היחס בין שני ימי הפורים

  • הרב משה טרגין

היחס בין שני ימי הפורים

אחד מן ההיבטים המסקרנים ביותר של מצוַת קריאת המגילה הוא מגוון המועדים שבהם ניתן לקיים את המצווה. בדרך כלל, לכל מצווה יש מועד ידוע ומוגדר שבו מקיימים אותה, בלי תלות במקום. חריג מפורסם אחד לכלל זה הוא יום טוב שני של גלויות, שנחוג בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל. אמנם, הדין שם הוא שבכל המקומות מציינים את יום טוב הראשון באותו זמן, והקהילות שבחו"ל מקיימות הרחבה של המצווה. לעומת זאת את המגילה קוראים ברוב המקומות ביום י"ד, בערים מוקפות חומה ביום ט"ו, ובימי חז"ל קראו בקהילות קטנות כבר מיום י"א. כיצד יש לראות את היחס בין יום י"ד ויום ט"ו? האם שני הימים שווי מעמד בהגדרתם כפורים? ואם כן, מהו היחס ההדדי ביניהם?

הניתוח ההיסטורי של הרמב"ן

פסקה מפורסמת של הרמב"ן בראשית מסכת מגילה (ב. ד"ה מה ששנינו) קובעת התייחסות מקורית ומרשימה להיסטוריה של פורים:

"מה ששנינו 'כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמישה עשר, כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר', אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו... לכתחילה למה חילקום לשתי כיתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצוה חלוקה בכך? [...]

"וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה. לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם. [...] וכשציוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים - יותר מן המוקפים. [...] וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה... ושל שושן עשו גם כן ממחרת הנס שלהן, וזה היה בשנת הנס בלבד.

"ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהגו מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב. אבל מוקפין לא עשו כלום, לפי שלא היה הנס גדול כפרזים, והיה עליהם (= על הפרזים) הסכנה יותר כדפרישית. וזהו שכתוב: 'על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה' (אסתר ט', יט), ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל.

"ולאחר זמן שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה (עיין מגילה ז.), עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים, שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות, וקבעו אותו על כל ישראל, שכולן היו בספק. וראו להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה ניסם גדול, ושהם התחילו במצוה תחילה, לעשות להם לבדם יום טוב. לפיכך קבעו יום טוב של פרזים ביומן, ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן. וזהו שכתוב 'ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש [...] וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם' (שם כ, כג), כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות בעצמן, ומה שכתב מרדכי - שצוה לכולם לעשות כן".

לפי הרמב"ן, בזמן הנס רוב היהודים כבר היו בארץ ישראל. ביושבם בארץ, היהודים שגרו בערים המוקפות חומה לא חששו כל כך מן המתקפה הצפויה, משום שיכלו להתגונן מאחורי חומות עריהם (דבר שנמנע מיושבי הגלות, שתוקפיהם גרו יחד איתם מאחורי אותן חומות). לכן, הסכנה החמורה יותר נשקפה לתושבי הערים הלא-מוקפות (פרזים), וכמובן, לתושבי העיר שושן. בתחילה, רק יושבי הערים הלא-מוקפות ציינו את תשועת הפורים, מאחר שהם חוו את הסכנה בעוצמה גדולה. לאחר זמן, מרדכי והסנהדרין הבינו שלפורים יש מקור בתורה ושראוי להחיל אותו באופן כולל, ולכן הרחיבו את קיום ימי הפורים לכלל עם ישראל. כזכר ליוזמה שנהגו אנשי הערים הלא-מוקפות, קבעו להם את היום שבו נהגו עד אז, בעוד לתושבי הערים המוקפות - שהצטרפו 'באיחור' לקיום המצווה - נקבע יום אחר, החמישה עשר, שבו חגגו בזמנו תושבי שושן הבירה.

מוקפין פטורים מקריאת מגילה?

ההסבר של הרמב"ן מסייע לנו להבין הוה אמינא תמוהה של הגמרא (ב:). הגמרא מנסה למצוא מקור לכך שמותר לקרוא מגילה ביום ט"ו. לצורך זה הגמרא מצטטת פסוק שקובע שתושבי הפרזים קוראים ביום י"ד; אם הם קוראים בי"ד, מקביליהם בערים המוקפות צריכים לקרוא ביום אחר - יום ט"ו. בתגובה לכך מציעה הגמרא, שאולי תושבי הערים המוקפות לא יקראו מגילה בכלל!

"כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא 'על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות [עֹשים את יום ארבעה עשר]' (אסתר ט' יט), מדפרזים בארבעה עשר - מוקפין בחמשה עשר. ואימא: פרזים בארבעה עשר, מוקפין כלל כלל לא?".

מה הביא את הגמרא לשקול את האפשרות שתושבי הערים המוקפות יהיו פטורים לגמרי מקריאת המגילה? על פי גישת הרמב"ן ניתן להציע הסבר. למרות שנקודת המבט של הרמב"ן היא היסטורית באופייה, והוא איננו מצטט הלכות המושפעות מן הגישה שהוא מציע, ברור שהמסקנה מדבריו היא שקיים הבדל בחשיבות בין שני הימים. יום ארבעה עשר הוא היום העיקרי של פורים, בעוד יום חמישה עשר, במקורו, נועד להיות מצוין רק בשנה הראשונה בידי אנשי שושן הבירה, שעדיין נלחמו ביום י"ד. בסופו של דבר - ורק לאחר תקופת ביניים של כמה שנים - יום ט"ו נקבע כיום משני של פורים, המיועד לאלו שלא הצטרפו למצווה מן ההתחלה.

מי שנמצא מחוץ לעיר

שיקולים דומים פועלים במוקד של הלכה המובאת בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) ועוסקת בנוסעים שאינם נמצאים בפורים לא בערים מוקפות ולא בערי הפרזים. ניתן היה לחשוב שמי שאיננו שוהה באף עיר שהיא בפורים יקרא את המגילה לפי מנהג מקומו הראשון, אך הירושלמי פוסק שאדם כזה קורא דווקא ביום י"ד, שהוא "זמן קריאתה" - המועד הכללי של קריאת המגילה:

"כהיא דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רבי חייה רבה: הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה... מפרשי ימים והולכי מדברות - קוראין כדרכן בארבעה עשר".

לאחר מכן מצטט הירושלמי דעה חולקת בשם רב מנא, ולפיה אותם נוסעים צריכים לקרוא לפי מנהג מקומם - בהנחה שהם מתכננים לחזור לאותו מקום:

"אמר רבי מנא - בעתיד לחזור למקומו".

(לכאורה, לפי דעה זו, מי שהוא נודד תמידי לא יהיה מחויב בקריאת המגילה בכלל!).

הירושלמי נסמך בהלכה זו על דין רחב יותר שהובא כבר בפ"א ה"א, ולפיו תושב עיר מוקפת שקרא את המגילה ביום י"ד יצא ידי חובתו, משום שקרא ביום העיקרי המיועד לקריאת מגילה:

"הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה".

אנחנו אמנם איננו פוסקים כמו ההלכה הזו בירושלמי ובודאי לשיטתנו תושבי המוקפים חייבים לקרוא ביום ט"ו; אף על פי כן, המסקנה הנובעת משתי ההלכות של הירושלמי ביחד דומה למסקנה העולה מהבירור ההיסטורי של הרמב"ן: היום העיקרי של פורים הוא יום י"ד, ויום ט"ו מוגדר כיום משני לקיום המצווה.

האם מוקף יכול לקרוא לפרוז?

אותה סוגיה בירושלמי (פ"ב ה"ג) שדנה בדינם של הנוסעים, מעלה שאלה נוספת שמרחיבה את היריעה בהבנת היחס בין שני הימים. ברור לירושלמי שתושב עיר שאינה מוקפת איננו יכול להוציא תושב עיר מוקפת ידי חובתו בקריאת המגילה ביום ט"ו; מאחר שהוא איננו מחויב באותו יום, הוא איננו יכול לקרוא לאחרים. אך האם תושב עיר מוקפת יכול לקרוא, ביום י"ד, ולהוציא ידי חובה תושבי עיר שאינה מוקפת, בהתחשב בכך שיום י"ד הוא היום העיקרי של פורים? או שגם כאן אנו אומרים שכיוון שהזמן העדיף בעבורו הוא יום ט"ו, הוא איננו נחשב 'מחויב בדבר' ביום י"ד ולכן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם?

"בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו? ייבא כהדא, כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו? ייבא כהדא, כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן? או ייבא כהיא דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רבי חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה?".

כמובן, אם מקבלים את קביעת הירושלמי בפרק א', השאלה אם מוקף יכול לקרוא בשביל פרוז ביום י"ד נענית מאליה; אם הוא עצמו יכול לצאת ידי חובה ביום י"ד, ברור שהוא יכול להוציא אחרים ידי חובה.

קצת קשה לגלות מה דעת הבבלי בעניין שלנו, מאחר שהוא איננו מתייחס להלכות העוסקות ביום י"ד שנמצאות בירושלמי. הגמרא (מגילה ב.) אמנם קובעת ש"זמנו של זה לא כזמנו של זה" (כלומר, שיש הבדל בין יום י"ד ליום ט"ו), אך קביעה זו איננה ברורה כל צרכה, ולא ברור שיש כאן דחייה לגישת הירושלמי. התוספות במסכת יבמות (יד. ד"ה כי אמרינן) מצטטים את דין הירושלמי שלפיו פרוז איננו יכול להוציא מוקף ידי חובתו ביום ט"ו, אך אינם מביאים את הדיון המשלים בירושלמי - אם מוקף יכול להוציא פרוז ביום י"ד. הגאון מוילנא בביאור הגר"א (אורח חיים, סימן תרפ"ח סעיף ד ד"ה כי אם בי"ד) פסק להלכה שאכן מוקף יכול לקרוא לפרוז ביום י"ד ולהוציאו ידי חובה.

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר

מסוגיה מעניינת נוספת במסכת מגילה (יט.), העוסקת במי שעובר ממקום אחד למקום אחר בפורים, התפתחה מחלוקת שקשורה לעניין שלנו. המשנה קובעת שמי שבא למקום כלשהו בפורים ומעוניין לחזור אחר כך למקומו הראשון, צריך לקרוא את המגילה ביום שהיה קורא בו אילו היה נשאר במקומו:

"בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן".

בגמרא שם מבאר רבא שהגורם הקובע בעניין זה הוא דווקא מיקומו של האדם ביום י"ד:

"אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן".

אם מוקף מתכוון לחזור לביתו לפני בוקר יום י"ד, עליו לקרוא ביום ט"ו - כפי שהיה נוהג בביתו. אך אם הוא עתיד להשתהות בעיר שאינה מוקפת עד אחרי בוקר יום י"ד, אז הוא נחשב באופן זמני כפרוז ("פרוז בן יומו") ועליו לקרוא ביום י"ד. הגמרא איננה דנה במפורש בדין המקביל - דינו של פרוז שנמצא בעיר מוקפת. איזו נקודת זמן היא המכרעת ביחס להגדרת מעמדו וביחס לזמן הקריאה שלו? רש"י (ד"ה אבל) והרמב"ן (במלחמות ה', ו. באלפס ד"ה ועוד בן עיר) טוענים שעבור אדם כזה העיתוי המכריע הוא בוקר יום ט"ו. לשון רש"י:

"הוא הדין לבן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, שלא יהא שם ביום חמשה עשר - לא הוי מוקף ליומו, וקורא בארבעה עשר כחובת מקומו ואף על פי שהוא בכרך, אבל אין עתיד לחזור בלילי חמשה עשר - אין צריך לקרותה בארבעה עשר, וממתין וקורא עמהן, אף על פי שסופו לחזור לאחר זמן".

אם אדם פרוז מוצא עצמו בבוקר יום ט"ו בעיר מוקפת, עליו לקרוא את המגילה באותו יום. כלומר, יום י"ד הוא הקובע בהגדרת המעמד בעיר שאינה מוקפת, ויום ט"ו חשוב באותה מידה הגדרת המעמד בעיר מוקפת. הרא"ש (פ"ב סימן ג') והראב"ד (בהשגות על הרי"ף, ו. באלפס ד"ה ולא נתבררו) חולקים, ולדעתם הגורם הקובע היחיד הוא מיקום האדם בבוקר יום י"ד. לשון הרא"ש:

"ויש ליישב דברי רבא אכולה מתניתין, וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר, כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום, שהוא זמן קריאתה של בני העיר, וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד, כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם, נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו, ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן, וקרינן ביה מוקף בן יומו, כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו, ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד, וקרינן ביה מוקף בן יומו, ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו".

אם מוקף שוהה בעיר שאינה מוקפת ביום י"ד, עליו לקרוא ביחד עם אנשי אותה העיר ביום י"ד; במקביל, אם פרוז נמצא בעיר מוקפת חומה ביום י"ד, הוא נחשב כמוקף בן יומו, ועליו להמתין ולקרוא רק ביום ט"ו. לפיכך, על פי הרא"ש, יום י"ד הוא המועד היחידי המכתיב את זמן קריאת המגילה, בעוד על פי רש"י והרמב"ן כל אחד משני הימים משפיע באופן שווה בקביעת המעמד האישי. בכך משתלבת המחלוקת הזו בדיון שדנו בו עד עכשיו, אם יום י"ד וט"ו הם שווי מעמד, או שיום י"ד הוא העיקרי ויום ט"ו המשני. בהקשר זה מעניין לשים לב שמן הבחינה ההיסטורית הרמב"ן ראה את יום י"ד כעיקרי, אך מן הבחינה ההלכתית הוא התייחס לשני הימים כשווי מעמד - כל אחד מהם יכול לקבוע זהות זמנית לאנשים הנוסעים ממקום למקום, ולחייב אותם לקרוא את המגילה כפי מנהג המקום שהם נמצאים בו.