דילוג לתוכן העיקרי

ערכין | דף כט | הונאה בהקדש

 

בסוגייתנו מסופר על אדם שהחרים את כל נכסיו ובא לפני רב יהודה בכדי לשאול מה לעשות:

"ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך".


רב יהודה אמר לאותו אדם לפדות את נכסיו בסלע (ארבעה זוזים) ולאחר מכן לשחוק אותם ולהשליך את האבקה שנצרה ממטבעות אלה לנהר (על מנת שלא יבואו להשתמש בזה). בפשטות, שווי הנכסים של אותו אדם היו גבוהים יותר מסלע ואם כן, כיצד פסק לו רב יהודה לחלל את הנכסים על סכום מועט כל כך?

בגמרא מוסבר שרב יהודה סבר כמו שמואל לעניין זה:

"כשמואל, דאמר: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה – מחולל".


כלומר, ניתן לחלל הקדש ששוויו רב על פרוטה אחת בלבד. בסוגייתנו תמהים על כך שניתן לעשות פעולה זו לכתחילה. ההסבר לכך הוא שבזמן שבית המקדש אינו קיים אין בכך הפסד לבדק הבית ולכן אין מניעה לחלל ההקדש בפחות משוויו.

פעולה זו של חילול ההקדש על פרוטה עשויה להראות תמוהה קצת, שכן בדיני מקח וממכר אנו יודעים שהונאה מוגדרת כמקח בו התשלום סטה בשתות (כשישית) מערך המקח. במקרה זה יכול מי שהונו אותו לדרוש לקבל את ההפרש בחזרה. במידה וההונאה גבוהה משתות ביכולתו לדרוש לבטל את המקח לחלוטין.

מקורו של ההסבר לדין זה נמצא בדברי המשנה אשר מלמדת כי בהקדש אין דין הונאה (בבא מציעא ד, ט):

"אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".


כלומר, אם אדם פודה דבר מה של הקדש במחיר הפחות בשתות מערך ההקדש, אין הוא חייב לשלם את ההפרש. יתר על כן, אנו למדים בהמשך דברי הגמרא שעקרונית ניתן לפדות בהרבה פחות משוויו, ואף בפרוטה.

מפשט דברי הגמרא נראה שהסיבה שרב יהודה הורה לאותו אדם לפדות את נכסיו בסכום גבוה ולא בפרוטה הייתה טכנית בלבד. ר' יהודה רצה שמעשה הפדיון יתפרסם וכך ידעו שהנכסים הותרו לשימוש באמצעות הפדיון. מאידך ניתן לומר כי הצורך בפרסום הוא בכדי שידעו שסתם חרם הוא להקדש ולא לכהנים. על פי הבנה זו, רב יהודה הצריך לפדות בסכום זה דווקא בגלל שהיה מדובר בחרם; לו היה מדובר בהקדש לא היה מצריך סכום זה אלא היה מורה לחלל במחיר של פרוטה.

ברם, רבי בצלאל אשכנזי (שיטה מקובצת, אות ז) כותב שהפרסום נצרך גם בהקדש בכדי שידעו שלא נעשה שימוש בהקדש – כלומר, בכדי שלא יחשדו בו אנשים שהוא נהנה מנכסים שאסורים עליו בהנאה.

בעלי התוספות הבינו שהסכום שנקב כאן רב יהודה הוא דרך של רגילות (תוספות מסכת יומא דף נה עמוד ב ד"ה ונברור ד' זוזי):

"והא דנקט הכא ד' זוזי לאו דוקא קאמר אלא אורחיה דגמרא הוא למימר הכי וכי האי גוונא איכא בערכין".


כלומר, לדעתם, מסכום זה אין ללמוד כל השלכה הלכתית. מכל מקום, בין להבנתנו ובין להבנת רבי בצלאל מזרחי או בעלי התוספות, מותר לכתחילה לחלל החרם וההקדש על פרוטה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)