היסוד המשותף לנישואין ולאבלות

  • הרב אוהד פיקסלר
בשיעור זה נעסוק בקשר הלכתי ומחשבתי מפתיע שקיים בין שני תחומים שנראים, במבט ראשון, כזרים זה לזה - אבלות ונישואין. בחלקו הראשון של השיעור נציג את הקשר, ונבחן כיצד הוא בא לידי ביטוי בהלכות ובדיונים בהם שני התחומים נכרכו יחדיו.[1] בחלק השני נציע מספר הבנות לקשר זה, ונראה מה ניתן ללמוד ממנו. במסגרת שיעור זה נזכיר הלכות שונות בדיני אבלות המובאים גם במקומות שונים בהלכות אבלות ברמב"ם. במהלך השיעור נביא בעיקר את המקורות של ההלכות ולא את לשון הרמב"ם בפסקיו.
א. הקשרים שבין אבלות לבין נישואין
מעטפת הזמן של האירועים
משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.
(ירושלמי, כתובות, א', א).
על פי הירושלמי ישנו מקור משותף וקדום לתקנת שבעת ימי המשתה של חתן וכלה ולשבעת ימי האבלות. כמו כן, ישנם לכך גם עקבות בפסוקים, ויתכן שזהו המקור שמשה תיקן אותם. שני המקורות הם מספר בראשית, והם נוגעים למנהגים שנהגו לפני מתן תורה. כאשר יעקב ממלא את תנאו עם לבן הוא אומר לו "הבה את אשתי כי מלאו ימי" (בראשית, כ"ט, כא), והרמב"ן דן באפשרות שהכוונה היא לשבעת ימי המשתה. שבעת ימי האבלות נלמדים במדרש מלווית יעקב (בראשית, נ', א - יד) , ומקושרים לימי משתה ושמחה:
"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (שם, י). ולמה עושים שבעה? כנגד שבעה ימי המשתה. אמר לו הקב"ה: בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה. שנאמר: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה, ל"א, יב): כשם שאני מנחם אתכם כך אני מנחם לציון ולכל חרבותיה. כעניין שנאמר: "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ג).
(בראשית רבה [וילנא], פרשה ק', יג).
מדרש זה אינו עוסק בחתונה דווקא, אלא בקביעה כללית
שהשותף לאבל יזכה להשתתף גם בשמחות. הקשר בין נישואין לבין אבלות אינו נוגע רק לשבוע שבו מציינים את האירוע (אבלות או נישואין), אלא לכל מעטפת הזמן של אירועים אלו. פרקי הזמן החשובים באבלות (מלבד יום המיתה עצמו) הם שלושה ימים, שבוע, שלושים יום ושנה (עיינו רמב"ם, אבל, ה', ח, יא; ו', א, ב, ז; ז', ו; י"ג, י, יד); ובמקביל לכך זמנים אלו משמעותיים גם לגבי נישואין:
הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנשואין, מברך: נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו... וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, שנים עשר חדש, מברך: שהשמחה במעונו; והאידנא ערבה כל שמחה, ואין אומרים: שהשמחה במעונו, אלא בשבעת ימי המשתה. ומכל מקום נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים: שהשמחה במעונו, בשלשה ימים שהוא שמח עמה.
(שו"ע, אבן העזר ס"ב, יג).
בסעיף זה מצאנו את כל פרקי הזמן הקשורים לאבלות בהלכות שבע הברכות של חתן וכלה.[2]

 ברכות אבלות וברכת חתנים

המשנה במסכת מגילה מזכירה יחד את ברכת אבלים וברכת חתנים:

ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה...
(ד', ג).
הגמרא שם מקשרת את שתי ההלכות בנוגע לפרסום של הברכות:
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא, כ"ב, לב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... ואתיא עדה עדה... מה להלן עשרה - אף כאן עשרה... דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה - וחתנים מן המנין.   
(כג:).
יש עניין בפרסום בעשרה גם בברכת אבלים הנאמרת לאחר הלוויה, וגם בברכת חתנים. הגמרא מבחינה לגבי אפשרות שילוב החתן או האבל במניין, אך מקור ההלכה זהה.

פנים חדשות

כידוע, במהלך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, אומרים שבע ברכות במידה והגיעו פנים חדשות.[3] המושג "פנים חדשות" מופיע גם בנוגע להלכות אבלות:
תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין. משלישי ואילך, ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות - חולץ. אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים, ל"ד, ח).           
 (מועד קטן כא.).
אם באו פנים חדשות, האבלות חוזרת להיות כאילו היא ביום הראשון. כך גם אצל חתן וכלה - כאשר מגיעות פנים חדשות אז החתונה מתחדשת כביכול, ולכן מברכים שוב את שבע הברכות. מהלכה זו עולה כי האבל והשמחה אינם קשורים רק לחתן וכלה, אלא נקבעים סובייקטיבית לפי הסובבים ועובדת היותם חדשים

כפרה

ישנם מספר אירועים שנאמר עליהם שהם מכפרים על האדם. כמובן שחזרה בתשובה ובקשת סליחה הם חלק מהליך הכפרה, אך בגמרא ובפוסקים הוזכרו אירועים נוספים וביניהם מיתה (גם תקופת האבלות היא חלק מהליך התשובה והכפרה[4]) וחתונה (ירושלמי, יומא, ח', ד; ירושלמי, ביכורים, ג', א). לאור כך הסבירו הפוסקים את המנהג להתענות ביום החתונה (שו"ת מהר"י מברונא, צ"ג; בית שמואל, אבן העזר, ס"א, ו).

אזכורים משותפים

בנוסף להלכות הדומות שיש בשני התחומים, מצאנו שמקורות שונים הזכירו אותם בצמידות. כך מופיע במשנה במסכת בבא מציעא, לגבי שכירת נגן חליל:
השוכר את האומנין, והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת... וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן - מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.    
(ו', א).
המשנה בשבת מקשרת את שני התחומים בנוגע להחשכה לקראת צאת השבת:
מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.
 (כ"ג, ד).
חז"ל דרשו את דברי הנביא מיכה כמתייחסים לשתי מצוות אלו:
בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה, ו' ח). "עשות משפט" - זה הדין; "אהבת חסד" - זה גמילות חסדים; "והצנע לכת זה" - הוצאת המת והכנסת כלה...
(מכות כד:).
הגמרא בכתובות דנה בדחייה של מצוות אחרות מפני מצוות אלו ובדחייה של אחת מפני חברתה:
ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים... אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה... וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי...רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא.      
(יז.)
ב. פתיחות כלפי האחר
יתכן והקשר בין שמחת נישואין לבין אבלות הינו מקרי. השימוש השונה בחלילים נובע מהעובדה שבשני המקרים מנגנים. כך גם לגבי ההלכות האחרות כדוגמת הצורך בעשרה בעת אמירת הברכות וחלוקת הזמנים השונים (היום הראשון, שלושת הימים וכו'). ברם, נראה שיש מכנה משותף מהותי הקושר שני תחומים אלו, וכעת נציע שני כיוונים בהבנת קשר זה - האחד מתמקד בפתיחות כלפי האחר, והשני ביחס שבין הפרטים לבין הקהילה.
ראינו בגמרא במסכת מכות את דברי מיכה הקושר יחדיו את דין לוויית המת והכנסת כלה במילים "הצנע לכת". בשתי מצוות אלו יש קיום מיוחד של מצוות גמילות חסדים, כפי שפוסק הרמב"ם:
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה... וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
(אבל, יד, א).          
בנוסף לגמילות החסדים הגדולה שיש במעשים אלו, יש בהם עניין מיוחד של הכנסת האחר לתוך עולמו של היחיד.[5] הרב סולובייצ'יק מתאר את תחושת המחסור החש האבל לאחר מותר קרובו:
הדרך שבה הוא (-האדם) מעריך אנשים, דברים ואירועים, היא תמיד תוצאה שלאחר מעשה. רק במבט לאחור מגלה האדם את ערכם המדויק של דברים או של אנשים שהתקיימו בעבר וכעת כבר אינם אתנו... הוא נעשה בר קיימא והופך למישהו חשוב ויקר באותו רגע שבו הוא נפרד ממני ונבלע בערפל המרחק. רק לאחר שהוא נעלם אני מתחיל לשאול: מי זה היה? מה היתה משמעותו לגביי?...
התלמידים גילו את גדולת רבם ואת מידת התלות שהם תלויים בו ביום שהביאוהו לקבורה. כמה עצוב הדבר וכמה אירוני! הם למדו לפניו... ובכל זאת לא עלה בידם לעמוד על שיעור קומתו של רב ועל מלוא גדולתו עד שנעלם מתוכם.
(מן הסערה, עמודים 48 - 47).[6]
ישנה נטייה אנושית להעריך דבר מה רק ברגע שהוא איננו. האבלות היא תהליך של חזרה בתשובה מהנטייה האנושית הזו. את העובדה שאת המת לא ידענו להעריך כל עוד היה בחיים לא נוכל לשנות, אך תהליך האבלות יכול ללמד אותנו איך להעריך את מי שחי. בתקופה זו אנו נפתחים כלפי עולמו של האחר, מדחיקים את עולמנו הפרטי, נותנים מקום לדמות ומשתפים אותה עם הציבור ועם עצמנו.
גם החתונה מבטאת הערכה דומה של אדם כלפי רעהו. במעמד זה, אנו חוגגים את הערכתם הרבה של שני בני הזוג, זה כלפי זו עד כדי יצירת שינוי דרסטי בחייהם. בחירתם של שני בני זוג לחיות יחד מהווה ביטוי כולל של אהבת האדם, בו הם מצהירים כי יש ביכולתם לאהוב מישהו שהוא חיצוני וזר להם. נדמה כי המציאות בה בוחרים בני זוג לחיות יחד, מהווה ביטוי כללי יותר של יכולתו של האדם לאהוב את ה'אחר'.
בשני זמנים אלו - אבלות ונישואין, למרות שהם כה שונים, ישנו עקרון משותף של הערכת אדם את רעהו. פתיחות זו כלפי האחר מהווה סימן של סיום החורבן ותחילתה של הגאולה: "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:).
ג. בין יחיד לקהילה
ניתן להרחיב את היסוד אשר הובא בפסקה הקודמת. נזכיר בהקשר זה דברים נוספים של הרב סולובייצ'יק בהמשך ספרו, המסבירים שהצורך בפתיחות לאחר אינו חל רק כלפי בו הזוג או הקרוב. פתיחות כזו אינה מבטאת יציאה של האדם כלפי האחר אלא יצירת קשר למען עצמו, ממניעים אנוכיים:
במילים אחרות, החוויה צועדת אל מחוץ לעולמו האישי והמיוחד של האוהב ונעה כלפי חוץ... הרגש יוצא ממקום מחבואו הנסתר לא כדי למצוא את ה"אתה", אלא כדי לגלות את ה"אני"... היהדות, בניגוד לדעתו של אדלר... נער ונערה התאהבו זה בזה, תשומת לבם מופנית אל עצמם בלבד, ובאורח פרדוכסלי הם הסתגרו בתוך עצמם. שניהם אנוכיים ודעתם נתונה על עצמם בלבד... רק כאשר המודעות הביקורתית מסיטה אותו אל תוך חווית החיים... כלפי מה שמחוץ לה. ה"אתה" נמשך אל תוך עולמנו הרגשי הפנימי... ואז קורה דבר נפלא: החומה המבדילה בין אנשים נפרדים נהרסת....  
(מן הסערה, עמודים 168 - 167).[7]
היחס כלפי האחר אפשרי רק כאשר האדם מודע לסביבה המקיפה אותו. כאשר הוא אינו מתנתק מהוריו וקהילתו כחלק מהתקרבותו לאחר, אלא הם חלק מהמעגל האישי וקרבתו לבן זוגו. דווקא הפתיחות כלפי הסביבה מאפשרת פתיחות ויצירת מערכת זוגית בריאה. כפי שבזמן הרגל ובשמחה ההלכה מצפה מהאדם לפנות מקום כלפי מי שאין לו, לחלוק עם הגר היתום והאלמנה,[8] כך גם בזמן הייאוש והאבלות. על האדם להיפתח כלפי סביבתו בזמן קשה זה ואל לו לשקוע ביגונו האישי.
ראינו בהלכות דגש על עניין הפרסום - הברכות נאמרות דווקא בציבור, בקהל עם. הן הנישואין והן האבלות צריכים להיות משותפים עם הציבור. אין זה אירוע אישי ופרטי אלא אירוע ציבורי וכללי. יתרה מזאת: אין לדבר קצבה, ויש לבטל תורה כל עוד אין שישים ריבוא אנשים המלווים את האירוע. אירועים אלו מוגדרים כדבר שבקדושה, המצריכים לפחות עשרה אנשים נוכחים. "ה' ניצב בעדת אל" (תהילים, פ"ב, א), ואירועים אלו הם חלק מהקהילה והעדה.
ישנם מעמדים מרכזיים במהלך חיי האדם שהם אינם נחלתו האישית, אלא חוויה של הציבור. דבר זה מחייב את היחיד והציבור לציין את האירוע ולהכיל אותו. למרות שעבור האדם העובר את החוויה יתכן ועברו מספר ימים מהאירוע עצמו, במידה והגיעו פנים חדשות מהציבור הרי שהאדם חווה את האירוע מחדש. מדובר על אירועים מרכזיים שיש לתת להם מקום משמעותי מעבר ליום הראשון, וניתן לחדש את החוויה כאשר משתתף האחר שלא היה נוכח לפני כן. היה מקום לחשוב שהאדם יכול להגיד שאלו אירועים אישיים שלו ויש לשמור על פרטיותו, אך ההלכה מנחה את האדם בדרך שונה.
לאור הסברים אלו אנו רואים כי שני תחומים שנראים כזרים זה לזה, קשורים מבחינה הלכתית ורעיונית. ההלכה מקשרת בין נישואין ואבלות לאור הבנה של עקרונות 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   פרופ' שמואל גליק, בספרו "אור נגה עליהם: הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל" (הוצאת קורן, ישראל, 1997) עוסק בנושא זה, ומדגים באריכות את הקשר במקורות רבים. נעזרנו בספר זה ובמקורות המובאים בו, אך לא נפנה בפירוש לספר במהלך השיעור.
[2]   מקור ההלכה הוא בכתובות ח..
[3]   ראו ג כתובות ז., וכן שו"ע, אבן העזר, ס"ב.
[4]   ראו, לדוגמא, את דברי הרב סולובייציק בספרו "מן הסערה - על אבלות, ייסורים והמצב האנושי", עמוד 46.
[5]   דברים אלו מבוססים על הסבר ששמעתי מחברי אשר שפריר. אני מביא את הדברים כפי שכתבם, בשינויים קלים.
[6]   ראו רעיון דומה בתוך "דברי הגות והערכה", עמוד 142 (בתוך 'פליטת סופריהם', הספד לזכר ר' חיים הלר).
[7]   ראו בהרחבה את דבריו שם, וכן את פיתוח הרעיון בהמשך.
[8]   ראו רמב"ם, הלכות שמחת יום טוב, ה', טו.