פסחים | דף קיז | הזכרת יציאת מצרים בקידוש
הגמרא בסוגייתנו (קיז ע"ב) חידשה הלכה חשובה בהלכות קידוש:
"אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא 'למען תזכר את יום' וכתיב התם 'זכור את יום השבת לקדשו'".
אנו פוסקים להלכה כדברי רב אחא בר יעקב, ולכן במהלך הקידוש על הכוס אנו אומרים "תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". הבעיה מתעוררת ביחס לנוסח הקידוש הנאמר במהלך התפילה. הבעיה אף גדולה יותר ממה שנראה באינטואיציה פשוטה, משום שלשיטת הרמב"ם (הלכות שבת כט, א-ו) וראשונים אחרים הקידוש על הכוס הוא רק תקנת חכמים, ואילו עיקר דין הקידוש מדאורייתא מתקיים כבר בתפילה, וכך כתב גם המגן אברהם (רעא, א), שהקידוש בסעודה הוא מצווה מדרבנן בלבד. אולם בנוסח הקידוש שבתפילה לא מצאנו שמזכירים את יציאת מצרים!
ואכן, דעת הרשב"ם כאן (ד"ה צריך) היא שמזכירים יציאת מצרים "בין בכוס בין בתפילה", אך בפשטות אין דבריו קיימים בנוסח התפילה שלנו. לאור זאת כתב המנחת חינוך (מצווה צא) שדברי המגן אברהם אינם נכונים, ואי אפשר לצאת ידי חובה בקידוש שבתפילה אם אין מצרפים לו אזכור של יציאת מצרים. קדם למנחת חינוך הרי"ד בתוספותיו כאן (ד"ה צריך), שהקשה קושיה זו:
"כבר הוכחתי למעלה מדאורייתא אינו אלא מה שאנו אומרים בתפלה, ועל הכוס היא מדרבנן. ובכל המועדים אנו מזכירים יציאת מצרים בקידוש היום של תפלה אף על פי שאנו מזכירין בקידוש שעל הכוס, אבל בשבת בקידוש על הכוס אנו אומרים 'זכר ליציאת מצרים' ובקידוש התפלה אין אנו אומרים אותו. וקשיא, למה לא נתקן לאומרו בשבת בתפלה, שהיא עיקר הקידוש מן התורה?".
האחרונים התחבטו רבות בנושא זה, שיש לו תוצאות הלכתיות רבות (שהרי מי שכבר יצא ידי חובה מדאורייתא שוב אינו יכול להוציא ידי חובה את מי שעדיין מחויב). הביאור הלכה (רעא ד"ה מיד) הציע שתי תשובות עיקריות לקושיית המנחת חינוך:
"ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת, או דסובר דהוא רק מדרבנן והגזירה שווה הוא אסמכתא בעלמא...
או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה, ד'השכיבנו' כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז"ל, ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא".
תשובתו השנייה של הביאור הלכה היא שייתכן שאין צורך להזכיר יציאת מצרים בתוך הקידוש עצמו, ודי בכך שיזכיר אותה לפני התפילה. בהמשך דבריו מתלבט הביאור הלכה בנקודה זו, ונשאר בספק. מהו יסוד ספקו של הביאור הלכה?
נראה שאפשר להבין את דברי רב אחא בר יעקב בשתי דרכים:
א. הגזירה השווה בין זכירת יציאת מצרים לזכירת השבת מלמדת שגם זכירת יציאת מצרים צריכה להיאמר בתוך קידוש.
ב. הגזירה השווה מלמדת שזכירת השבת צריכה לכלול גם התייחסות ליציאת מצרים.
לפי ההבנה הראשונה, עיקר הדרשה היא שהזכירה צריכה להיות באופן של קידוש, וממילא ברור שהיא צריכה להיאמר תוך כדי הקידוש עצמו ולא די בכך שנאמרה לפני התפילה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה עיקרה של הגזירה השווה טמון בדרישה להזכיר את יציאת מצרים בשבת, אך אין צורך שהזכרה זו תהיה חלק מן הקידוש עצמו. נראה ששתי דרכים אלו תלויות בפירושי הרשב"ם (ד"ה צריך) והר"ן (כו. מדפי הרי"ף ד"ה צריך), ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)