היער בלי קץ וסוף – חיי מוהר"ן צה

  • הרב דן האוזר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

"שמעתי מאיש אחד מאנשי שלומנו שספר לו רבנו זכרונו לברכה בערב יום כפור, אחר הכפרות מעשה.

"שראה שהלך ביער אחד, והיער היה גדול בלי קץ וסוף ורצה לשוב אל עקבו, ובא אליו אחד ואמר לו שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה היא בלי קץ וסוף וכל הכלים שבעולם כולם נעשו מזה היער והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.

"אחר כך בא לנהר אחד ורצה להגיע לסוף הנהר, ובא אליו שוב אחד ואמר לו גם כן שבזה הנהר אי אפשר לבוא לסופו, כי זה הנהר אין לו קצה וסוף, וכל בני העולם שותין מאלו המים של זה הנהר. והראה לו גם כן דרך וכו'.

"אחר כך בא אל רחים אחת שהיתה עומדת על אותו הנהר, ובא אליו גם כן אחד ואמר לו שזאת הרחים טוחנת טחינה על כל העולם כלו.

"ואחר כך חזר ובא אל היער הנ"ל וראה שם נפח אחד שקורין קאוויל, שישב שם ביער ועשה מלאכתו ואמרו לו שזה הנפח עושה כלים בשביל כל העולם כלו והדברים סתומים מאד.

"(וגם לא נרשם בשלמות כראוי כי הרבה נשכח כי לא נכתב בזמנו) ואמר אז שהעולם מספרין מעשה, ואני ראיתי מעשה. השם יתברך יזכנו להבין דבריו הקדושים הנוראים"  

                                              (חיי מוהר"ן צה).

*

ערב יום כפור. כולם מתכוננים לקראת היום הקדוש. ריח טהרה באויר. פיוס וחמלה, אך עם זאת חרדת הדין. רבנו עשה זה עתה כפרות והחליף דבר בדבר, כמנהגנו להחליף את חיינו אנו בחיי זה התרנגול. אך כיצד דבר זה ייתכן? הלא האדם הוא אדם והתרנגול הוא תרנגול. והרי כל דבר הוא רק עצמו ואיך יוכל להתחלף באחר, והרי כך ברא הקב"ה את העולם, כך שכל אחד מוגדר ומוגבל בתוך עצמו. אי אפשר לחמוק מעצמך, במצב כזה. לא ניתן לצאת מעצמך ולהמיר את אישיותך, על כל עברה ותכונותיה, בתרגנול!

מעניין מאד שמילה מנחה בסיפור היא המספר "אחד". "יער אחד", "איש אחד", "נהר אחד", "רחיים אחת". אזכורים חוזרים אלו יכולים להישמע כתיאור מקרי של "אחד" מני רבים שהגיע במקרה לסיפור. אך ייתכן שהוא מרמז לנו על הסוד של הסיפור שלנו, הסוד של ה"אחד".

 

יער אחד

על פי סוד הצמצום, מן האחדות האינסופית הראשונית התפצל העולם לכדי ריבוי. האל האינסופי צמצם כביכול את עצמו, ויצר 'חלל פנוי', על מנת לתת מקום לעולם. מני אז, כל העולם עשוי מהפירוד שבין הדברים. מצמצומם בתוך עצמם ומהחלל הפנוי ביניהם. ובכל זאת, כל הפירודים, הצמצומים והחללים שביניהם–כולם מקורם ב"אחד", מה שהופך את העולם לדומה ליער אחד גדול ואינסופי. כמו היער, העולם גם הוא מלא בסתירות, קונפליקטים והרבה שטח הפקר. שטחי ההפקר הללו, מעוררים את החלקים החייתיים שבאדם, אלו שמתמודדים עם חוסר הוודאות וחוסר השלטון שבחלל פנוי זה. ממש כמו ביער על החיות שבו, השורדות בשטחי ההפקר שביער. כל זאת תחת קורת גג אחת, הרמטית. קורת גג אחת הטוענת שכל הניגודים והפירודים הללו, כולם באו ממקור אחד, שאמנם צמצם את עצמו, אך בכל זאת בסופו של דבר הכל ממנו.

אז איך יוצאים מיער אינסופי זה שמכיל בתוכו כל כך הרבה ניגודים, סתירות, חייתיות, הישרדות, הפקרות ובכל זאת הוא אחד?לא לחינם מכנה רבי נחמן את היער הזה, "יער אחד", שכן הוא מקפל בתוכו את הקונפליקט והמהות של סוד האחד. זה שמכיל את כל הסתירות שבעולם, שמקורם בסוד הצמצום, ובכל זאת זועק ה' אחד! יער פראי ורבגוני שאי אפשר לצאת ממנו. שהרי סוד האחד מכריח את האדם להכיל ולאמץ את הכל, גם את השונה והלא רצוי. הכל תחת קורת גג אחת. דבר שרק מגביר את החיכוך ואת הקונפליקט עם הלא רצוי, ואת התחושה כי אכן דומה העולם הזה ליער בחוסר הסדר השולט בו.

עתה, בערב יום כפור, השאלה זועקת שבעתיים. איך אפשר לצאת מתמונת החיים החתומה הניצבת לפנינו עתה, בסוף שנה, ללא יכולת לשנות, כאשר סוד הצמצום חותם כל דבר בתוך עצמו באשר הוא, וסוד האחד מאידך מחייב אותנו לאמץ אותו כפי שהוא ולקבלו כחלק מן האחד. אז איך אפשר להמיר דבר באחר. איך אפשר לומר על זו התרנגולת זו כפרתי, כאשר חיי השנה נראים כיער שאי אפשר לצאת ממנו, מלאים בסתירות ומורכבויות ובכל זאת אחדים הם בתוכי.

 

הכלים והנפח

עולם הקבלה מחלק את העולם כולו לאורות וכלים. האורות הם המהויות והתכנים ואילו הכלים הם המצע שעליו הם מתיישבים. ר' נחמן טוען שכל הכלים עשויים מהיער הזה, המופיע בסיפורנו. בדיוק כמו היער, גם הכלים עשויים מצמצום של החומר מחד, ומחלל פנוי מאידך. אמנם עולם הכלים איננו פראי כמו היער, אך הוא עשוי מהגמישות שהפראות וההפקרות של יער זה מביאים עימם. לא לשווא נגלה שם, בסוף הסיפור, את הנפח המתקן כלים ע"י עיקום החומרים שבידיו ועיצובם כרצונו. שכן נראה שאי אפשר לפתוח את לבו של אדם ולהביאו לבנות כלים חדשים להתמודדות במציאות, בלא שיעבור את הטלטלה של היער. לא ניתן לגרום לו לפתח כלים עדכניים, ולהוציאו מהדפוסים החוזרים שלו, מבלי שיחווה את החלל הפנוי. מבלי שחלל פנוי זה יעורר את החלקים היותר קמאיים שבנפשו, אשר רק אותם אפשר לעצב מחדש, לקמט ולכופף, כמו נפח המכופף את כליו כרצונו.

רבים מהאנשים בעולם בחרו כלל לא להיכנס ליער הזה ולא להאמין ב"אחד". לא להאמין שגם האחר, הלא רצוי והבלתי צפוי, כולם באו ממקור אחד. שגם החלל הפנוי, המופקר, גם הוא מקורו מהאחד. רוב האנשים בונים חומות סביבם, גרים בסביבה אורבנית צפויה מראש, הנמנעת מכל הטלטלות הללו. מבחינה זו אפשר לומר שרוב האנשים נמנעים מלהיכנס בכלל לסיפור החיים שלהם. הם מעדיפים להסתופף במוכר. גם אם יקרה משהו שאינו מן המוכר והידוע, הם יוכלו להוציא אותו מן הסיפור בטענה שמקורו בסיפור אחר. יסבירו, יאשימו, יסיקו מסקנות. יעשו הכל ובלבד שלא להעלות על הדעת שגם הדברים הלא צפויים והלא רצויים גם הם מן ה"אחד".

רבים מסיפוריו של רבי נחמן מתרחשים ביער. נראה שהיער איננו רק זירה שבתוכו יכול להתרחש סיפור, אלא שמי שרוצה להתוודע לסיפור חייו– הרי שבכך הוא מכניס את עצמו לתוך יער. בעל כרחו, הוא מכניס את עצמו לקונפליקטים, לחוסר וודאות ולעימות עם החלקים הקמאיים של נפשו.

ועל אף כל זאת, רבי נחמן רוצה לצאת מן היער, להביט עליו מבחוץ. לבדוק אותו, לבחון אותו ואולי אף לשנות אותו ואת אורח חייו, כמו כל יהודי ביום הכיפורים. אך האם זה מן האפשר? או שמא גם ההצצה מבחוץ, גם היא חלק מן האחד על צמצומיו, חלק מן השיח החייתי והפראי שבתוך היער?

אלא שבמהלך הסיפור מתברר שה"אחד", זה שפגשו רבי נחמן ביער, יודע גם להורות לנו איך לצאת מהיער. ה"אחד" הוא זה שתוקע אותנו בתוכו, אך הוא גם זה שבין רגע יוצא מתוכו מתוך החלטה, אני "אחד", על כל הסתירות והצדדים השונים שבאישיותי, וממילא אני עצמאי להיות 'עצמי באשר אני'. והנה אני מחוץ ליער, מחוץ לכל מה שעשיתי עד עכשיו. אפשר תמיד להשתנות, יאמר האחד. והוא יכול לומר זאת דווקא בגלל שהוא אחד וכל הניגודים והשינויים יהיו גם הם כלולים בו. יודע הוא שגם אם ישתנה, תמיד יישאר עצמו, תמיד יישאר אחד.

 

הנהר

מי שיצא מן היער אמנם עומד מחוצה לו, אך אין הוא דומה למי שמפני טלטלותיו לא נכנס אל היער מעולם. היציאה מן היער, אחרי שכבר היית בו, הינה הזדמנות להתבונן על היער מבחוץ. להיות מסוגל להתבונן על כל מה שהיה. לבדוק, לבחון, להעמיק. לא לשנות את מה שהיה, אלא להעמיק בתוכו. להבין דבר מתוך דבר. ההתבוננות חותרת גם אל התכלית של כל דבר, להבין מה ייעודו, ולאן פניו מועדות. תובנות אלו קרויות "בינה", והן מכונות בשפה הקבלית "נהר". הן יוצאות מן הדיכוטומיה שבין הקיום וההיעדר, היש והאין, הצמצום והחלל הפנוי, שבתוך היער, אל עבר שאלת המהות והתכלית. הן צוללות אל תוכם של דברים, במקום לעמוד על גדותיהם. תובנות אלו הן המים המשקים את המציאות, ומעוררים אותה לתנועה, לצמיחה ולחיים. יש בכח התנועה הזאת לעבד את המציאות מגשמיות להפשטה, לפרק אותה לגורמים עד דק, כמו אבן רחיים הטוחנת את כל המציאות הממשית לאבקה דקה ותמציתית של מהות. קמח זה, בתוספת עיבוד מסוים, יכול להפוך את העולם להיות אכיל ומתעכל היטב במעיו של אדם, כשם שהנגיעה במהות הדברים מאפשרת למתבונן לעכל את המציאות אל תוכו – להבינה.

רבי נחמן, שיצא מן היער, נתקל בנהר הזה ושואל על סופו. על התכלית האחרונה של המציאות, על המהות האמיתית שלה. לאן כל המציאות הזו זורמת, לאן היא חותרת. מה התכלית של כל זה?

והנה, שוב בא אל ר' נחמן ה"אחד" וטוען שאי אפשר לבוא לסופו של הנהר הזה, כי אין לו קצה וסוף. לאן שלא נגיע תמיד נישאר בתוך האחד, אף פעם לא נצא ממנו. תמיד יהיה אפשר להעמיק ולשאול 'למה כל זה', וכל תשובה שנקבל – נשאל גם עליה. תמיד יהיה אפשר לצלול למהותם של דברים, ומתחת לכל מהות והסבר נמצא מהות נוספת. אז איך חיים בעולם ללא תכלית ברורה, עם אופק המתרחק ככל שאתה מתקרב אליו?

 

הראה לו דרך

תשובת ה"אחד" לא ברורה: "הראה לו דרך". האם הראה לו דרך על מנת להגיע לסופו של הנהר? או שמא הראה לו דרך אינסופית שהיא עצמה התמודדות ופתרון? נראה שסוד ה"אחד" יכול לאגד את שתי התשובות לאחת: להיות אחד עם העולם, לקבל את השם אחד, משמעו להיות "בדרך" כל הזמן, בתנועה ללא הירף, כיוון שבכל מקום שבו יהיה האדם שם תהיה תכליתו. הכרה זו מחזירה אמנם את רבי נחמן ליער ולמוכנות לקבל את המציאות כפי שהיא על רב גוניותה, אבל רבי נחמן שמח להתייצב בליבה של המציאות ומפטיר ש"העולם מספרים מעשה, ואני ראיתי מעשה" ונכנס שמח לעיצומו של היום המכפר.

 

עיצומו של יום

ומי יודע, שמא כשחז"ל אמרו ש"עיצומו של יום מכפר", הם התכוונו לרמוז גם למשמעות זו – שגם אם לא תעשה דבר ולא תשנה מאומה, עצם קבלתך את הסוד של האחד –להיות אחד עם חטאיך, עם כשלונותיך, עם קשייך, דבר זה עצמו, הוא המכפר! יתרה מזאת, המוכנות להיכנס ליער, לאחר מכן לצאת משם להתבוננות, אך שוב לחזור אל תוכו– ייתן לך את האפשרות הן לחוות את הסיפור, הן להתבונן בו מבחוץ ולהבינו והן לבסוף לחזור לסיפור ולפעול על פי תובנות אלו.

שמא רצה רבי נחמן לומר לנו שהתרנגולת אינה תחליף לאדם, איננה במקומו, אלא להיפך. היא באה להדגיש עד כמה לאמיתו של דבר האדם לא יכול לצאת ממקומו האחד, המצומצם בצמצום אינסופי. על אף סבך הסתירות והקשיים שהו האדם נתון, הכל בסופו של דבר נשאר בתוך היער, בתוך האחד. על אף הנהר האינסופי של השאלות בדבר תכליתה ומהותה של המציאות, נהר שמסרב להיגמר וממשיך בעיקשות לזרום, אין לו ברירה לאדם אלא להישאר אחד עם הסתירות ועם התנועה המתמדת. לדידו של רבי נחמן התנהלות כזו בחיים היא ההופכת את החיים לסיפור ואת האדם לגבור של הספור, ולא רק לצופה. וזהו שורש התשובה, שישוב האדם למרכז חייו – לאחד.