הוצאת כף ומחתה ביום הכיפורים

  • הרב יוסף מרקוס

א.       פתיחה  

כפי שראינו בשיעורים השונים, במרכז עבודות יום הכיפורים עומדת עבודת הפנים בקודש הקודשים הכוללת הן את הזאות הדם והן את הקטרת הקטורת לפני ולפנים (ויק' טז, יב-יט). למרות שהקטרת הקטורת הנה מצווה תמידית, יש הבדל בין אאופן עשייתה השגרתי לעשייתה ביום הכיפורים. בכל השנה מקטרים פעמיים ביום על מזבח הקטורת שבהיכל (שמות ל,ז). ביום הכיפורים, בנוסף לכך, מצווה התורה להקטיר קטורת גם בתוך קודש הקודשים. הקטרה זו נעשית על גבי מחתה מלאה בגחלים כאשר הכהן נכנס לפני ולפנים כשבידו האחת כף מלאה בסממני הקטורת ובידו השנייה מחתה מלאה גחלים (משנה, יומא מז.).

התורה אינה מתארת במפורש מתי בדיוק מוציא הכהן את הכף והמחתה ואפשר היה להבין שהדבר מתבצע לאחר שהוא מסיים את ההזאות בתוך קודש הקודשים. אולם חז"ל הבינו שהכף והמחתה נשארים בקודש הקדשים עד לסיום העבודות המיוחדות ליום ורק לאחר מכן נכנס הכהן הגדול במיוחד להוציא אותם כשהוא לבוש שוב בבגדי לבן.

להלן נדרש לדרשת חז"ל בנושא ולשיטות הראשונים באשר לזמן ההוצאה המדויק ולאחר מכן נעסוק באופיו של דין זה ובמשמעותו.

ב.      מקור הדין

כאמור, התורה אינה מתייחסת במפורש לדין הוצאת המחתה. בספרא (אחרי מות פרשה ד) עבודה זו נדרשת מהפסוקים העוסקים בהמשך מעשיו של הכהן הגדול (פסוקים הבאים לאחר תיאור שליחת השעיר המשתלח ע"י האיש העיתי)

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם: וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

 

ע"פ הפשט אפשר היה להבין שלפנינו תיאור של הכהן שנכנס אל אוהל מועד, היינו ההיכל, ומניח שם את בגדיו. חז"ל, בספרא שם, הבינו אחרת:

ובא אהרן אל אהל מועד - כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה, 'ובא אהרן אל אהל מועד', ולמה בא? כדי להוציא את הכף ואת המחתה[1].

דרשה זו מניחה כמה הנחות:

א. הכהן אינו נכנס לאוהל מועד רק כדי להניח שם את בגדיו.

ב. הביטוי אוהל מועד כאן אינו מתייחס להיכל אלא לקודש הקודשים[2].

ג. הפסוק לא נאמר על הסדר והוצאת הכף והמחתה נעשית לאחר עשיית אילו ואיל העם. בדרשה בספרא אין הסבר מפורש מניין לנו שהפסוק איננו נאמר על הסדר, בהמשך הדרשה שם רק נלמד מהפסוקים שכל החלפת בגדים ביום הכיפורים מצריכה טבילה ושני קידושים ומכיוון שהוצאת הכף והמחתה נעשית לאחר אילו ואיל העם ממילא ברור שישנם חמש טבילות ועשרה קידושים. אמנם, בגמרא בדף לב ע"א ישנה התייחסות לעצם הקביעה שהפסוק לא נאמר על הסדר:

וכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. מאי טעמא? אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואי כסדרן - לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.

מדברי רב חסדא משמע בפשטות שישנה הלכה למשה מסיני שצריך להגיע לסך מסיום של טבילות ובשביל כך יש צורך לאחר את הוצאת הכף והמחתה. על פי נימוק זה, לכאורה אין לזמן ההוצאה חשיבות כשלעצמו, משום שכל תפקידו הוא לשמש כמשרת של הצורך במספר הטבילות והקידושים. אולם התו"י התקשו בהבנה זו:

לאו הכי גמירי להו דחמש הן, דמקרא נפקא להו אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה. אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות.  

הקושי של התו"י הוא בעיקר מהעובדה שהצורך בטבילות נלמד בדרשה מהפסוקים, וכמו שמביאה הגמרא שם בהמשך מהספרא, והרי אם אכן יש 'גמירי' אין צורך בדרשות! אי לכך הם מסבירים 'שהגמירי' רק לימד אותנו על סדר העבודה ושינוי הבגדים, ומהדרשות למדנו שיש צורך גם לטבול בין כל עבודה לעבודה[3]. לפי דבריהם ברור לכאורה שאכן ישנה משמעות עצמית לזמן בו מוצאים את הכף והמחתה, 'והגמירי' רק מלמד אותנו איך לקרוא את הפסוקים. אמנם, למעשה נראה שאף לפי ההבנה הראשונה שראינו בדברי רב חסדא אפשר לומר שלמרות שיש לנו 'גמירי' לגבי מספר הטבילות, עדיין מספר הטבילות מהווה 'סימן' לסדר העבודה (שהרי סוף סוף מטרת הטבילות היא לשמש כמכשיר לעבודות). בנושא זה עסקנו בהרחבה בשיעורים על הטבילות והקידושים ביום הכיפורים. ע"ש.

ג.       זמן ההוצאה

המשנה בפרק שביעי מתארת את הליך ההוצאה:

קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו נכנס להוציא את הכף ואת המחתה, קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות וקדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש.

המשנה מזכירה רק את עבודת הקטורת והנרות שנעשים לאחר ההוצאה אך אינה מתייחסת לזמנו של התמיד של בין הערביים. הראשונים נחלקו האם התמיד קדם להוצאה או נעשה לאחריה: רש"י(לב ע"א; ע ע"א וכן בפירושו לתורה ויקרא טז, כג) הבין שהתמיד היה נעשה לאחר ההוצאה בדיוק כמו הקטרת הקטורת והדלקת הנרות[4]. אולם הרמב"ם (עבודת יוה"כ ב, ב) כתב במפורש שהתמיד היה נעשה לפני הוצאת הכף והמחתה. כך גם סובר הרמב"ן (ע - ע"א וכן על שם) שהאריך בכך והוכיח מהירושלמי (ז,ב) שם אומר רבי יוחנן במפורש שהוצאת הכף והמחתה הייתה נעשית לאחר התמיד[5].

למעשה, מחלוקתם אינה מצטמצמת רק לזמנו של התמיד אלא אף לזמנם של קורבנות המוספים ביוה"כ. המשנה בדף ע ע"א מביאה את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא באשר לזמן הקרבת המוספים המוזכרים בפרשת פנחס (במדבר כט') ובגמרא שם מביאים שתי ברייתות המסבירות את שיטתם המדויקת:

תנא דבי שמואל, רבי אליעזר אומר: יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת, אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים...דתניא: רבי עקיבא אומר - פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין, שנאמר: "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד" (במדבר כח, כג). ואחר כך עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר: 'שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים' (במדבר כט, יא), ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערבים.

רש"י שם בדף ע ע"ב מדגיש, לפי שיטתו, שהוצאת הכף והמחתה נעשתה אחר הקרבת אמורי החטאת ואם כך, לפי שיטת ר"א, גם המוספים נעשו לאחר הוצאת הכף והמחתה, ולפי שיטת ר"ע, הם נעשו עוד לפני סדר היום. לפי שיטת הרמב"ם גם המוספים, לכל הדעות, נעשו לפני הוצאת הכף והמחתה[6].  

ד.       אופיו של הדין

ממקורות רבים עולה שחשיבותה של עבודת הוצאת הכף והמחתה פחותה מרוב עבודות היום ואין היא זוכה למעמד גבוה:

1. סדר בעבודות היום. בתוספתא מצאנו מחלוקת באשר לשאלה האם הסדר בעבודות היום מעכב ואף במידה וישנו עיכוב אלו עבודות בדיוק צריכות להיעשות על פי הסדר:

כל מעשה יום הכיפורים האמורין על הסדר - הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום חוץ מן הוצאת כף ומחתה, שאם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. אמר ר' יהודה: במי דברים אמורים? בדברים הנעשין בפנים בבגדי לבן אבל בדברים הנעשין בחוץ בבגדי זהב, אע"פ שהקדים מעשה לחבירו ששינה באחד מכל המעשים מה שעשה עשוי.

למרות שניתן לראות בברייתא זו מחלוקת בין ת"ק ובין רבי יהודה, לעניינו חשובה הקביעה שלכ"ע הוצאת הכף והמחתה אינה מעכבת את הסדר, מה שמוכיח את מעמדה הפחות[7]. כך הסבירו התוס' ישנים דף סא ע"א (ד"ה אבל) דין זה: "אי נמי הוצאת כף ומחתה לא חמירי כשאר עבודות פנים שאינה לכפר..."[8].

2.  המשנה בדף לד ע"ב מתארת את השווי הכספי של בגדי הלבן:

בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה. אלו משל ציבור, ואם רצה להוסיף - מוסיף משלו.

רש"י מסביר שהכוונה היא לבגדי הלבן של שחר שבהם הכהן היה עושה את עבודות הפנים כנגד בגדי הלבן של בין הערביים שבהם היה מוציא את הכף והמחתה. בהמשך בדף לה ע"ב מסביר רש"י (ד"ה פחותין) את משמעות ההבדל:

לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות את המקום, שאין כבוד שיהיו מונחין שם.  

עוד מובא שם בגמרא בדף לה ע"ב: 

תני רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור".

רש"י מסביר את המושגים וכותב:

"עבודת יחיד - הוצאת כף ומחתה, שאינה צריכה לציבור, אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום, לפיכך קורא לה עבודת יחיד".

אם כן, עבודה הוצאת הכף והמחתה היא עבודת סילוק (כלשונה של הגמרא בדף כד ע"ב בהקשר זה) במהותה, המוטלת על כתפי הכהן.

3. הרמב"ן עה"ת מתייחס לדרשה ולדברי רב חסדא שראינו לעיל באשר למיקומה של הוצאת הכף והמחתה בסדר העבודה וכותב:

והטעם בזה, לפי שאינה עבודה ואחרו אותה לאחר כל מעשה היום, ובלבד שנקיים בה חמש טבילות, ולכך הפסיק בסדר התמיד של בין הערבים ומוציאין כף ומחתה בין התמיד לקטרת.

הרמב"ן מסביר שמכיוון שיש לנו הלכה למשה מסיני שיש צורך לקיים חמש טבילות, הכי הגיוני להזיז דווקא את זמן הוצאת הכף והמחתה משום שהיא אינה עבודה.

ה.      משמעות הדין

כפי שראינו לעיל עבודה זו אינה באה לכפר ויש בה מימד של סילוק וניקיון. אולם עדיין יש מקום לדון במשמעות המיקום שלה בסדר היום. מציטוט האחרון שהבאנו מהרמב"ן עולה שלמעשה אין משמעות מהותית למיקומה של עבודה זו והסיבה היחידה שעושים אותה לאחר אילו ואיל העם היא כדי להגיע לחמש טבילות ועשרה קידושים (הבנה שכבר הצענו לעיל בדברי רב חסדא). אכן לפי שיטתו טען הרמב"ן שיש לאחר עבודה זו כמה שיותר וכפי שראינו הוא תמך בשיטת הרמב"ם שאפילו התמיד של בין הערביים נעשה לפני הוצאת הכף והמחתה.

אולם, כפי שראינו בהסבר התוס' ישנים, אפשר לפרש את דברי רב חסדא כך 'שהגמירי' מתייחס לא למספר הטבילות אלא לסדר העבודה ואם כן יש לנסות ולחפש את משמעותו של סדר זה ובהקשר שלנו את משמעות מיקומה של עבודה ההוצאה. כמו כן, עמדנו לעיל על כך שאף בפשטות דברי רב חסדא 'שהגמירי' מתייחס למספר הטבילות, אפשר להבין שעדיין יש כאן סימן לסדר העבודה וא"כ, שוב, יש לעיין במשמעותו. כמובן שעיון זה נצרך לפי הסברו של רבא לשינוי בסדר הפסוקים.

נראה להציע שהדחייה של הוצאת הכף ומחתה קשורה קשר עמוק למשמעות הקטרת הקטורת ביום הכיפורים. כפי שהארכנו בשיעור בנושא הקטורת, הקטורת מהווה קרבן משמעותי בסדר העבודה, (ואולי אף המשמעותי ביותר) משום שבאמצעותה עם ישראל זוכה, על ידי הכהן, להקטיר לפני ה' לא רק בהיכל אלא אף בקודש הקודשים, תחת כסא הכבוד (המתבטא בדמותם של הכפורת והכרובים). מעבר לכך, טענו באותו השיעור שענן הקטורת מהווה למעשה את חידוש התגלות השכינה, המתגלה (כתמיד) בענן, כאשר יום הכיפורים מהווה יום של חניכה מחודשת של המקדש וחידוש הקשר בין ישראל לקב"ה.

לאור הבנה זו נראה להציע, בעיקר ע"פ שיטת רש"י במיקומה של עבודה זו, שדחיית הוצאת הכף והמחתה עד לאחר עשיית אילו ואיל העם מלמדת שלמעשה גם קורבנות אלו הם חלק אינטגראלי מסדר עבודת הכפרה והריצוי של יום הכיפורים. כשם שיש להזות את הדם בזמן שהקטורת מתמרת לה בק"ק, כך כל עבודה שנעשית בזמן שענן הקטורת קיים בק"ק, נחשבת לעבודה מהותית הקשורה לכפרת היום[9][10].

למעשה אף לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן ישנה הבחנה חדה בהקשר זה בין 'אילו ואיל העם' לבין המוספים, לפי שיטת ר"א, אלא שלשיטתם הבחנה זו נעשית ע"י אימורי החטאת שהקרבתם תוחמת וחותמת את סדר היום המיוחד ליוה"כ ולא ע"י הוצאת הכף והמחתה. כמו כן, נראה שאף לפי שיטת הרמב"ם אפשר שיש משמעות חיובית להשארת הכף והמחתה מעבר למשמעות השלילית שהעניק הרמב"ן לשיטה זו. כך אכן עולה מדברי התוי"ט (ז,ד), ביחס לשיטת הרמב"ם:

ואיחור הוצאת כף ומחתה נראה לי דסבר דמצוה שישארו כלי הקטרת בדביר כל כמה שיוכל לאחרו ולהשהותו שם.

אם כן, נראה כי גם הרמב"ם סבור שישנה משמעות חיובית להשארת הכף והמחתה בקודש הקודשים אלא שלשיטתו הרעיון המרכזי אשר לשמו נועדה הקטורת מתבטא רק זמן בו הכהן עובד את עבודת הכפרה המרכזית של היום.   

 

 



[1] הדרשן מניח כדבר פשוט, אם כי הוא לא מפרט זאת, שהכניסה איננה רק על מנת לפשוט את הבגדים. כך אכן מבארים הראשונים דרשה זו. הרטב"א (יומא לב ע"א) כותב: "אמרינן למה הוא בא כי הכתוב לא פירש למה, ובודאי אינו בא לפשוט בגדיו שם כפשוטו של מקרא". הוא מודה אם כן שזהו פשוטו של מקרא אך רואה בכך הסבר לא הגיוני. הרמב"ן עה"ת (ויק' טז,כג) האריך יותר: "ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה

למרות דבריהם, היו כמה ראשונים שניסו לתת פשר לפשט הכתוב. כך, לדוג', בספרונו שהבין שהבגדים הם קדושים ויש בכך מעין גניזה שלהם.

עיינו גם במושב זקנים, פירוש בעלי התוס' שם. מספר מחברים בני זמנינו עסקו בעניין זה על דרך הפשט. עיינו דוד הנשקה, 'לסדר העבודה ביום הכיפורים', מגדים לג (תשס"א), עמ' 35; הרב אברהם וולפיש, 'עוד לסדר העבודה ביום הכיפורים', מגדים לט (תשס"ד); יונתן גרוסמן, 'בגדי הבד ביום הכיפורים,' מגדים לט (תשס"ד).

[2] עיין מה שכתב בעניין זה המשך חכמה על אתר.

[3] המהר"ץ חיות מתמודד עם קושי זה של התו"י ומציע תירוץ לפי ההבנה הפשוטה בסוגיא: "בכאן אמר דגמירי היינו הלכה למשה מסיני כמו שפרש"י ואחר כך בעי מניין לחמש טבילות ועשרה קידושין. דכן דרך הגמרא לחקור אחר ראיות ממקרא אף שהם הלכות מקובלות". הוא מפנה למקורות שונים המוכיחים טענה זו.

[4] זוהי גם שיטת התו"י דף ע ע"ב ד"ה יצא וכך גם הסביר המאירי (ע ע"א) את שיטת ר"ע. תלמיד הרשב"א כותב שכך היא שיטת "רוב הגאונים ז"ל ורוב מחברי סדר העבודה". אמנם עיין שם שמסיק 'שאין בדבר זה הקפדה כל כך...והטעם מפני שאינה מעיקרי העבודות". מצאנו עוד שתי שיטות בראשונים: התוס' בדף ע ע"ב ד"ה 'ואח"כ' סוברים עקרונית כרש"י אלא שלדעתם גם אימורי החטאת היו לאחר הוצאת הכף והמחתה. שיטה נוספת היא של בעה"מ (ב ע"ב בדפי הרי"ף) שלפי שיטת ר"א המוספים אומנם היו לפני הוצאת הכף והמחתה אך התמיד היה לאחר ההוצאה. 

[5] נראה שהמחלוקת נובעת ממקורות מעט סותרים. הגמרא בדף לב ע"א ציטטה דרשה ארוכה מהספרא ושם נאמר:  חמש עבודות היה עושה תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת היום בבגדי לבן, ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, אילו ואיל העם, בבגדי זהב, נכנס להוציא את הכף ואת המחתה בבגדי לבן, ועושה תמיד של בין הערבים בבגדי זהב.

משמע מכאן בבירור שהתמיד היה נעשה בבגדי זהב לאחר הוצאת הכף והמחתה וכך אכן דייק בליקוטי הלכות (לחפץ חיים). אכן הרמב"ן שם כבר עמד על כך והציע שהברייתא לא דייקה ובעיקר רק באה להשמיע לנו סדר שינויי הבגדים.

מנגד, כפי שראינו, בירושלמי מפורש כשיטת הרמב"ם שהקרבת התמיד נעשתה לפני הוצאת הכף והמחתה. המקדש דוד (כד,ז עמ' 137) הציע שזו מח' התלמודים.

[6] מח' ר"א ור"ע סביב סוגית המוספים מורכבת למעשה הרבה יותר. כבר הגמרא מביאה דעות נוספות המנסת להסביר את שיטת ר"ע ובתוספתא (סוף פ"ג) שיטתו של ר"א שונה. אך אין כאן המקום להאריך והבאנו את עיקר הדברים החשובים לעניינו.

[7] עיין במקדש דוד כד,ז (עמ' 137) שהציע להסביר את התוספתא בכך שלאחר שהוציאו את הכף והמחתה אין משמעות יותר להחזרתה ומה שעשה עשוי ולא שייך שיחזור ויכניס אותה פנימה. לנושא הסדר בעבודת היום הקדשנו שיעור נפרד. ע"ש.

[8] כך גם כתב הרטב"א שם ועיין גם ברמב"ן דף ע ע"א בהסברו לדברי הת"ק כפי שהם בתוספתא שכינה את ההוצאה 'שיירי עבודה'.

[9] בתורה תמימה (פסוק כג') הסביר שהצורך להשאיר את הכף והמחתה הוא כדי לסיים את מצוות הקטורת, שהרי הכהם לא יכול להוציא את הכף והמחתה מייד כי עדיין לא נגמרה ההקטרה. אמנם הדברים מעט קשים - ראשית לא כל כך ברור האם יש שיעור מסוים להקטרה מעבר לצורך ש'הבית מתמלא עשן'. שנית, שיטתו יכולה, מקסימום, להסביר את שיטת הרמב"ם שהכף והמחתה מוצאים אחרי מכלול הקורבנות, אך לא את שיטת רש"י שדווקא כעת, לאחר אילו ואיל העם יש להוציא את הכף והמחתה היא אינה מסבירה באופן מלא.

[10] כפי שהערנו הסבר זה נכון בעיקר ביחס לשיטת רש"י באשר לזמן הוצאת הכף והמחתה. ועיין תו"י ע ע"ב ד"ה 'יצא' שצידד בשיטת רש"י אך הסביר אותה שכיוון שאנו משנים את סדר הפסוק יש לנו למעט בשינוי כמה שפחות וכך גם כתב הרא"ש בסדר העבודה. אולם אפשר שאין כאן נימוק העומד כשלעצמו אלא רק סימן המגלה לנו את סדר העבודה שעדיין זקוק להסבר בנפרד. עוד יש להעיר שלפי מהלך זה, שיטת בעל המאור אליה ציינו לעיל היא שאף המוספים, בניגוד לתמיד, מהווים חלק מסדר היום.