היסוד המשותף לנישואין ולאבלות

משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.

(ירושלמי, כתובות, א', א).

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (שם, י). ולמה עושים שבעה? כנגד שבעה ימי המשתה. אמר לו הקב"ה: בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה. שנאמר: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה, ל"א, יב): כשם שאני מנחם אתכם כך אני מנחם לציון ולכל חרבותיה. כעניין שנאמר: "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ג).

(בראשית רבה [וילנא], פרשה ק', יג).

הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנשואין, מברך: נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו... וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, שנים עשר חדש, מברך: שהשמחה במעונו; והאידנא ערבה כל שמחה, ואין אומרים: שהשמחה במעונו, אלא בשבעת ימי המשתה. ומכל מקום נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים: שהשמחה במעונו, בשלשה ימים שהוא שמח עמה.

(שו"ע, אבן העזר ס"ב, יג).

 ברכות אבלות וברכת חתנים

המשנה במסכת מגילה מזכירה יחד את ברכת אבלים וברכת חתנים:

ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה...

(ד', ג).

מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא, כ"ב, לב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... ואתיא עדה עדה... מה להלן עשרה - אף כאן עשרה... דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה - וחתנים מן המנין.   

(כג:).

פנים חדשות

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין. משלישי ואילך, ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות - חולץ. אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים, ל"ד, ח).           

 (מועד קטן כא.).

כפרה

אזכורים משותפים

השוכר את האומנין, והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת... וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן - מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.    

(ו', א).

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.

 (כ"ג, ד).

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה, ו' ח). "עשות משפט" - זה הדין; "אהבת חסד" - זה גמילות חסדים; "והצנע לכת זה" - הוצאת המת והכנסת כלה...

(מכות כד:).

ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים... אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה... וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי...רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא.      

(יז.)

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה... וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.

(אבל, יד, א).          

הדרך שבה הוא (-האדם) מעריך אנשים, דברים ואירועים, היא תמיד תוצאה שלאחר מעשה. רק במבט לאחור מגלה האדם את ערכם המדויק של דברים או של אנשים שהתקיימו בעבר וכעת כבר אינם אתנו... הוא נעשה בר קיימא והופך למישהו חשוב ויקר באותו רגע שבו הוא נפרד ממני ונבלע בערפל המרחק. רק לאחר שהוא נעלם אני מתחיל לשאול: מי זה היה? מה היתה משמעותו לגביי?...

התלמידים גילו את גדולת רבם ואת מידת התלות שהם תלויים בו ביום שהביאוהו לקבורה. כמה עצוב הדבר וכמה אירוני! הם למדו לפניו... ובכל זאת לא עלה בידם לעמוד על שיעור קומתו של רב ועל מלוא גדולתו עד שנעלם מתוכם.

(מן הסערה, עמודים 48 - 47).[6]