החוויה ה'מתנגדית'

  • הרב אליקים קרומביין

בפעם הקודמת התחלנו להדגים איך זכתה החוויה הדתית להערכה חדשה בתורתו של ר' חיים מוולוז'ין. התפתחות זו היא חלק משלב חדש – התגבשותה של ה'מתנגדות' בתקופת ההיערכות אחרי הצטננות הלהט של המאבק הראשוני. עד לפרסומו של 'נפש החיים', החסידות היא שבדרך כלל אימצה את ההתנסות הרוחנית הישירה כאחד מיסודות גישתה. הייתה בכך תרומה גדולה לחיזוק התנועה ולכוח משיכתה. קהל גדול נמשך לאדמו"רים ולתורתם דווקא בזכות החוויה העמוקה של עבודת ה' החובקת את הנפש והלב, שנחשפו לה במחיצתם. כאשר ספרו של ר' חיים מוולוז'ין יצא לאור, הוא התמודד על ליבותיהם של צעירים שהוקירו את הדבקות וחיפשו אותה. הכללת מרכיבים חווייתיים בין ערכי הגישה המתנגדית דיברה אליהם, וממילא חתרה תחת מה שנתפש כבלעדיות החסידית.

דברי ר' חיים בנושא זה אינם, כמובן, תעמולה בעלמא. שיטתו היא מוצקה ומנוסחת מתוך עמדה דידקטית וחינוכית. הדוגמה שאותה ראינו בפעם הקודמת מופיעה כהערת שוליים ארוכה ב'נפש החיים', אחת מהערות רבות הזרועות לאורך הספר.[1] אולם למעשה, שלושת הראשונים מבין ארבעת שערי הספר משרטטים תשתית מוסרית רוחנית, שנועדה להדריך את הקורא-הלומד בדרכי הרוחניות והקדושה. אין, לדעתי, להניח בשום פנים שהשערים האלה הם אידיאולוגיה מתנגדית שנועדה בעיקר לצורכי שכנוע, ולא לצורך עיצוב דמותם ונפשותיהם של קהל הקוראים. בנו של המחבר שמע מפיו את מטרת החיבור המפורשת: "להשריש יראת ה' ותורה ועבודה זכה בלב ישרי לב המבקשים דרכי ה'". גם ר' חיים עצמו, בסיימו את שלושת שעריו הראשונים של הספר, פונה לקורא בדברים האלה:

אתה הקורא הנעים, הנה הדרכתיך בע"ה בנתיבות האמת, להורות לפניך הדרך תלך בה לבטח, ותוכל לחנך עצמך לאט לאט בסדר המדרגות הנ"ל, לפי טהר לבבך, ולפי השגתך, יותר ממה שערוך לפניך כאן, וגם לפי רב ההרגל. ובעיניך תראה, שכל אשר תרגיל עצמך יותר בכל מדרגה מאלו הנ"ל, יתוסף בלבך טהרה על טהרתך, הן בעסק התורה, והן בקיום המצוות ויראתו ואהבתו יתברך.

הדברים אינם יכולים להיות ברורים יותר. ואולם כדי להבין את משמעותם, נעיין מקרוב בשערים הראשונים של הספר.

כוחו של 'צלם א-לוהים'

הספר פותח ברעיונו היסודי של ר' חיים: הכוח המופקד בידי האדם הוא עצום. עוצמה זו בנויה על תפישת המציאות הקבלית, הרואה את עולמנו זה כמעטה דק, הרומז לקיום אחר שהוא עמוק ומסועף לאין שיעור. קיום נסתר זה הוא מנגנון פנימי של עולמות וכוחות המשפיעים זה על זה, ומקיימים יחסי גומלין ביניהם.

על רקע זה מפנה ר' חיים את הזרקור לאדם שנברא "בצלם א-לוהים". הפרשנות הקבלית, אותה הוא מציע למושג זה, היא נועזת. הקטגוריה 'צלם א-לוהים' מקישה מכוחו של בורא העולם, "בעל הכוחות כולם", לכוחו של האדם. נשמתו של האדם מעורה וקשורה במערכת הרוחנית הנסתרת, ועל כן גם הוא 'בעל כוחות'. מעשיו הטובים מגבירים את חיותם של העולמות, ומעשיו הרעים גורמים את ההיפך.

תפישה זו היא המפתח להבנת מקומה של עולמו הפנימי של האדם ב'נפש החיים'. נדגים את הדבר בעזרת תיאוריית התשובה שלו (המופיעה בשער א פרקים יט-כ).

נפש האדם מורכבת משלושה יסודות – נפש, רוח ונשמה, כאשר הנשמה היא העליונה ביותר, מתחתיה, הרוח, ומתחת הרוח – הנפש. שלושה יסודות אלה מתבטאים בשלושת תחומי הפעילות האנושית: מעשה, דיבור ומחשבה (בהתאמה). היסודות אחוזים זה בזה – הקצה העליון של הנפש ברוח, והקצה העליון של הרוח בנשמה, כמו חוליות בשרשרת.

הקשר בין היסודות פותח פתח להצלתו של האדם החוטא: עוונותיו של האדם עלולים להביאו למצב קיצוני של 'כרת', המנתק את נפשו ממקור חיותה; אולם החיבור בין ה'נפש' ל'רוח' שמעליה אינו יכול להתנתק לחלוטין. על כן, על ידי תיקון היסוד של הרוח, היינו הדיבור – למשל על ידי וידוי דברים "מעומקא דליבא", יכול האדם לעורר שפע רוחני מחודש שיזרום דרך רוחו ונפשו, עד כדי חידוש וחיזוק הקשרים שנקרעו. יכולתו של יסוד רוחני כמו 'דיבור' לתקן קלקולים קונקרטיים בעולם המעשה הוא ניצחון של החוויה על הפעולה החיצונית.

בהקשר זה צריך להדגיש, שכאשר ר' חיים מדבר על 'וידוי' הוא אינו מתייחס לאמירת מילים בתור פעולה מכנית. הוא מדגיש שהווידוי נאמר "באמת מעומקא דליבא".

נקודה אחרונה זו מתחוורת עוד כאשר הוא עוסק בתיקון חטאים שמרכזם במישור ה'רוח'". למשל, החוטא בדיבורים אסורים, או ב"ביטול תורה כנגד כולם", פוגם מאוד ברוח שלו, אבל הקישור של הרוח ל"נשמה", שהיא רובד המחשבה, אינו נפגע עד כדי כך. על כן המפתח לתיקון המצב מונח בתיקון המחשבה. ואולם מהן המחשבות הרצויות?

על ידי חרטה אמיתית בלב, ומתמרמר על גודל חטאו כענין "צעק ליבם אל ה'", ומהרהר הרהורי תשובה במחשבה שהיא משכן ניצוצי אור הנשמה... מעורר גם כן עד לעילא, ומשם לנשמתו, והיא מבהקת זיו אורה שנשפע עליה גם על בחינת הרוח, וזבחי אלקים רוח נשברה, ושובר כוח רוח הטומאה שהגביר בעוונו...

ברור שאיננו עסוקים כאן במחשבות נכונות בעלמא, אלא במחשבות בעלות מטען רגשי וחווייתי של ממש, כגון התמרמרות וצעקה שבלב.

התפילה בעולמם של המתנגדים

השער השני ב'נפש החיים' מוקדש כולו למהות התפילה, והדיון הזה ממשיך ליישם את תפקידו הנעלה של האדם בקיום העולם. כאשר אנחנו לומדים בשער זה על המקום החשוב שאותו מייחד ר' חיים לתפילה, טענותיו של ר' שמיאור זלמן מליאדי אינן יכולות שלא להדהד באוזנינו. כך למשל, כותב ר' חיים:

וכמו שענין חבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא ע"י אכילה ושתיה, ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות שהן סוד האדם הגדול כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם, גזרה רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצות ועבודת התפלה של עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו ית' מהם, וכרגע היו חוזרים כלם לאפס ואין. ולכן ארז"ל בתענית"מאי דכתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם כו' כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל".

התפילה מופיעה כאן כבעלת מעמד דומה ללימוד תורה, מבחינת נחיצותה לקיום העולם. אין זכר לאותה הפחתה פולמוסית במעמד התפילה שאפיינה את טענותיהם המוקדמות של המתנגדים.

השפעת התפילה על העולם מושגת בהתאם לטהרת ליבו של המתפלל, עומק כוונתו ועוצמתה. לר' חיים הנחיות מפורטות בעניין זה, ונצטט כאן אחת מהן:

לזאת בעת עומדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו, היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו, שלא תהיה עבודת תפלתו רק בהנפש... והוא, שקודם עומדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו וכל עניניו, עד שיוקבע במחשבתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל. ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו, ידביק בה רעותי' (= רצונו) מאד ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי, ולהדביקה בשרש העליון של תיבות התפלה העומדים ברומו של עולם... ואז יחשב כאלו הוא מסולק מזה העולם והוא מבני עליה למעלה, עד שגם אחר התפלה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לענייני זה העולם. ויהא בעיניו כאלו נופל ומטפ' ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין חסידי' הראשונים שהיו שוהי' שעה אחת גם אחר התפלה... וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו ית' בכח נפשו. עד שיהא חושק ומתאוה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפלה. תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי ותתעלה להתדבק כביכול בו ית"ש. זה שאמר כאן ולעבדו כו' ובכל נפשכם.

הוראות מעין אלו נמצאות כולן בתחום המחשבה, הכוונה והרצון. זהו העולם הפנימי שהועצם כל כך בתורת החסידות, והנה החשיבה המתנגדית עורכת לו קבלת פנים מרהיבה ב'נפש החיים'.

אפשר היה להאריך עוד בהדגמת התופעה מתוך 'נפש החיים', אבל זאת נשאיר לקורא המעוניין. אנו נעסוק בשאלה אחרת: אם אכן אימץ ר' חיים בחום את החוויה הדתית כאמצעי להתפתחות רוחנית, במה הוא נשאר 'מתנגד'? או שמא בחרה ההתנגדות – לפחות בחזית הזו – להתקפל, ולצרף את קולה למקהלה הרוחנית השלטת, שצליליה הולכים ומתגברים?

מורכבות דתית כתרופה להפרזות החסידים

התשובה היא שלמרות האתגר הרוחני-פנימי שר' חיים מציב, הוא נשאר 'מתנגד' בל שס"ה גידיו. הוא מרחיק את עצמו מהחשיבה החסידית ומגבש עמדה עצמאית חדשה ההופכת מעתה לנחלתם של הליטאים. תמצית חידושו היא, שמצד אחד הוא מכיר בצדקתם ובערכם של הדגשים האמוניים של מז'יבוז' ומזריטש, אך מצד שני הוא מצדיק את החששות והחשדות שיש להטיל באותם דגשים. הוא מגולל בהרחבה את הסיכונים הטמונים בהם, ומזהיר מפניהם.

עם נפש החיים מתחיל לבלוט קו-מתאר חדש העתיד לאפיין את עולמה של ליטא, ולהוות יסוד בחוסנה הרוחני: הדיאלקטיקה והמורכבות. ר' חיים גילה שכאשר המורכבות הרוחנית אפשרית, שוב אין הכרח להגיב בחריפות קיצונית לתנועה החדשה כדי להישמר מן הסכנה שבה. אפשר ונכון להודות ביסודות החיוביים שבה, ואפילו להסכים במשתמע שהיא מצליחה להצביע על חסרונות בגישה הקיימת, ושראוי לבצע תיקונים ושיפורים לאור הביקורת שלה. כל זה מתאפשר בתנאי ששומרים על גבולות, ונוקטים זהירות מפני ההפרזה וההגזמה.

ר' חיים דורש מעובד ה' לחיות בעולמות דו-ערכיים. אם המסורת היהודית העמידה את עולמנו המוסרי על שלוש רגלים – תורה, עבודה וגמילות חסדים – בא ר' חיים ומטעים (תוך התמקדות בשתיים הראשונות) שאין מדובר בשילוב פשוט והרמוני. צריך להתמודד ללא הרף עם הקלות הבלתי-נסבלת שבאימוץ אחד מן העמודים על חשבון חברו. אם ההשקפה העממית מתארת את האדם והבריאה מול בורא כל יכול שעלינו לציית לפקודותיו כבן וכעבד, בא ר' חיים ומעמיד השקפה הטבועה בפרדוקס קוסמי, המחייבת את האדם לנווט בין שתי תמונות סותרות באשר לטיב קשריו של הקדוש ברוך הוא עם יצירתו.[2]

גילויי המורכבות הזו פזורים על פני הספר כולו, אבל הריכוז הבולט מצוי במספר פרקים, שמיקומם בחיבור צופן חידה ביבליוגרפית קטנה. 'נפש החיים' מתחלק לארבעה שערים ואלה חוזרים ומחולקים לפרקים. בין השער השלישי לרביעי ישנם שמונה פרקים עצמאיים, שאינם מוגדרים כ'שער' וגם אינם חלק מהשערים האחרים. הפרקים האלה מתייחסים למה שנכתב לפניהם, ואף רומזים למה שעוד יבוא אחריהם. הפרדתם מן השערים האחרים קשורה  כנראה לעובדה שבהוצאה הראשונה, הם נעדרו כליל. הם הופיעו בדפוס רק מן ההוצאה השנייה ואילך. ככל הידוע לי, נכון להיום פשרה של עובדה זו איננו ידוע. בכל אופן אין שום ספק שהפרקים הם מעשי ידיו של ר' חיים מוולוז'ין, שהם מהווים חלק אורגני מן החיבור, וגם שהמיקום שלהם הוא נכון וטבעי. נעיין בפרקים האלה כדי להתרשם מרוחם.

סכנת ההתנשאות

לעיל ציטטנו את דברי ר' חיים עם סיום השער השלישי. הוא פותח את דיונו במשפט המסכם את עיקר הספר עד למקום זה: "הדרכתיך בע"ה בנתיבות אמת" כיצד לעלות בדרגות הטהרה ויראת שמים. ואולם כאן מתבצעת תפנית. התוכנית שהצבתי, אומר ר' חיים, היא כולה קדושה וטהרה, אבל היא מסוכנת:

אמנם השמר והזהר מאד שלא תזוח דעתך עליך ותתנשא לבבך מאשר אתה עובד את בוראך בטהרת המחשבה. ובהשקפה ראשונה לא תרגיש כ"כ בהתנשאות לבך מזה, וצריך אתה לפשפש ולמשמש בזה מאד. וכתוב מפורש "תועבת ה' כל גבה לב", שאף אם לא יתראה ההתנשאות לעיני בני אדם, רק במחשבת הלב לבד בעיני עצמו, היא תועבה ממש לפניו יתב', כידוע שהיא השרש והשאור שבעיסה לכל המדות רעות. ואמרו שכל המתייהר כאלו בנה במה ושכינה מיללת עליו וכאלו דוחק רגליו ית"ש שקובל עליו ואומר אין אני והוא יכולין לדור כאחד  וקצר המצע מהשתרע ואוי לו לבן המגרש את אביו בזרוע מבית פלטין של אביו. והפליגו בה ז"ל מאד עד שאמרו שם שהוא כאלו עוכומ"ז וכפר בעיקר וכאלו בא על כל העריות. ואמרו "כל המתייהר אם חכם חכמתו מסתלקת הימנו".

השאיפות המבורכות להתעלות רוחנית, שהוא עצמו עודד, הדריך וטיפח לאורך הספר עד כאן, מעוררות עתה בליבו של ר' חיים את סיוטם המבעית של המתנגדים: היהירות הדתית. מחשבה פנימית לא נכונה הופכת את כל ההישג הנשמתי לתועבה. חוויית הדבקות, במקום לקרב את האדם אל בוראו, משיגה את ההפך הגמור – מחיצה וריחוק: "אין אני והוא יכולין לדור כאחד". במקום להיות צדיק וחסיד, נחשב האדם כאילו עובד עבודה זרה ובא על כל העריות. ר' חיים זוכר היטב את המחאות החריפות שהשמיעו רבותיו בדור הקודם נגד החסידים, בדיוק בסעיף הזה. ההתמודדות שלו היא שונה. יש לחתור לדבקות מורגשת, אבל בתנאי שמנכשים מן הלב את שורשי ההתפארות – גם אלה שאינם נראים כלפי חוץ, וגם אלה שהאדם עצמו מתקשה בזיהוים.

סכנת ההתנשאות היא רק המכשול הראשון האורב בדרכו של המתלמד בדרכי הדבקות. אנחנו עתידים להכיר גם מוקשים נוספים. אומנם, סכנת ההתנשאות אורבת דווקא לבעלי השאיפות הרוחניות. לאנשים כאלה יש יצר הרע מסוג מיוחד, וההתעלמות ממציאות כאובה זו עלולה להיותה הרסנית. כך הוא כותב:

וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בענינים כאלו וכיוצא בהם. וכבר אמרו רז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי ענינו ומדרגתו בתורה ועבודה, שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם אם ישיאוהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עון וחטא חמור או קל שלא יאבה לו, הוא מתחפש להתדמות אל האדם כיצר טוב לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה, שמראה לו בה איזה דרך הנראה להאדם בהשקפה ראשונה שהוא עצת יצרו הטוב, להדריכו בדרך יותר גבוה... והאדם נופל ברשתו כְּמַהֵר צפור אל פח בלי התבוננות רב ולא ידע כי בנפשו הוא...

את היצר הרע המתחפש ל'צדיק' קשה מאוד לזהות. האדם העסוק בדרכי ההתקדשות אינו מעלה על דעתו שהיצר מתערב ברצונותיו וכוונותיו, וכך הוא עלול ליפול בפח. דווקא מי שמחפש קרבת א-לוהים חשוף לסיכונים החמורים האלה.

מקור לרעיון הזה ראינו בעבר בפירוש הגר"א למשלי.[3] גם ר' פנחס מפולוצק, תלמיד הגר"א, האריך לתאר את פיתויי היצר העוטה מסכת צדקות וחסידות. למעשה, כל ספרו הפולמוסי "כתר תורה" מיוסד על הרעיון הזה.[4] נראה שהאבחון הזה התחדד אצל ההוגים המתנגדים בעקבות התמודדותם עם החסידים. אולם, בעוד ר' פנחס מפולוצק מגייס את הטיעון הזה במסגרת מלחמת החורמה שהוא מקדש נגד התנועה החדשה, משתמש בו ר' חיים מוולוז'ין כדי לאזן ולטהר את עולמו הפנימי של התלמידים, אותם הוא רוצה לחנך. ר' חיים מעודד את החווייתיות הרוחנית, אבל מצד שני, מחייב את המיתון והריסון שלה, על מנת לזקק אותה מסיגיה. 

 



[1]   רובן של ההערות האלו נכתבו בידי המחבר עצמו, ומיעוטן בידי בנו, ר' יצחק, שהביא את הספר לדפוס אחר פטירתו של ר' חיים.

[2]   על המתח שבמציאות הקוסמית אליבא דנפש החיים עמדנו בעבר (שיעור 16). כאן נעמוד על הבחינה המוסרית.

[3]   ראה בשיעור 17.

[4]   דוגמה מדבריו הבאנו בשיעור 11.