יומא | דף מז | הולכת כף ומחתה

אחת הסוגיות המחדדות את שאלת מעמד הגחלים ביום הכיפורים היא סוגיית ההולכה. במשנה (מז ע"א) נאמר:

"נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו".

הצורך בלקיחת הכף והמחתה באופן זה נובעת מכך שיש להביא את הקטורת והגחלים בפעם אחת מן העזרה אל קודש הקודשים, ומכיוון שאי אפשר לקחת גם את הכף וגם את המחתה ביד ימין, נאלץ הכוהן לקחת את כף הקטורת ביד שמאל ורק את מחתת הגחלים ביד ימין. הגמרא על אתר מתקשה להבין מדוע בחרה המשנה לשים דווקא את הגחלים ביד ימין:

"יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? זו מרובה וזו מועטת. ואפילו בזמן ששניהן שוין... זו חמה וזו צוננת".

הגמרא מסבירה שיש קושי טכני לבצע את ההולכה כראוי, משום שהמחתה כבדה וחמה מכדי להוליכה בשמאל, ולכן הופכים את הסדר הראוי ולוקחים את המחתה בימין. כדברים הללו כתב גם הרמב"ם (עבודת יום הכיפורים ד, א), והכסף משנה (שם) הקשה עליו:

"כיון שהולכה בשמאל פוסלת, היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו?".

מלשון הרמב"ם משמע שאכן נשיאת המחתה בשמאל היא משימה בלתי אפשרית, וממילא אין ברירה אלא ליטול את הקטורת בשמאל, אף שמעיקר הדין יש דין הולכה בימין רק בקטורת ולא בגחלים. אמנם, מלשון הגמרא במנחות (כה ע"א) עולה כיוון אחר. הגמרא שם מנסה לברר מהו "עוון הקדשים" שנושא הציץ המונח על מצחו של הכוהן הגדול, ומציעה להבין שמדובר בפסול 'שמאל':

"מתקיף לה רבי אילעא: אימא עון שמאל, שהותר מכללו ביום הכפורים! אמר ליה אביי: אמר קרא 'עון' – עון שהיה בו ודחיתיו, לאפוקי יום הכיפורים דהכשירו בשמאל הוא".

אביי מחלק בין עוון טומאה, שהותר מכללו בקורבנות ציבור, לעוון שמאל, שאינו נחשב כמי שהותר מכללו בהולכת הקטורת משום ש"הכשירו בשמאל הוא". מלשון הגמרא עולה שהיתר ההולכה בשמאל הוא דין מובנה ביום הכיפורים, ומשמע קצת שלא מדובר רק באילוץ כתוצאה מכובד המחתה, אילוץ שלכאורה אפשר להתגבר עליו כאשר הכוהן חזק ומיומן. ואכן, התוספות ישנים (לט ע"א ד"ה כי) הבינו את היתר ההולכה בשמאל באופן אחר, כפי שעולה מן ההשוואה שערכו בין ההגרלה וההולכה:

"וכשרה עבודה זו [=ההגרלה] בשמאל, כמו הוצאת כף ומחתה בכהן גדול דיום הכיפורים, שצריך לו שתי ידים, לפי שאי אפשר בעבודה אלא הוא".

מדברי התוספות ישנים עולה שגם הולכת הקטורת וגם הולכת המחתה הן עבודות שצריכות עקרונית להיעשות בימין, אלא שהחובה לבצע את שתיהן יחד מתירה בהכרח את השימוש ביד שמאל, בדומה להעלאת הגורלות מן הקלפי. מן הגמרא במנחות הנ"ל נראה בבירור כדברי התוספות ישנים, ונראה שאף את הגמרא ביומא יש להסביר כך ולומר שהקושיה "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" היא רק על העדפת הגחלים על פני הקטורת, ולא על עצם ההיתר להוליך את הקטורת בשמאל.

הגרי"ד בשיעוריו (מז ע"א) הציע שיש שני דינים של הולכה בקטורת של יום הכיפורים:

א. דין הולכה כללי של כל השנה. דין זה נאמר רק ביחס לקטורת, ואינו מעכב.

ב. דין הבאה הייחודי ליום הכיפורים. דין זה נאמר הן ביחס לקטורת הן ביחס למחתה, והוא מעכב.

על פי דין ההולכה של כל השנה היה צריך לקחת את הקטורת בימין, ועל קיומו ויתרנו מסיבות טכניות, כדברי הגמרא ביומא (אך בכל מקרה דין זה אינו מעכב בקטורת). לעומת זאת, דין ההבאה הייחודי של יום הכיפורים הוא דין מעכב שנאמר ביחס לקטורת וביחס למחתה באופן שווה, וממילא במסגרתו ההיתר לקחת אחד מהם בשמאל מובנה בעיקר הדין, כדברי הגמרא במנחות.

גישה שונה לחלוטין עולה מדברי הירושלמי (ה, א), שהתייחס גם הוא לדברי המשנה שהכף בשמאלו והמחתה בימינו:

"ויחליף! סברין מימר: אם החליף פסול".

דברי הירושלמי אינם ברורים עד תום, וייתכן שהפסול הנזכר הוא דווקא במקרה שבו ההחלפה בוצעה באמצע ההולכה (מראה הפנים שם), אך בפשטות העמדה העולה מן הירושלמי היא שדברי המשנה נאמרו בדווקא, ויש עניין בהולכת המחתה בימין, ואם החליף פסול. כך ביאר זאת הרידב"ז על אתר:

"כיון דכתיב לקיחה גבי מחתה, 'ולקח מלא המחתה', אם כן על כרחך דצריך שיהא בימין יותר מהכף".

דברי הירושלמי מוסבים אמנם על שלב מסוים, שלב הלקיחה, אך יש כאן רמז לכך שאפשר לראות את הגחלים ביום הכיפורים כמרכיב משמעותי ומרכזי, ולא רק כאמצעי טכני להקטרת הקטורת, ואכמ"ל.