החסיד בבית הקברות

  • הרב יונתן פיינטוך

מבוא

בשיעור הקודם ראינו כיצד ניתן לקרוא את אותה אגדה בכמה אופנים כאשר היא מופיעה בהקשרים שונים, גם אם אין הבדלים גדולים בפרטי העלילה בין המקבילות השונות. בשיעור הנוכחי ובשיעור הבא נעסוק באגדה אחרת, משתי נקודות מבט שונות:

  1. בשיעור הראשון נראה, בדומה לאגדה הקודמת שעסקנו בה, כיצד בהקשרים שונים מוקד האגדה משתנה. בחלק זה נתבסס בעיקר על דבריה של עפרה מאיר[1] במאמר שעסקה בו בסיפור החסיד בבית הקברות.[2] חלק זה ישמש כבסיס לדיון בשיעור הבא.
  2. בשיעור השני על אגדה זו נתבונן  במבט רחב יותר על הסוגיות שבהקשרן היא מצויה, ולא רק בהקשרה המידי. לאור מבט זה נראה שראייה רחבה זו מעשירה באופן משמעותי את קריאת האגדה.

החסיד בבית הקברות – הסיפור בתלמוד הבבלי

האגדה שנלמד הפעם מצויה בפרק השלישי במסכת ברכות:

והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה[3] ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו – לקה, שלו – לא לקה.

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי.

הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי,  שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו – נשדף, ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.                                                                           (ברכות יח ע"ב).

כאשר קוראים את הסיפור בפני עצמו, נראה שהתמה (הנושא) המרכזית של הסיפור היא ערכה של צדקה ושכרה, לעומת חומרתה של גרימת בושה ועונשה.

החסיד נותן צדקה בתנאים קשים במיוחד, בשנים של בצורת. המצב הכלכלי של רוב האנשים, ושל חקלאים במיוחד, אינו במיטבו. בשנים אלו הנטייה הטבעית היא 'להדק את החגורה', ובין השאר דבר זה מתבטא בנתינת פחות צדקה. כפי שאנו למדים מהמשך הסיפור, גם החסיד מתפרנס מחקלאות. יתר מכן, הסיפור מתרחש בערב ראש השנה. אומנם, ערב יום הדין מעודד לתת צדקה, אך מאידך גיסא, מבחינת העונה החקלאית זהו זמן קשה. בשנות בצורת אין די יבול, ואי-הוודאות לגבי מה שתביא עמה השנה החקלאית הקרובה, בשיאה.

בנוסף לכך, החסיד בסיפור מתמודד עם אישה לא פשוטה, המתנגדת למתן הצדקה ואף מתעמתת איתו בצורה חריפה כל-כך עד שהוא נאלץ לישון מחוץ לביתו.

חרף כל תנאי הפתיחה הקשים האלו עומד החסיד בניסיון ונותן צדקה. ואכן, שכרו אינו מאחר לבוא. הוא זוכה לקבל מידע מאחורי הפרגוד, מידע המסייע לו להצליח כלכלית לא רק בשנה זו, אלא גם בשנה שלאחר מכן. תיאורטית, שכר זה עשוי היה להימשך שנים רבות. כל אלו מעידים בשבח נתינת צדקה, במיוחד כאשר היא נעשית במסירות נפש כפי שאנו קוראים על החסיד.

מאידך גיסא, חלקו השני של הסיפור מציב תמונת מראה. כאשר החסיד אינו נזהר בדבריו ואשתו מביישת את האם הענייה, ניטל מהחסיד שכרו, ויש לשער שיבולו לא צלח באותה שנה.

תֵמה אפשרית נוספת שניתן לראות בסיפור היא שגורלה של השנה, לפחות מבחינת ירידת הגשמים, נקבע בלילה הראשון של ראש השנה. דבר זה מאפשר לרוח לשמוע באותו לילה מאחורי הפרגוד מה נגזר לאותה שנה בהקשר זה.

לאור דברים אלו, ניתן לזהות בסיפור זה מגוון של נושאים ומסרים אפשריים. ברם, כפי שהעירה כבר עפרה מאיר, כאשר קוראים את הסיפור בהקשרו התלמודי המידי, עובר המוקד של הקריאה לנושא אחר לגמרי.

 ההקשר המידי של הסיפור בסוגיה הוא דיון בשאלה האם המתים מודעים לקורה את החיים. דיון זה נפתח בעקבות דיון בין שני חכמים ההולכים בבית קברות:

רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן [-ר' חייא ור' יונתן היו נושאים ונותנים (בדברי תורה) בבית הקברות. נזרקה התכלת (חוטי הציצית) של ר' יונתן (מחוץ לבגדו)]. אמר ליה רבי חייא: דלייה [-הרם אותה], כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? [-אמר לו: האם הם יודעים את כל זה?] והא כתיב [-והרי כתוב]: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ..." [והמשך הפסוק הוא: וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה]"! אמר ליה: אם קרית – לא שנית, אם שנית – לא שלשת, אם שלשת – לא פירשו לך: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ" – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים... "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" – אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים...                                                  (ברכות יח ע"א).

ר' חייא ור' יונתן מהלכים בבית הקברות, בעוד ציציתו של ר' יונתן יוצאת מבגדו ונגלית לעין כל. ר' חייא מעיר לו שציציתו עלולה לתת למתים תחושה שהאנשים החיים לועגים להם, מעין 'לעג לרש'. המתים אינם יכולים עוד לקיים מצוות, והחצנת מצווה זו על ידי מי שחי ויכול לקיימה, לועגת להם. נראה כי הלעג מתחזק עקב העובדה שאותם אנשים חיים יצטרפו ביום מן הימים אל המתים, ולכן היה ניתן לצפות מהם לרגישות רבה יותר כלפי המתים.

ר' יונתן מנסה להתמודד עם דברי חברו באמצעות הפסוק מקהלת – "...והמתים אינם יודעים מאומה" – המתים כלל אינם מודעים למה שמתרחש בארץ, וממילא אינם יכולים להיפגע מכך שציציותיו 'מתנדנדות' קצת בחוץ. ברם, ר' חייא עונה לו שקיים כנראה ליקוי בלימודו שגרם לעיוות בהבנתו – פירושו של הפסוק הזה אינו כפשוטו, אלא יש לפרש את הביטויים המופיעים בפסוק כמטאפורה. החיים הם הצדיקים, והם יודעים. לעומתם, המתים הם הרשעים, והם אינם יודעים מאומה. ממילא, פסוק זה אינו רלוונטי לשאלה הנידונה – האם המתים מודעים למה שמתרחש בעולמם של החיים.

בעקבות סיפור זה הסוגיה מביאה ראיות שונות ממקורות שונים לשאלה האם אכן המתים יודעים מה שעושים החיים ומה שעובר עליהם. הברייתא שבה מופיע סיפור החסיד בבית הקברות, מהווה את אחד המקורות שמהם הגמרא מנסה להוכיח שהמתים יודעים גם יודעים את מה שמתרחש בעולמם של החיים.

כאשר קוראים את הסיפור בהקשר זה הקריאה מתמקדת בתמה הזו – הקשר בין המתים לחיים. אכן, מי שקורא את הסיפור מתרשם שהמתים בהחלט יודעים את הקורות את החיים, וזאת בשני מישורים:

  1. במישור כללי – רוחות המתים יכולות להאזין למה שנאמר מאחורי הפרגוד, לפחות בליל ראש השנה, לגבי גזרות כלליות לאותה שנה שיפקדו את החיים על פני האדמה, כגון אסונות טבע או בצורת.
  2. במישור פרטי – רוחה של הנערה הענייה המתה יודעת שאשת החסיד העליבה את אימה. זוהי ידיעה ספציפית של מאורע שהתרחש לאדם חי מסוים בזמן מסוים.

החסיד בבית הקברות – הסיפור באבות דר' נתן

ניתן להמשיך ולבדוק הקשרים אחרים של הסיפור וכיצד נקרא הסיפור לאורם. סיפורנו מופיע גם באבות דר' נתן. הדיון המקדים את הסיפור במקור זה שונה לחלוטין מזה שבבבלי:

רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר אם בכרת וזרעת ברביעה ראשונה שוב ולך וזרע ברביעה שנייה שמא ירד ברד לעולם וילכדו ראשונים ויתקיימו אחרונים, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה או שניהם נתקיימו בידך והם שניהם כאחת טובים שנאמר בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך [וגו']. אם בכרת וזרעת ברביעה ראשונה ושניה שוב לך וזרע ברביעה שלישית שמא יבא שדפון לעולם וישדפו ראשונות ויתקיימו אחרונות כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה או שניהם כאחד טובים שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו'...

רבי יהושע אומר... הוא היה אומר אם נתת פרוטה לעני שחרית ובא עני אחר ועמד לפניך ערבית תן לו כי אינך יודע אם שניהם יתקיימו בידך אם שניהם כאחד טובים שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו'. מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני אחד בשני בצורת...    (אבות דר' נתן נוסחה א פרק ג).

הדיון הזה, אשר בהקשרו משובץ הסיפור בחסיד, ממקד את הקורא בעניין אחר לגמרי. ראשית, מובאים דברי ר' דוסתאי ברבי ינאי העוסקים בהקשר חקלאי של זריעה בשדה. ר' דוסתאי מציע לזורע לא להסתפק בזריעה ברביעה אחת אלא לזרוע בכמה רביעות, על מנת להינצל מהנזקים העלולים להתרחש בכל אחת מהרביעות. זריעה בכל אחת מהרביעות עשויה להבטיח הפקת יבול מוצלחת, גם אם יתרחשו אסונות כמו ברד או שידפון.

עצתו זו של ר' דוסתאי נראית כלקח הניתן ללמידה מתוך הסיפור על החסיד, וממילא קריאת הסיפור בהקשר זה ממקדת את הקורא בזמנים השונים בהם זרע החסיד בשנים השונות ובנזקים שמהם ניצל, לעומת יתר העולם אשר לא נהגו כמוהו וניזוקו בשדותיהם.

ואכן, הביטויים השונים המשמשים בדרשה והנזקים השונים המוזכרים בה מזכירים באופן בולט מאד את לשונו של הסיפור. עפרה מאיר כבר העירה הערה חשובה בקשר לדרשה זו באבות דר' נתן. לדרשה זו קיימת מקבילה במדרש בראשית רבה, אך ניסוחה שם הוא קצת אחר:

בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך  – ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר א' אם זרעתה בבכיר זרע באפיל שאין את יודע איזה מהם בידך מתקיים אם שלבכיר אם שלאפיל כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים.                        (בראשית רבה חיי שרה פרשה סא).

סביר להניח שניסוח הדרשה בבראשית רבה מקורי יותר מהניסוח באבות דר' נתן.[4] נראה שניסוחה השונה של הדרשה באבות דר' נתן הושפע מהצמדתה לסיפור, על מנת ליצור זיקה ביניהם. זיקה אמיצה זו מעצימה מאד את מיקודו של הקורא בנושא החקלאי בקוראו את הסיפור.

הסיפור באבות דר' נתן אינו מופיע מיד אחר דרשת ר' דוסתאי, אלא קודמת לו דרשה נוספת, זו של ר' יהושע. דרשתו של ר' יהושע עוסקת במצוות צדקה, ובכך ממקדת את הקורא בעניין נוסף בסיפור, עניין שחשיבותו הדתית והערכית רבה יותר. הדרשה קוראת לאדם לא להסתפק במתן צדקה בשלב אחד של היום ('בבוקר'), אלא לתת צדקה גם בהמשכו ('בערב').

ואכן, קריאת הסיפור בהקשר זה ממקדת אותנו בקורותיו של החסיד. החסיד הגדיל לעשות ונתן צדקה בשני בצורת, בתנאים לא פשוטים.

ברם, בהמשך הסיפור, אותו חסיד לא הקפיד בכבודה של הנערה הענייה המתה. החסיד סיפר את פרטי קבורתה לאשתו, על אף שהכיר את אופייה הקשה ואת נטייתה למריבות והטחת עלבונות.

אמנם, ההקבלה לדרשה אינה מדויקת לגמרי, אך ישנה הקבלה בכך שבשלב מוקדם החסיד דאג מאד לעניים, ואילו בשלב מאוחר יותר הוא גילה חוסר רגישות. בהתאמה, בשלב ראשון החסיד זכה לשכר גדול על הצדקה שנתן, ואילו בשלב השני הוא הפסיד כתוצאה מחוסר הרגישות שלו.

התפתחות הסיפור מתאימה, אפוא, למסר העולה מן הדרשה – יש להיות עקבי לאורך זמן ברגישות כלפי העניים, ולא להסתפק ברגישות כזו בשלב אחד.

החסיד בבית הקברות – הסיפור בילקוט שמעוני

הקשר נוסף שבו הסיפור מופיע הוא ילקוט שמעוני. ילקוט שמעוני, כשמו כן הוא, הינו לקט של מקורות שונים מספרות חז"ל.

במקרה שלנו, הילקוט ליקט את מקורותיו משני המקורות בהם עסקנו, מסכת ברכות מהתלמוד הבבלי ואבות דרבי נתן. ברם, בילקוט שמעוני הסדר הוא אחר.

ראינו באבות דר' נתן שהסיפור מופיע לאחר דרשת ר' יהושע על הצדקה. לעומת זאת, בילקוט שמעוני מופיע הסיפור מיד לאחר דרשתו של ר' דוסתאי, ואילו הדרשה המקבילה לדרשת ר' יהושע על הצדקה מופיעה לאחר הסיפור. הסדר הזה מבליט את הופעתו של הסיפור דווקא בהקשר של דרשתו של ר' דוסתאי, ההקשר החקלאי, ולא בהקשרה של הצדקה, הבאה לאחר הסיפור.

כפי שכתבנו לעיל, כאשר אנו קוראים את הסיפור לאור דבריו של ר' דוסתאי, הסיפור מהווה מעין מודל חקלאי מוצלח. אין לדעת אילו פגעי טבע תביא איתה שנת החקלאות החדשה, ואם יבואו מתי יבואו, ולכן כדאי לזרוע בכל הרביעות.

ברם, עפרה מאיר מחדדת את הדברים אף יותר. לטענתה, הדרשה של ר' דוסתאי משקפת עמדה מנוגדת למסופר על החסיד. דברי ר' דוסתאי משקפים ומותאמים לעולם הטבעי והרגיל. בעולמו של החסיד מתרחשים דברים על-טבעיים, כגון קבלת מידע מאחורי הפרגוד ושימוש בו לרווח חקלאי-כלכלי. לעומת זאת, בעולם הטבעי לא ניתן לצפות את התנהלות מזג האוויר, ועל כן יש לפעול בהתאם. יש לזרוע בכל ה'רביעות' ובכך להיות מוכנים לכל תרחיש.

 ממילא, אופן הסידור והעריכה בילקוט שמעוני אינם מעודדים הליכה בדרך החסיד ואינם מעלים אותו על נס כמודל, אלא להיפך – הם מעודדים ללמוד מהמקרה היוצא מן הכלל שלו על הכלל. אין לסמוך על ניסים או מידע פנימי; יש להתכונן באופן מעשי לכל התרחישים.

אפילו החסיד עצמו, לאחר שנתיים, הוחזר על ידי המספר למצב הרגיל והטבעי הזה של העולם.

סיכום

ראינו שלושה הקשרים שונים שבהם מופיע סיפור החסיד בבית הקברות. בכל אחד מההקשרים הייתה השפעה אחרת על מוקד הסיפור, על הנקודות המודגשות בראשו של הקורא בעת הקריאה. בשבוע הבא, אי"ה, נשוב לסוגיה בבלי בברכות ונרחיב את המבט מעבר להקשר הישיר של הסיפור בסוגיה, ונביט אל עבר הסוגיה המלאה על המשנה שם, ונראה כיצד הרחבת מבט זו תורמת לקריאתנו את הסיפור.

 

[1]   עפרה מאיר הוזכרה בשיעור הקודם.

[2]   ע' מאיר, 'סיפורי האגדה בהקשרים ספרותיים כתופעה מקבילה למצבי היגוד משתנים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג–יד (תשנא-תשנב), עמ' 81–97. חלק גדול מהרעיונות אשר יעלו בחלקו הראשון של ניתוח הסיפור וביאור הקשרו מצויים כבר במאמר זה. ברם, מאיר במאמרה לא עסקה כלל בחלקו השני של הניתוח, שנביא אי"ה בשיעור הבא, ושנרחיב בו את המבט מעבר להקשרו המידי של הסיפור בסוגיה.

[3]   רביעה היא מחזור של ירידת גשמים באופן משמעותי. מחזור זה עשוי להימשך כמה ימים עד אשר הגשמים ייפסקו. כאשר מתחילים הגשמים שוב, מתחילה רביעה חדשה. חז"ל ראו את ירידת הגשמים כרצף של רביעיות. הרביעות מסמנות מועדים שונים שבהם יש לזרוע את השדות, על מנת שהזרעים יזכו למים אשר הם זקוקים להם.

     המילה 'רביעה' לקוחה במקור מהדימוי האלילי העתיק שבו השמים 'רובעים' או 'בועלים' את האדמה באמצעות הגשמים.

[4]   בראשית רבה נערך במאה החמישית לספה"נ ואילו אבות דרבי נתן נערך ככל הנראה מאוחר יותר, אף שלא ברור לגמרי מתי.