הילך

  • הרב עזרא ביק

מקורות:

  1. גמ' דף ד'. "אלא אי איתמר..." עד ד: "...וש"מ דהילך פטור"
  2. ח' הר"ן ד"ה והילך
  3. רמב"ם הל טוען פ"א ה"ג
  4. בעל המאור
  5. ר"ן ד"ה והא

 

שאלות:

  1. השווה את הדגרת רש"י להילך למה שכותב הר"ן בנוגע לשיטתו. השווה לנוסח הרמב"ם. מה ההבדל?
  2. למה חושב הגמרא שיש להשוות דין הילך למשנתנו? עיין רש"י ותוס' (תשובות טכניות), ובעל המאור והר"ן (תשובות לוגיות).

דף ד.

איתמר דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב, מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ... ורב ששת אמר הילך פטור.       (ד.)

מהו הילך?

מדובר במקרה של מודה במקצת. הנתבע מודה על חצי התביעה ומוסיף "הילך" (הנה זה). רב ששת טוען שאין כאן שבועת מודה במקצת, "כיון דאמר ליה הילך, הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים הא לא מודי- הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה".

א. אילו מקרים כלולים בדין הילך?

1. רש"י כותב: "לא הוצאתים, והן שלך בכל מקום שהם" (ד"ה 'והילך'). כלומר: הביטוי 'הילך' מוסב על הכסף או החפץ הנמצאים כרגע ברשות התובע, אפילו אינם נוכחים באותה עת במקום. הר"ן מניח שהבנה זו נכונה דווקא בפקדון, כלומר על חפץ ששייך לתובע, ולא על חוב שחייבים לו, שכן הודאה בחוב לא מעבירה את הכסף לרשותו של התובע. (רש"י עצמו סובר שכאשר הלווה מחזיק באותם מטבעות שקיבל מהמלווה, החזרתן כהחזרת פקדון – ושייך בה דין הילך). רק אם החפץ כבר שייך לתובע, ניתן לומר שהודאה מלאה תביא לבעלות מלאה באופן מיידי אפילו אם החפץ עצמו נמצא עדיין, פיזית, בביתו של הנתבע. דהיינו: החפץ נוכח ("הילך") במובן של בעלות, אפילו אם איננו כאן פיזית. ממילא, מסיק הר"ן, שהגדרה זו שייכת רק על מקרים של פקדון.    

2. הר"ן חולק על רש"י. וטוען שגם הלוואה יכולה להיכלל במקרה של הילך, אע"פ שבמקרה של פקדון כסף ההלוואה אינו בגדר פקדון. מכל מקום, כאשר הלווה

מודה, וגם מביא איתו כסף ומציג אותו בפנינו, הרי זה בגדר הילך. הר"ן קובע שהילך פירושו שלנתבע יש את הכסף, "מזומן" בכדי להעבירו לתובע, ומביע את נכונותו לעשות כן.

3. הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג), כמו הר"ן, מגדיר את הילך גם להלוואה ולא רק לפקדון, אך הוא דורש שהנתבע יעביר את הכסף באופן מיידי לתובע. כסף מזומן איננו מספיק – על הנתבע לשלם את הכסף מיד.

ב. מהו הסבר השיטות?  

1. רש"י- הגבלת הילך למקרים של פקדון בלבד, משפיעה בכך שברגע שאמר הנתבע 'הילך' החפץ מועבר, באופן משפטי, לרשות התובע. ברגע שזה קרה, אין יותר תביעה לאותו החפץ, שהרי הוא כבר ברשות בעליו. ממילא, התביעה מתייחסת רק לחפץ השני (לחלק השני), אשר אותה מכחיש הנתבע לגמרי. יוצא אם כן, שהנתבע כופר בכל ולא מודה במקצת.

תהליך זה הוא תהליך של סילוק- כאשר התביעה היתה על שני החלקים, היא נראתה הגיונית. אך מיד נעשתה חסרת משמעות. מבחינה טכנית, מעבר זה התרחש לאחר הגשת התביעה. כעת נשאלת השאלה האם אין זה מאוחר מדי- שהרי התביעה כבר הועלתה ונענתה בהודאה חלקית. נראה שתשובת רש"י לכך תהיה שהסילוק נעשה מיד. כלומר: הסילוק וההודאה באים כאחד (ההודאה והילך הם המשך של אותו הדבר). גישה זו נכונה רק לגבי פקדון, מאחר ובו אין  צורך בהובלה פיזית של החפץ. לפיכך, אמירת 'הילך' בעת ובעונה אחד עם ההודאה מגבילה את התביעה וממילא גם את ההודאה עצמה. מאחר ושני ההליכים מתרחשים באותו זמן נוכל לומר שלא היתה כאן הודאה מעולם.

2. הר"ן- מאחר ולשיטתו הילך שייך גם בהלוואה, וכן הכסף לא חייב להיות מועבר במעמד ההודאה, קשה לראות את הילך כסילוק. ההסבר הפשוט ביותר לשיטת הר"ן הוא שבהצמדת הילך להודאה אומר הנתבע, בעצם, שלא היה כל צורך בתביעה מלכתחילה. באומרו "הנה זה", הוא בעצם כאומר "אינך צריך לתבוע אותי כלל, הכסף היה מוכן כאן ("מזומן") לאורך כך הדרך". תשובה זו מבטלת את התביעה למפרע -כאילו התובע לא תבע מעולם. לאור תשובת הנתבע אנו נוכחים לדעת שלא היתה תביעה כלל. מאחר ולא היתה תביעה (על החלק שכלול בהילך), גם לא היתה הודאה במקצת, וממילא אין חובת שבועה. (הסבר נוסף לשיטת הר"ן, שקשור בהסבר שיטת רש"י – סילוק – יבוא בהמשך.)

3. הרמב"ם- בדומה לרש"י, סובר הרמב"ם שדין הילך הוא סילוק. עם זאת, לשיטתו, מספיק שהסילוק יבוא מיד לאחר ההודאה, הוא לא צריך לחול בזמן ההודאה. אם הנתבע פורע את החוב במקום, אנו מתייחסים להודאה ולתשלום כאל מרכיב אחד, והפרש הזמן ביניהם אינו משמעותי. למעשה, לשיטת הרמב"ם, אף מקרה כזה נקרא בו –זמנית. התוצאה היא שניתן לדבר על הילך גם לגבי הלוואה, ולא רק לגבי פקדון, כמו שסבר רש"י. ההגבלה של הילך לפקדון באה כדי להבטיח שהסילוק יהיה בזמן ההודאה. בכך שמאפשרים לסילוק לבוא בפועל לאחר ההודאה ולהחשיבו כמיידי, אנו יכולים להרחיב את הילך גם למקרים של הלוואה.

4. אני מכיר שני הסברים נוספים להילך - הקצות (פ"ז, ה) מציע שהילך לא מבטל את התביעה, כי אם את ההודאה. אם הכסף מועבר מיידית, או לפחות מוכן להעברה מיידית, אין כל משמעות להודאה. הקצות מציע שהודאה חלקית מחייבת שבועה רק אם ההודאה היא הודאה מחייבת- אם הכסף בכל מקרה מושב, אין כל משמעות להודאה. [מעניין שרבינו פרץ (ד: ד"ה 'אלא') לא מחלק בין הגבלת התביעה להגבלת ההודאה. בהסבר תשובת הגמרא "דקא מסייע ליה שטרא" הוא מסיק "ואם כן לא הוה תבע ליה מן השתים, ומזה לא הודה לו כלל והוה ליה כופר הכל". שתי הגישות, זו שהצענו לעיל וזו של הקצות יכולות להיות, לפחות לדעת רבינו פרץ, שני צדדים של אותו המטבע.]

המאירי, בהסברו השני, נותן הסבר פשוט להילך. השבועה מבוססת על "אישתמוטי קא משתמיט" (ג:- הנתבע חשוד בכך שהוא מנסה להוריד מעצמו את הלחץ של התביעה כולה ע"י הודאה חלקית). הנתבע באמת מוכן לשלם גם את היתרה, אך מאחר ואין לו את הכסף הוא משקר בכדי להרוויח זמן. המאירי טוען שהילך בנוי על ההנחה שמי שמשלם חלק מהחוב יוכל בקלות להשיג ארכה להחזרת השאר, וממילא ההכחשה מיותרת. לכן, הבסיס לשבועה הוא זה שמבוטל כאן, מאחר וזהו לא מקרה של "אישתמוטי קא משתמיט".

ג. שטר

כאמור, רש"י מגביל את הילך רק למקרים של פקדון. אך קשה על שיטתו- הגמרא, מיד בשלב הבא (ד:), דנה בהילך במקרה של שטר. יותר מזה, הגמרא אומרת שכל מקרה של שטר הוא מקרה של הילך. כיצד, אם כן, יכול רש"י לסבור כנגד מימרא כה מפורשת בגמרא?

אם נבחן בזהירות את ההסבר שנתנו לעיל בדעת רש"י, נמצא את הכיוון לתשובה. רש"י מגביל את הילך לפקדון, כי נראה שהוא סבור שהילך יתבטא בסילוק מיידי של החוב. מעולם לא היתה הודאה לתביעה ממשית, מאחר וההודאה מסלקת את התביעה באופן מיידי. במקרה של שטר, נראה שבהגדרה יש הילך, מאחר והדרישה של רש"י קיימת כבר בתוך התביעה עצמה. נדמה שהכוח של שטר לגבות את החוב הוא כה גדול, כך שברגע שבאה ההודאה, התביעה נחשבת כאילו סולקה.

מה יש בשטר, שנותן לתביעה בשטר מעמד של סילוק? ישנם שני מרכיבים רלוונטיים בהלוואה בשטר. הראשון הוא שכמעט בלתי אפשרי להתחמק מתשלום החוב. השטר יוצר שיעבוד על קרקעות של הלווה, ומאחר ואין אפשרות להחביא את הקרקע, וכן אי אפשר להיפטר ממנה כל עוד קיים השיעבוד, גביית המלוה את החוב היא כמעט ודאית. המרכיב השני הוא שהשיעבוד עצמו יוצר בעלות חלקית על הקרקעות (ולא רק גורם שמוודא את גביית החוב). המחזיק בשיעבוד על רכוש כלשהו, מחזיק ברמה מסויימת ברכוש עצמו, אפילו לפני שהוא מקיים את הליך בי"ד בגביית הרכוש. אם כך, השטר עונה על התנאי של רש"י "והן שלך (כבר) בכל מקום שהם".

רש"י, למעשה, מבסס את הילך בשטר על שיעבוד, וכך הוא כותב:

וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך           (ד: ד"ה 'טעמא דאמר שלש').

אמירה זו מסתדרת עם התנאי שהתשלום יוחזר למלוה מיד עם ההודאה.

אם כל מה שצריך להילך הוא שהכסף יהיה "מזומן", כמו שכתב הר"ן, ניתן להבין ששטר הוא הילך ולו בגלל המרכיב הראשון- התשלום הכמעט ודאי, אפילו ללא ההודאה. נקודה זו היא מחלוקת גדולה בהסבר הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד. ראה את נושאי הכלים שם, ור' חיים הלכות אישות פט"ז הכ"ה).

ד. ה"הוכחה" מהמשנה לדין הילך

כל הראשונים נבוכים מנסיון הגמרא לבסס את דחיית ר' חייא להילך מהמשנה. מאחר ובסוף ר' חייא קמייתא (שני עדים שמעידים על חלק מהחוב- מחייבים שבועה) מסיקה הגמרא שהמשנה שלנו לא יכולה להיחשב כמקרה של מודה במקצת (מאחר ויש אנן סהדי לשני הכיוונים), איך יכולה הגמרא להעלות על הדעת שיש למשנה קשר כלשהו להילך. ישנן מספר תשובות לשאלה זו, חלקן טכניות (רש"י, תוספות), וחלקן ענייניות. נבחן כמה מהתשובות הענייניות.

1. בעל המאור (מצוטט גם בשאר ראשונים)- בעה"מ מסכים שלמשנתנו אין קשר למודה במקצת, ולכן גם אין לה קשר ישיר להילך, אך הוא טוען שר' חייא מסיק עקרון הגיוני מהמשנה שתקף גם לגבי דין הילך. לפי עיקרון זה לא אומרים "הילך כמאן דנקיט בידיה" (=הילך כמי שאוחז בידיו).

מימרא זו מופיעה בגמרא (ד.) בדברי השיטה הסוברת שבהילך לא מחוייב להישבע. בעה"מ מפרש מימרא זו ואומר שבמהותו מבוסס העקרון של הילך על כך שהתביעה חסרת כל תוקף, מאחר והתובע כאילו כבר קיבל את הכסף בחזרה. אם אכן זה נכון, גם במשנה לא היה מקום לשבועה כלל, אע"פ שזה לא מקרה של מודה במקצת. העקרון של "כמאן דנקיט בידיה" קובע שהשבת הכסף או החפץ לידי התובע בפועל אינו הכרחי, אם אין כל מניעה מלעשות כן. מאחר וכל שעלינו לעשות במשנה הוא לנתק את שני חלקי הטלית, יש לראות גם את זה "כמאן דנקיט בידיה". התוצאה של אימוץ קו זה היא שלא תינקט כל שבועה, כי אין נשבעין על כסף שכבר חזר לבעליו. (תשובתו של רב ששת היא ששבועת המשנה היא חריגה, מאחר וכל מטרתה איננה לחזק את ידי הנשבע, אלא למנוע אלימות כללית בחברה.)

הבנתו של בעה"מ בהילך נראית קרובה יותר לזו שהוגדרה לעיל כסילוק- שהרי בעצם, יש תשלום- מאשר ההסבר שהובא בר"ן, שעיקרו הוא שהילך מעיד שלא היה כל צורך בתביעה מלכתחילה. מאחר והר"ן עצמו מצטט את בעה"מ, זה מחייב אותנו להציע פירוש אחר בדבריו שיסתדר עם ההסבר בבעה"מ. המפתח נמצא בהבנה קיצונית יותר של "כמאן דנקיט". בעה"מ, ואולי גם הר"ן, מבינים אותו כפשוטו- הכסף בידי הנתבע מוכן ("מזומן") לתשלום, ונחשב כאילו הוא כבר בשליטתו של התובע, ותביעתו נענתה ושולמה (סילוק). אין לו מה לתבוע, מאחר ואין צורך לעשות כלום.

2. הרמב"ן- הרמב"ן פונה לכיוון אחר לגמרי, בכך שהוא מרחיב את ההגדרה של מודה במקצת גם למקרה של המשנה, מבלי ליפול לפח של "אנן סהדי להאי ואנן סהדי להאי".

בר' חייא קמייתא, המשנה מובנת כמקרה של "העדת עדים". כלומר, ה"אנן סהדי" נחשב מקביל למקרה של שני עדים שמעידים שלפחות חצי מהטענה של כל אחד מהצדדים מוצדקת. אם כן, הגמרא מעירה בצדק שלא רק שכל אחד נמצא תחת התקפה של ה"אנן סהדי" של השני, אלא שהוא מקבל סיוע מה"אנן סהדי" שלו. לפיכך, הוא לא יכול להיות מקור לשבועה. בר' חייא השני מסביר הרמב"ן שהגמרא לא מבססת את עצמה על "אנן סהדי=שני עדים". הגמרא טוענת שיש הגדרה שונה של מודה במקצת. הרמב"ן טוען, שאין צורך בהודאה חלקית בכדי לחייב שבועה, אלא די בכך שההכחשה שלו לא תהיה על כל התביעה. במילים אחרות, הכחשה חלקית (בשונה מהודאה חלקית) היא הגורם לשבועה שאנו קוראים לה מודה במקצת. הרמב"ן מביא אח"כ את הטיעון שהחלק של הטלית שכבר נמצא בידי אחד מהם (בידי התובע לצורך הענין) אינו מועמד להכחשה. אין משמעות להכחשת העובדה שהחלק הנדון שייך לתובע, מאחר והוא כבר בידיו. לפיכך, מבחינה חוקית ההכחשה לא מתייחסת לחלק זה של התביעה, ולכן יש כאן הכחשה חלקית- מה שמביא לידי חובת שבועת מודה במקצת.

לר"ן גישה דומה, למרות שלשון דבריו שונה במקצת. אחרונים רבים מפרשים שהר"ן טוען שההגדרה המדוייקת של מודה במקצת היא הכחשה חלקית יעילה (בשונה מהכחשה חלקית). במקרה של המשנה הנתבע מכחיש את כל התביעה, אך הוא מפסיד חלק מהטלית בכל מקרה (החלק שהולך להגיע לשני, זה שהוא אוחז בידיו). מאחר והכחשתו יעילה רק באופן חלקי, הוא מחוייב בשבועה בכדי לחזק אותה.

אינני בטוח כלל שזהו הפירוש הנכון בר"ן, ואני מציע לכם לבחון את הטקסט בעצמכם ולהחליט. יתרון אחד של הגדרה זו ברור- הוא כולל בהגדרה אחת את המקרה הסטנדרטי של מודה במקצת, את המקרה בו שני עדים מעידים נגד חלק מההכחשה (ר' חייא קמייתא), וגם את המקרה החדש- כל המקרים הללו הם מקרים בהם הנתבע מפסיד חלק ממה שהוא טען (משלוש סיבות שונות). הפסד זה מחליש את טענתו על החלק בו הוא לא מפסיד, וממילא מחייבת שבועה כדי להגן על טענתו. (יש להשוות את זה להסברים בטבע השבועה שהוצעו בשיעורים קודמים.)            

מקורות לשיעור הבא

1. בבא מציעא ד: ורש"י שם.

2. שבועות לז: "ר' יוחנן אמר .. תסתיים", תוספות בבא מציעא ד: ד"ה 'אין נשבעין' [שבועות לז: תוספות ד"ה 'ואין', מהר"ם בבא מציעא ד:].

3. ר"י מיגש בבא בתרא קכח. (מצוטט גם בשיטה מקובצת בבא מציעא ד:), רמב"ן שבועות לז: ד"ה 'אלא', רא"ש שבועות ה', ג.

4. שולחן ערוך חושן משפט פ"ח, כח, סמ"ע ס"ק נא, ש"ך ס"ק מט.

5. רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד-ה (עם מגיד משנה ולחם משנה ד'), פ"ה ה"ב (עם ראב"ד), הלכות אישות פט"ז הכ"ה (ראב"ד, מגיד משנה ולחם משנה), הלכות שבועות פ"י הי"א-י"ב ופ"ח הי"ג, חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ח הי"ג, אישות פט"ז הכ"ה, וטוען ונטען פ"ה ה"ב (בעיקר הפסקה האחרונה).

שאלות מנחות

1. מהו היחס בין הדין של שיעבוד קרקעות לדין הכללי של 'אין נשבעין על הקרקעות'? בייחוד, האם שיעבוד נחשב קרקע ממשית למטרת שבועות (תת סעיף עם אותם עקרונות) או שזוהי הרחבה של ההלכה (הלכה נפרדת עם חוקים משלה)? (הדין המיוחד בקרקעות עומד בפני עצמו, אך אינו מענין הפרק שלנו, ולכן לא נעסוק בו בשיעור. למעיין, המקור בגמרא הוא המשנה והגמרא בשבועות מב:.)

2. איזה תפקיד יש לקיומה של הקרקע בכדי שהדין יחול? האם הקרקע צריכה להיות המקור לחיוב הממוני, או שהיא צריכה להיות האובייקט עצמו? האם קרקע צריכה לכלול את כל הטענה, חלק משמעותי או אפילו כלשהו?

3. האם סוגים שונים של שבועות יושפעו מהדין לעיל?