הוצאה מרשות לרשות

  • הרב משה טרגין

הוצאה מרשות לרשות

המשנה הראשונה במסכת שבת עוסקת במלאכת הוצאה מרשות לרשות, כלומר העתקה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך. המשנה מפרטת תרחישים שונים, שבכולם נותן בעל-בית צדקה לתוך ידו המושטת של עני העומד בפתח. מאחר שהעני נמצא ברשות הרבים ובעל הבית עומד בתחום ביתו הפרטי, יש כאן, ברמה מסוימת, הוצאה מרשות לרשות.

מקור הדין

הגמרא (מט:) קובעת שמלאכת הוצאה הייתה קיימת במשכן. כשקרשי המשכן הועברו מן העגלות שבהם נשאו אותם אל המתחם שבו הוקם המשכן - התבצעה הוצאה מרשות לרשות:

"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן: הם זרעו - ואתם לא תזרעו, הם קצרו - ואתם לא תקצרו... הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע - ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים".

העגלות היו גבוהות ורחבות דיין כדי שגדרי רשות היחיד יחולו עליהן, ולכן העברת הקרשים מהן אל קרקע רשות הרבים נחשבת פעולה של הוצאה. באופן כללי פעולות חשובות שהתקיימו כחלק מעבודת המשכן נחשבות "מלאכות" האסורות בשבת; מתברר שמלאכת הוצאה מקיימת את הקריטריון הזה.

ואולם, מדברי סוגיה במסכת עירובין (יז:) עולה מקור אחר לאיסור הוצאה מרשות לרשות. בפרשת בשלח (שמות ט"ז, כט) מודיע הקב"ה לעם שביום שישי יקבלו כמות כפולה של מן:

"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

לפי אחת הדעות בגמרא בפסוק הזה מוזהרים בני ישראל שלא להוציא את המן מרשותם בשבת. כלומר, מכאן נלמד איסור הוצאה מרשות לרשות. (הדעה השנייה בגמרא מציעה קריאה אחרת של הפסוק, שלפיה האיסור לבני ישראל הוא לצאת בעצמם ממקומם, ולפיכך הפסוק הזה הוא המקור לאיסור תחום שבת - האיסור לצאת מרדיוס אלפיים אמה מן העיר.) מדוע דווקא להוצאה, מכל המלאכות, נתייחד פסוק? מדוע לא חל עליה הכלל הרגיל, שהיא אסורה משום שהיא נעשתה במשכן?

סוגיה אחרת במסכת שבת (צו:) מציגה מקור שלישי לאיסור הוצאה. בפרשת ויקהל (שמות ל"ו, ו) מודיע משה לעם שהתקבלה כבר כמות מספקת של חומרי גלם לבניית המשכן. לאור הודעה זו מפסיקים העם להביא תרומות למשכן:

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".

הגמרא מוכיחה שההוראות האלה ניתנו בשבת ושהן נבעו גם משיקולי הלכות שבת. משה היה בדרך כלל במחנה לְוִיָּה, שהיה רשות הרבים, וקיבל חפצים מיהודים שעשויים היו להיות ברשות היחיד. מכיוון שבכך מופר איסור הוצאה, הורה משה שלא להמשיך בכך בשבת:

"אמר רבי יוחנן, דאמר קרא 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה'; משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו (=לא תוציאו ותכניסו) מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים".

מסתבר, למרבה הפלא, שמלאכת הוצאה נלמדת משני פסוקים בתורה, וזאת לעומת שאר המלאכות שאינן נלמדות מפסוק כלל אלא נאסרו רק משום שהיו במשכן. מה גורם למאפיין המיוחד הזה של מלאכת הוצאה?

הוצאה - "מלאכה גרועה"

התוספות בתחילת מסכת שבת (ב. ד"ה פשט) עסקו בשאלה זו. לטענתם ניתן היה להחשיב את מלאכת הוצאה כמלאכה נחותה או לא-מוגדרת, ומשום כך לא לאסור אותה בשבת. ללא לימוד מפורש מפסוק, ואולי אפילו ללא לימוד מפורש משני פסוקים (שכל אחד מהם עוסק בסוג אחר של הוצאה), ייתכן שלא היינו אוסרים הוצאה מרשות לרשות בשבת:

"ותדע, מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה... משום דמלאכה גרועה היא - איצטריך תרווייהו".

כדי להימנע מהיתר הוצאה מן הטעם הזה וכדי לבסס היטב את איסור הוצאה הציגה התורה את הדין הזה בשני פסוקים (במקום שבו בדרך כלל אין צורך אף לא בפסוק אחד). מאותה סיבה מציגה המשנה הראשונה במסכת שבת את כל התרחישים השונים של המלאכה.

התוספות מייחסים את הנחיתות של מלאכת הוצאה לדמיון שלה לפעולות אחרות של העברת חפצים, שלא נאסרו. אם אדם מעביר חפץ בתוך רשות היחיד או מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת הוא לא עבר על אף איסור; אך אם הוא חוצה את הגבול שבין רשות היחיד לרשות הרבים הוא מחלל שבת:

"הוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד".

הקושי להבחין בין פעולות האסורות כחלק ממלאכת הוצאה ובין פעולות מותרות מצביע על כך שמלאכת הוצאה אינה כשאר המלאכות.

בהוצאה אין שינוי בגוף החפץ

תכונה ייחודית נוספת של מלאכת הוצאה (שאף היא תורמת להגדרתה כ"מלאכה גרועה") העלה האור זרוע (חלק ב' סימן פב) בשם רבנו תם. באופן כללי רק מלאכות שיש בהן יצירה נאסרו מדאורייתא בשבת; מלאכות המוגדרות "מקלקל", שיש בהן הריסה וקלקול ולא יצירה וחידוש, אינן נחשבות בדרך כלל מלאכה לעניין חילול שבת. משמעות איסורי השבת היא השבתת היצירה האנושית. אף על פי שמותר לבני האדם לקדם ולפתח את העולם בששת ימי המעשה (ואף רצוי שיעשו כן), בשבת הם נדרשים להפוגה. לאור זאת יש בכל המלאכות שנאסרו מרכיב מהותי של יצירה ושינוי. ואולם מלאכת הוצאה מתייחדת בכך שבחפץ שבו נעשית המלאכה אין כל שינוי כימי או פיזיקלי. אין שום שיפור הנראה לעין כתוצאה של פעולת ההוצאה, שבסך הכול משנה את מקומו של החפץ. לפי האור זרוע, מכיוון שאין שום שינוי מוחשי בחפץ, המלאכה נחשבת "מלאכה גרועה", ולא הייתה נאסרת אילולא הלימוד המפורש מן הפסוקים:

"לקמן בפרק הזורק בעי הוצאה היכא כתיבה, ולא בעי למילפה (=ללמוד אותה) ממשכן אף על גב דהויא במשכן, משום דמלאכה שאינה חשובה [היא], דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ! כך פירש רבנו תם ויש בו להאריך".

בדומה לכך, לולא הלימוד מן הפסוקים לא היינו אוסרים תולדה של הוצאה על סמך הדמיון לאב המלאכה. העובדה שלבעל הבית אסור לעמוד ברשות היחיד ולהניח צדקה ברשות הרבים (אם נבחר תרחיש אחד המופיע במשנה) איננה גוררת בהכרח שלעני העומד ברשות הרבים אסור להושיט את ידו לרשות היחיד, להרים חפץ ולהניח אותו במקום שבו הוא עומד. האיסורים על האופנים השונים של הוצאה מרשות לרשות חייבים כולם להילמד ישירות מן הפסוקים.

אמירה לגוי להוציא

ההבנה הזו במלאכת הוצאה - שהיא ייחודית משום שאינה מביאה לשינוי ניכר בחפץ - עשויה לסייע לנו להבהיר כמה פסיקות מעניינות של הראשונים שמייחסות מאפיינים חריגים למלאכת הוצאה. הריטב"א במסכת עירובין (סח. ד"ה א"ל ולא שאני לך), למשל, מצטט את דעת רבו - רבנו יונה - שהתיר להורות לגוי להוציא חפץ מרשות לרשות בשבת. בדרך כלל ההלכה אוסרת, כמובן, "אמירה לגוי", כלומר מתן הוראה לגוי לבצע מלאכה האסורה בשבת. והנה ייתכן שביחס למלאכת הוצאה הדין הזה לא חל, ואפשר שנתיר ליהודי להורות לגוי לטלטל חפץ בשבת (יש להעיר שלא נפסקה הלכה כשיטה זו):

"ובשם הרב החסיד ז"ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין על ידי גוי בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה... ובזה החמירו לומר לגוי 'עשה', אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום - בזה התירו אמירה לגוי ואפילו במלאכה של תורה".

מסתבר שניתן להסביר את הפסיקה הזו על פי הבנת רבנו תם, שהוצאה היא מלאכה גרועה משום שאין שינוי ניכר בחפץ. אמירה לגוי נאסרה בשל החשש שהיהודי ייהנה בסופו של דבר ממעשה של חילול שבת; אך אם למעשה הזה אין השפעה מעשית ולא מופקת ממנו תועלת, אז ניתן להורות לגוי לעשות את המעשה בעבורנו.

איסור מעשה שבת בהוצאה

בדומה, החיי אדם (הלכות שבת כלל ט' סעיף יא) קובע שדין מעשה שבת - שלפיו אסור ליהנות מחילול שבת גם אחרי מוצאי שבת - איננו חל על הוצאה מרשות לרשות. לדוגמה, ההלכה אוסרת לאכול תבשיל שבושל בשבת שלא כדין; בנסיבות מסוימות האיסור מוגבל בזמן ובנסיבות אחרות הוא תמידי. לפי החיי אדם, האיסור הזה לא תקף ביחס למלאכת הוצאה. מאחר שהמלאכה הזו אינה גורמת שינוי ניכר בחפץ, ניתן 'ליהנות' ממעשה האיסור:

"כל העושה מלאכה מן המלאכות האסורים מדאורייתא... אם במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת... ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה, כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות, שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג מותר אפילו לו אפילו בו ביום...".

לדוגמה, אם חפץ המיועד להעברה למקום רחוק הוצא מרשות הרבים בשבת, מותר להמשיך להעביר אותו לאחר השבת, ואין צורך להחזיר אותו למקומו הראשון ו"להתחיל מחדש".

אופן ההוצאה

השלכה שלישית של הגדרת מלאכת הוצאה כ"מלאכה גרועה" עולה ממשנה מעניינת המפרטת את אופני ההוצאה האפשריים. המשנה (צב.) אוסרת להוציא חפצים על ידי נשיאתם בכל אחת משתי הידיים, בכיס או על הכתפיים, אך מתירה (ברמת הדאורייתא) את ההוצאה באמצעות גב היד, הרגל, הפה, המרפק או בדרך לא-מקובלת אחרת:

"המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו - חייב, שכן משא בני קהת; כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו - פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין".

המשנה קובעת שכדי לחייב על הוצאה צריך שההוצאה תהיה "כדרך המוציאין", כלומר באותו אופן שבו רוב בני האדם מוציאים. הגמרא מוסיפה עוד פרטים בעניין זה, וקובעת שמותר להוציא משא על ראשו של אדם, מכיוון שרוב האנשים אינם נושאים משאות בדרך זו:

"המוציא משוי על ראשו פטור. ואם תמצי לומר, אנשי הוצל עושין כן? בטלה דעתן אצל כל אדם".

בדרך כלל ההלכה אינה דקדקנית כל כך באשר לאופן המדויק שבו עושים את המלאכה; כל עוד תוצאת המלאכה מושגת, היא אסורה. ואולם ביחס למלאכת הוצאה ההלכה אוסרת רק אופנים שגרתיים ומסוימים מאוד של עשיית המלאכה. את התכונה המיוחדת הזו ניתן להסביר לפי ההבנה של רבנו תם. רוב המלאכות נעשות בגוף החפץ וגורמות לשינוי ניכר בו. מכיוון שכך, ניתן להגדיר אותן בצורה גמישה יותר: כל עוד תוצאת המעשה היא בקירוב תוצאת המלאכה, המעשה אסור. לעומתן, במלאכת הוצאה נאסר המעשה עצמו, אף על פי שאין לו כל תוצאה ניכרת בגוף החפץ. משום כך רק אם נעשה המעשה האסור בדיוק יש הפרה של מלאכת הוצאה. אם הפעולה המדויקת לא התקיימה, אין "תוצאה רגילה" שהושגה ולכן הפעולה איננה אסורה.