השעיר המשולח לעזאזל שם נאמר (ויקרא טז, כא):

וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

משמע כאילו העוונות מעוברים על ידי הוידוי אל השעיר וכך הם מושלחים יחד עמו[8]. עוד אפשר שיש לדייק כאפשרות השנייה מהקשר שאנו מוצאים בין הסמיכה ובין הוידוי. כך נאמר בתוספתא במנחות פרק י' (הובאה גם ביומא לו ע"ב):

כיצד סומך?...מניח שתי ידיו על גבי קרניו של זבח ולא היה מניח ידיו על גבי זבח ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות מתודה עליו עון עברה על חטאת עון חטא על אשם עון אשמה....

העובדה שיש צורך להתוודות דווקא בשעת הסמיכה יכולה ללמד שמטרת הוידוי היא לסמן את המטרה עליה הקורבן מכפר. כך אכן מסביר ה"תורה תמימה" בהערותיו על ויקרא א, ד':

ונראה דעניין הודוי הוא מעין שאמרו שצריך לפרט את החטא [עיין יומא פו ע"ב], וטעם הדבר כדי שיהיה ניכר על מה הקרבן מכפר.

אולם כמה ראשונים הדגישו דווקא את האפשרות הראשונה, את העובדה שהוידוי על הקורבנות הוא חובה עצמאית הצריכה להיעשות במקביל להקרבת הקורבן. כך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק ג, יד – טו:

וכיצד סומך...ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה. כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי.

מדברים אלה של הרמב"ם נראה שהוידוי הוא חובה, כחלק מהליך התשובה הנדרש לפני הבאת הקורבן המכפר.

כך גם עולה מדבריו בהלכות תשובה פרק א:

וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה

גם מדברי היראים (סימן תמא) עולה באופן ברור שהוידוי נושא אופי עצמאי, ומקומו הוא כחלק מהצער על החטא הצריך להיות מתלווה אל הקרבן, אך לא כחלק אינטגרלי בתהליך הקרבת הקרבן עצמו:

צוה כי יחטא אדם בשוגג שחייבים על זדונו כרת יביא חטאת...ובכולן כתיב בהן וכפר למדנו מ"וכפר" שבשעה שיביא קרבן יתוודה ויתחנן שימחול לו יוצרנו דילפינן מכפרת יוהכ"פ דתניא ביומא פרק אמר להם הממונה [לו ע"ב] וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר...פירוש כפרת דברים וידוי ותחנונים. 

 

ד. אופי הוידוי על פר יום הכיפורים

את שתי האפשריות הנ"ל העלנו ביחס לחובת הוידוי בעולם הקורבנות באופן כללי. מה לגבי שני הוידויים של הכהן על הפר? נראה שכאן ברור שהוידוי הוא לא רק היכר וחלק מהליך ההקרבה, אלא הוא נושא אופי עצמאי, כפרה על ידי וידוי. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות בגמרא ביומא דף מג ע"ב העוסקת בהבדל בין נוסח הוידוי הראשון על הפר לבין נוסח הוידוי השני:

בא לו אצל פרו שניה. מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? - תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. ואל יבא חייב ויכפר על החייב.

רבי ישמעאל מניח מפורשות שלאחר הוידוי כשלעצמו כבר ישנה כפרה והכהן נחשב 'זכאי'. אלא שאם כך מדוע כל כך חשוב שהוידוי יהיה דווקא על הקורבן בזמן הסמיכה? אם הוידוי אינו חלק מהליך הקרבת הקורבן מדוע הוא צריך להיאמר על הקורבן?

אפשר שיש לומד שבאמת יש שני פנים לחובת הוידוי על הקורבן: פן אחד שמטרתו לסמן את מטרתו של הקורבן ופן שני הנלמד מהוידויים שמצאנו בתורה ובנביאים שם הוידוי הוא מטרה כשלעצמה, אשר במקרה של הקרבת קורבן היא אף צריכה להיות מתלווה להקרבתו.  

בשיעור הבא נמשיך ונעסוק בנוסח הוידוי ובחובת הוידוי של כל יחיד ביום הכיפורים.

 



[1]מקורו של מדרש זה בספרא אחרי מות פרשה ב.

[2]עיינו, לדוג', ויקרא א', יד – טו. ויקרא ג',ג; שם ד.

[3] אמנם פרשנים אלו הציעו, על פי הפשט, שיש לקרוא את המשפט 'וכפר בעדו ובעד ביתו' כמכוון לעתיד - הכהן יקריב את הפר על מנת שבהמשך, הוא יכפר על ידו באמצעות הקרבתו.

 

[4]יש להעיר שאמנם יתכן שאין כל כך קושי בעובדה שמקדימים את גורל השעירים לשחיטת הפר (ולא מסיימים את עבודות הפר) משום שיתכן שיש צורך למהר לאחר שחיטת הפר והזיית דמו ולזרוק גם את דם השעיר ששם, לפני שעשן הקטורת יעלם. אולם גם אם נפרש כך יש מקום לתהות על ההפרדה בין הוידויים ע"י הגורל. 

[5] עמדו על כך, הרב יואל בן נון, 'היום השמיני ויום הכיפורים', מגדים ח (תשמ"ט) עמ' 31; הרב אבי וולפיש, 'עוד לסדר העבודה ביום הכיפורים', מגדים לט (תשס"ד) עמ' 95.

[6]שם (הערה 5), עמ' 95.

[7]יש לשים לב לכך שקרבן העולה לא נזכר כאן והוא אף חסר במקורות נוספים המדברים על מימד הכפרה שבקורבן, כדוגמת המשנה האחרונה ביומא.

אך למרות זאת (ואולי לעומת זאת), בתוספתא במנחות פרק י' (הובא גם ביומא לו ע"א) מפורש שיש וידוי גם על עולה:

"כיצד סומך... מתודה עליו עון עברה על חטאת עון חטא על אשם עון אשמה על עולה עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי דברי ר' יוסי הגלילי. אמר לו ר' עקיבה: על מה עולה מכפרת על דברים שיש בהן עונש הרי עונש אמור הרי לא תעשה שהן אמורה על מה עולה מכפרת על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה"

אפשר שלפנינו מחלוקת בין החכמים באשר למעמדו של העולה האם הוא 'דורון' (כלשון הגמרא בזבחים דף ז ע"ב) בלבד או שמא הוא באה לכפר על חטא. ואכמ"ל.

 

[8] כך על פי פשט הכתוב. אולם בחז"ל משמע שהוידוי על השעיר המשתלח הוא עיקר הכפרה שהרי בין רבי שמעון ורבי יהודה (יומא מא: ועוד) מבינים ששילוח השעיר אינו מעכב. עיין על כך עוד בשיעורים הבאים.