דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק ג'–ד' | 'הישוב אליה עוד?' קובץ נבואות תשובה

הרב דוד סבתו
25.11.2015
קובץ טקסט

 

(ג, א – ד,ב) 

א. מבוא

לאחר רצף נבואות התוכחה בפרק ב, באה בפרק ג (עד לפרק ד, פס' ב) חטיבת נבואות המתמקדת בתשובה. השורש שו"ב הוא שורש מנחה בחטיבה זו, ויש לה גם מסגרת ספרותית ברורה: בפתיחתה (ג, א) תמה הנביא: 'הישוב אליה עוד?', ואילו בסיומה קורא ה' 'אם תשוב ישראל – אלי תשוב!'. אפשרות השיבה של העם לאלהיו לאחר הבגידה עומדת אפוא במרכז החטיבה. הנבואות הכלולות בה נכרכות בנבואות התוכחה של הפרק הקודם בלשונות ודימויים דומים. בשיעור זה נעסוק בחלקו הראשון של הפרק (א - יג), ובשיעור הבא נעמיק בנבואת אחרית הימים של ירמיהו המופיעה בהמשכו.

שתי הנבואות המופיעות בחלק הראשון (א-ה, ו-יג) מגלות קווי דמיון בולטים: ראשית, שתיהן מדמות את חטאי יהודה וישראל למעשה זנות (השורש זנ"ה מופיע שלוש פעמים בכל נבואה). אמנם דימוי זה נקשר לדימוי החטא כזנות שתואר כבר בפרק ב', אך נראה שייחודו בהקשר הנוכחי הנו בכך שהופעתו בשתי הנבואות מבוססת על רצף האירועים המתואר בפרשת המחזיר גרושתו (דברים כד, א-ד)[1]. כדי להבין את פשר הנבואות, עלינו לבחון את האופן שבו משמשת פרשיה זו בנבואות אלה.

ב. 'הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ' - בין המשל לנמשל

לנבואה הראשונה שני חלקים: הראשון [א] כולל 'משל ונמשל', והשני [ב-ה] עוסק בחטאה ועונשה של יהודה. להלן נעסוק בזיקה בין שני החלקים. במרכז עיוננו יעמוד הפסוק הראשון:

לֵאמֹר
הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר
הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד
הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא
וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'

כאמור, דימוי האשה הבוגדת, אשר עמד במרכזו של הפרק הקודם, מופיע אף בפסוקים בהם אנו עוסקים בפרק ג. הנבואה פותחת במילה 'לאמר' ולאחריה שאלה רטורית: 'לֵאמֹר, הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ... הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?'. קיים דמיון מעניין בין פתיחת הנבואה וסגנונה הרטורי לנבואת חגי אל הכהנים (ב, יא-יב):

'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ... הֲיִקְדָּשׁ?'.

מסתבר שלפנינו שתי דוגמאות לנוסחת פתיחה קדומה לשאלה הלכתית. בשני המקרים משתמש הנביא בהלכה הפרטית כדי לטעון טענה במישור הלאומי המתייחס ליחסי ה' ועמו. כך אצל ירמיהו:

'וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'

וכך אצל חגי:

'וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא'.

כאמור, המשל המצוי בנבואה זו של ירמיהו מבוסס על האיסור בדברים כד, א-ד. נעיין אפוא בפסוקי פרשיית מחזיר גרושתו:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר: וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

הנושא המרכזי של הפסקה, על פי פשוטה, הינו דין מחזיר גרושתו[2]. בחלק הראשון מתואר המקרה: אישה שבעלה שלחה מביתו (כלומר גירש אותה) והיא נישאת לאיש אחר, אשר גם הוא משלחה מביתו או מת. חידושה של הפרשיה הוא באיסור המוטל על האישה לשוב לבעלה הראשון. שיבה זו נאסרת בלשון חריפה  - היא מוגדרת כ'תועבה' שתחטיא את הארץ.

ירמיהו מצטט את לשון התורה בכמה שינויים – ומסיק מסקנה אקטואלית על יחסי ישראל וה' בזמנו. כדי להבין את הפרשנות הניתנת כאן לפרשיה יש להציב את שתי הפסקאות זו מול זו:

 

 

 

 

הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ

וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר
הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד
 

 

 

הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא


וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה':

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר

וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ

וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:

וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר...

 לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה'

וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:  

 

ירמיהו פותח בתיאור הגירושין – 'הן ישלח', אך אינו מתייחס בפירוש לרקע לגירושין. התיאור הריאלי שבפסקה – 'ושלחה מביתו' מיטשטש בנבואה ההופכת אותו לתיאור כללי יותר שיתאים לנמשל: 'ישלח איש את אשתו'. במקום 'ויצאה מביתו והלכה...' נאמר רק 'והלכה מאתו'. את הדין המפורט מתמצת ירמיהו בשלוש מילים: 'הישוב אליה עוד!?', ומנמק בדומה לתורה: 'חנוף תחנף הארץ ההיא!'. החידוש העיקרי הנו בקל וחומר אותו נושא הנביא: בעוד שבמקרה שבמשל מדובר על נישואין בהיתר, אשר למרות קיומם נאסר על האישה לשוב אל בעלה הראשון, אירוע שמוגדר כ'טומאה', בנמשל האישה לא עשתה את מעשיה בהיתר אלא באיסור, כשהיתה עדיין תחת בעלה – 'ואת זנית'. ואם כן, נראה שיש בתביעת הנביא אלמנט חמור הרבה יותר של טומאה. יתרה מזו – אין מדובר כאן באיש אחד נוסף, על פי התיאור המופיע בפסוקים, האישה זנתה 'רעים רבים', ואם כן וודאי שלא תוכל לשוב אליו! במובן זה, היא כבר מחניפה ומטמאת את הארץ בעצם זנותה.

לדימוי הזונה כאן משמעות כפולה: ראשית, במובן הרגיל קיימת הקבלה בין החטא והזנות משום ששניהם מטמאים את ארץ ה'. אולם נראה שיש כאן משמעות נוספת, העולה בעקבות קריאת הנמשל: כפי שראינו, הנמשל מתאר את אותה אישה כאחת שזנתה וטמאה כל מקום בארץ - 'ותחניפי ארץ...'.

בהמשך הפסוקים מודגשת חומרת המעשה על ידי הנגדה חריפה בלשון הנבואה בין העונש לבין תגובת העם:

וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה

וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם

לא זו בלבד שהאישה חוטאת, אלא גם כאשר יש עונש, היא עדיין מחציפה פניה ומצחה ולא בושה במעשיה - על מניעת הגשם היא מגיבה במיאון.

ג. חנופת הארץ במקרא ובנבואת ירמיהו

לסיום ההשוואה, ברצוני להתעכב על הבדל נוסף בין הפרשיה לנבואה. השורש חט"א בפרשיה ('תחטיא את הארץ'), מתחלף בנבואה לשורש חנ"ף ('חנוף תחנף הארץ'). שורש זה, שאינו שכיח כל כך במקרא, מופיע בנבואתנו ארבע פעמים בפסוקים א, ב, טו (וכן לקמן כג, יא[3]). חנופה מופיעה במקרא בדרך כלל ביחס לארץ, במשמעות של חטא וטומאה. מקור הדימוי בפרשת הרוצח בספר במדבר (לה, לג-לד):

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כאמור, החנופה בפסוקים המובאים לעיל מקבילה לטומאה: 'ולא תחניפו את הארץ' – 'ולא תטמא את הארץ', אולם נראה שיש לה גוון ייחודי מסוים. מצב של חנופה לא מתאר רק את טימוא הארץ, הוא כולל בתוכו גם את חילול כבוד ה' השרוי בה.

כך מפרש זאת הרמב"ן שם:

"ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחלה 'והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם' (במדבר לה, כט), שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות - 'זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל' (דברים כח, לח - מ).

כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בעבודה זרה ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר:  'הלא חנף תחנף הארץ' (ירמיה ג, א), 'והארץ חנפה תחת יושביה' (ישעיה כד, ה) 'ותחניפי ארץ בזנותיך' (ירמיה ג, ב). וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.

כפי שציין הרמב"ן, החנופה נזכרת במספר מקומות שונים בזיקה לשלוש העבירות החמורות: בנבואת ירמיהו היא מופיעה ביחס לגילוי עריות ועבודה זרה, ובתהלים קו היא נזכרת אף ביחס לשפיכות דמים. לשם ההבהרה, נביא את הפסוקים מתהלים:

(לז) וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: (לח) וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים:

(לט) וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם:

(מ) וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ:

גם בפסוקים אלה חנופת הארץ נעשית באמצעות שפיכות דם, והיא כרוכה בעבודה זרה. בנוסף, נזכרת כאן גם לשון זנות. בישעיהו כד, ד-ה מופיע פועל זה כחלק מתיאור ערעור הארץ כעונש על הפרת הברית:

אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם-הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ  כִּי-עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם.

החנופה מיוחדת אפוא לארץ ישראל, נחלת ה', ומציינת את החטא ואת עונשו גם יחד. קיימת זיקה בין הפרת החוק המוסרי – ערעור יסודות הקיום בארץ, ובין הפרת החוק הפיזי – ערעור הישיבה בארץ (רעידת אדמה, גלות, ואולי גם בצורת כפי שעולה מנבואתנו). ספר במדבר התייחס לשפיכות דמים בלבד כאל מצב בו מתקיימת 'חנופת הארץ[4]. ירמיהו מרחיב זאת לגילוי עריות ולעבודה זרה.

כפי שפירש הרמב"ן, יתכן שזו משמעות העונש של מניעת הגשם המופיע בנבואתנו – מניעת הגשם מהווה את התוצאה הפיזית הנגרמת בעקבות חנופת הארץ המוסרית.

ד. לשוב או לא לשוב?

מהי מגמת הנבואה? בשאלה זו נחלקו המפרשים והציעו שתי תשובות הפוכות.

רש"י פירש שהמשל נועד להמחיש את חסדי ה':

ואת זנית רעים רבים - עם אוהבים רבים, ואף על פי כן - שובי אלי.

פירושו של רש"י נסמך על ההנחה שהמילים 'ושוב אלי' נקראות בסימן קריאה. אולם רד"ק, אברבנאל ומפרשים אחרים סבורים שיש לקוראה באופן אחר. כך כותב האברבנאל:

'אם ישלח איש את אשתו והיתה לאיש אחר, עם היות שהוא שלח אותה, כיון שהלכה והיתה לאיש אחר האם ראוי שישוב אליה עוד? לא, כי באמת חנף תחנף הארץ בפעל המגונה הזה, וכל שכן בנידון שלנו שאתה ישראל זנית רצונו לומר הלכת מעצמך ולא שלחך ה', וגם לא זנית עם איש אחד כי עם רעים רבים, הם אלהי הנכר אשר עבדת, ואיך תשוב אלי ואצילך?'

לדעתו יש לקרוא את המילים  'ושוב אלי' בתמיהה - היעלה על הדעת שתשובי אלי אחרי כל זאת? הקל וחומר ההלכתי מלמד אם כן שהתשובה שלילית. חשוב לשים לב, שלפי  פירוש האברבנאל וההולכים עמו, פסוקים אלו אינם נבואת תשובה אלא דווקא דברי תוכחה עזים. בהמשך השיעור, נשוב להתלבטות עקרונית זו בהבנת הנבואה.

בפסוקים ד-ה, הנבואה חותמת בדו שיח בין ישראל לנביא:

הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:

הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח

הֶנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל:

בצר לו, ככל הנראה בשל הבצורת שנזכרה קודם, פונה העם לאלהיו בדברי תחנונים וריצוי, ומזכיר את חסד הנעורים: 'אלוף נעורי'![5]. העם הבוטח בחסד הנעורים משוכנע שהכעס האלוהי זמני בלבד: 'הינטור לעולם?'. אולם הנביא משיב לו בלשון חריפה: אמונה זו מאפשרת לעם להמשיך בחטאיו ללא חשש, תוך ביטחון בסליחה שבוא תבוא. הרי היא בבחינת דברי המשנה (יומא ח, ט): 'האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין מספיקים בידו לעשות תשובה'; אולי משום כך, יש להבין את הנבואה כאברבנאל, המסביר שמדובר בשלילת אפשרות התשובה מהעם.

ה. בין 'משובה ישראל' ל'בגדה יהודה' (ו-יג)

חלקה השני של הנבואה פותחת בציון זמן:

'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ'

אולם, חרף ציון זמנה של הנבואה, הרי שכבר בתחילתה מפנה ה' את הנביא אל העבר הרחוק – אל ימיה של ממלכת ישראל. שתי הממלכות מתוארות כאן כשתי אחיות, שמעשיהן וגורלן דומים. תחילה הוא מתאר באזניו את חטאי האלילות הקשים והאינטנסיביים של ממלכת ישראל:

'עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', ואת העובדה שלמרות שהוא מצפה לתשובתה: 'וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה - אֵלַי תָּשׁוּב!'  לשוא ציפייתו: 'וְלֹא שָׁבָה'.

אולם מעשיה של 'משובה ישראל' מובאים רק כרקע להבהרת חומרת מעשיה של ממלכת יהודה – 'בוגדה יהודה'. החומרה העיקרית של יהודה טמונה בכך שלמרות שראתה את החטא ועונשו מתקיימים אצל אחותה, אשר חוותה את גלות אשור, היא המשיכה בדרך החטא והזנות, ואף היא לא מימשה את אפשרות התשובה. ה'ראיה' של גורל ממלכת ישראל לא הולידה 'יראה' בלבה, כפי שראוי היה להיות.

מסקנת הדברים, החדה, מופיעה בפסוק יא

'צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה'. חומרת החטא של יהודה נובעת מכך שהיה עליה ללמוד מהתקדים אותו ראתה לנגד עיניה. חומרה זו משתקפת גם בכינויים המוענקים לשתי הממלכות: ישראל מכונה 'משובה'=חוטאת, ואילו יהודה היא 'בוגדה'=בוגדת.

נבואה זו קשורה באופן הדוק לקודמתה. אף היא מבוססת על דימוי האישה הזונה ועל פרשת הגירושין המופיע בספר דברים. חטאה ועונשה של ממלכת ישראל מדומה בהתאמה לזנות ולגירושין באמצעות 'ספר כריתות', והיא מושווית לממלכת יהודה שזנתה כאחותה והחניפה את הארץ, בדומה לאמור בנבואה הקודמת (פסוק א). אמנם, נראה שכל נבואה מתמקדת בפן אחר של הפרשיה. בנבואה הראשונה המוקד הנו בהשבת האישה המשולחת אל בעלה, בהתאם לאמור בדברים: 'כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה' (דברים כד, ד). (יצויין כי גם בפסוק זה החטאת הארץ מתפרשת כפשוטה -  עבודה זרה באבני הארץ ועציה. ומכאן גם העונש – גלות מהארץ). ועוד – בנבואה הראשונה מדובר במעשה חד צדדי של העם הזונה תחת ה', בשניה לעומת זאת, מתוארים שני שלבים: תחילה זנות העם, לאחריה קריאה לתשובה מצד ה' אשר נדחית, ורק לאחר מכן מתואר השילוחין וספר הכריתות מצד ה'. גם כאן ראוי להשוות את לשון הפרשיה בדברים לנבואה. שם (דברים כד, א) נאמר:

'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ'.

אצלנו, נראה כי השילוחין מבית ה' פירושם גלות, ונראה שהנביא פירש את הביטוי 'ערוות דבר' המשמש עילה לגירושין בפרשיה בדברים בפרשנות חמורה: מדובר על בעל שמוצא זנות ובגידה באשתו[6].  כלומר, מבחינת הנמשל - בנבואה זו מפורש שה' נהג עם ישראל לפנים משורת הדין: במקום לשלחה לאחר שמצא בה ערוות דבר הוא נתן לה הזדמנות נוספת לשוב אליו, ורק משלא שבה – שלחה מביתו.

ו. הרקע ההיסטורי של הנבואה 

כאמור, בפתח הנבואה מצוין שהיא נאמרה בימי יאשיהו המלך. מה פשרו של ציון זמן זה, שאינו שכיח כלל בחלקו הראשון של הספר? כך ביאר הרד"ק את הקשרה ההיסטורי:

'בימי יאשיהו המלך - למה אמר זה, והלא ידוע כי בימי יאשיהו נתנבא? אלא לפי שנתנבא אף בימי יהויקים ובימי צדקיהו אמר כי נבואה זו היתה בימי יאשיהו, וקודם שעשה תשובה יאשיהו ויהודה, שהרי יאשיהו ביער עבודה זרה מן הארץ, וכאן הוא אומר "ותנאף את האבן ואת העץ" (ירמיהו ג, ט) - אם כן הנבואה נאמרה קודם התשובה. ומה הוא "בכל זאת לא שבה אלי... כי אם בשקר" (שם, י)? שדומה שעשו תשובה, אלא שעשו אותה בשקר. אפשר כי בתוכחת הנביא ירמיהו שהתנבא עליהם, אפשר ששבו מקצתם בנראה ובגלוי, לא בסתר, וזהו שאמר "בשקר". גם יש לפרש, שנבואה זו נאמרה אחר התשובה: אע"פ שאומר ביאשיהו "אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו" (מ"ב כג, כה) - הוא ששב בכל לב, אבל אנשי יהודה - שבו מוכרחים מאימת המלך, זהו שאמר "לא שבה אלי... בכל לבה כי אם בשקר".  

לפי האפשרות הראשונה שמציע הרד"ק מדובר קודם תהליך התיקון והתשובה של יאשיהו, ואם כן נבואתו של ירמיהו נענתה בחיוב. אולם לפי האפשרות השנייה נבואה זו נאמרה לאחר תיקוני יאשיהו, והיא למעשה ביקורת חריפה על תשובה זו. תהליך התיקון הרחב והמקיף שנקט יאשיהו בעקבות מציאת ספר התורה מתואר בהרחבה ובפירוט רב בספר מלכים, אולם כאן מציג הנביא את תמונת הראי של תהליך התיקון הממלכתי, ומלמד שזהו תהליך חיצוני שלא הצליח לשנות את זרמי העומק בעם. התשובה נתפסת כאן כתשובה מלאכותית, מן השפה ולחוץ, ללא כוונה אמיתית. תיאור ציורי חריף של הפער בין החוץ לפנים ובין העם למלכו מופיע במדרש איכה רבה (בובר) פרשה א, יח:

'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי' (איכה א, יח). מי אמר הפסוק הזה!? יאשיהו אמרו... ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז. ליצני הדור מה היו עושים? חצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, כשהיו יוצאים היו אומרים להם סגרו את השערים אחריכם, והיו יוצאים וסוגרים את השערים אחריהם, והיו (הצורות) נמצאות קיימות מבפנים...

הקבלה נוספת בין שתי הנבואות ניתן למצוא גם בחתימה. כך חותמת הנבואה השניה (יב-יג).

הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם: אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה':

הפסקה פותחת בקריאה לתשובה – 'שובה משובה ישראל' ובהכרזה על כך שה' לא יטור לעולם את החטא והעונש. דברים אלה אמורים כנגד דברי יהודה בחתימת הנבואה הקודמת: 'הינטור לעולם אם ישמור לנצח?', אלא שנראה שדווקא הנחה זו אודות נטירתו התמידית של ה' היא שהעניקה לה כאמור את המוטיבציה לחטוא,  בבחינת האומר 'אחטא ואשוב'. ולכן אולי נזכרה התשובה בנבואה הקודמת בשאלה – 'ושוב אלי?', ואילו כאן אומר ה' שאמנם לא ינטור לעולם, 'כי חסיד אני'. אמנם, אף על פי כן, קיים תנאי. התנאי לתיקון הוא ידיעת העוון וההכרה בו: 'אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ', זאת בניגוד מוחלט להתכחשות לחטא שכנגדה הזהיר הנביא קודם לכן[7].

לסיכום, אף שבאופן עקרוני מבחינת עומק החטא והשפעתו - טימוא והחנפת הארץ, וכן מבחינה חוקית-הלכתית אין לתשובה מקום, בכל זאת מציע ה' בסופו של דבר את דרך התשובה הגוברת על כל אלה. ללמדך שהתשובה גוברת על התורה עצמה! כך לומד רבי יוחנן מנבואתנו (בבלי יומא פו, ע"ב):

'אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר: 'לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד!? הלא חנוף תחנף הארץ ההיא. ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' '[8].

ייתכן שמסר זה הוא גם משמעות הפרשנות העמומה לנבואה הראשונה אשר עליה עמדנו לעיל: כיוון שהתשובה עשויה לשמש לחטא, הנביא מדגיש שאין היא מובנת מאליה, אבל מאידך, מודגש מיד לאחר מכן בנבואה השניה שאם העם ידע את עוונו אזי היא עשויה לדחות את כל לא תעשה שבתורה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו. עורך: נועם לב

 

[1] תופעה זו של שימוש בפרשיות הלכתיות בנבואות אופיינית לירמיהו, הכהן תופש התורה. כפי שראינו, למשל, בשיעור הקודם בדימוי ישראל לתרומה.

[2] אמנם חכמים למדו מפרשיה זו הלכות רבות, ובייחוד את דיני גיטין וגירושין. אלא שעל פי פשוטה כאמור ההתייחסות לגירושין אינה אלא רקע לדין המחודש המוצג כאן. על היחס בין פשוטו של מקרא למדרשו בסוגיה זו ראו מ"ע פרידמן, "המחזיר גרושתו משנישאת וטומאת הסוטה והאנוסה", שמא יהודה פרידמן (עורך), ספר הזיכרון לרבי שאול ליברמן, ניו-יורק וירושלים תשנ"ג, עמ'

[3] הפועל חנ"ף מופיע במקרא 11 פעמים בלבד. חנ"ף כשם מופיע עוד כ15 פעמים.

[4] שורשו של דימוי הדם הפוגע בארץ הנו בסיפור הרצח הראשון במקרא, רצח הבל: 'וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ'. (בראשית ד, יא-יב).

[5] כינוי זה לבעל מופיע, על שתי אפשרויות קריאתו, בהקשרים של בגידה. כך במשלי ב, טז-יז: ' להצילך מאשה זרה... העוזבת אלוף נעוריה', ובמיכה ז, ה: 'אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור אמרי פיך'.

[6] ואכן, זו משמעותו הפשוטה של הביטוי ערווה במקרא. יש גם לתת את הדעת למשחק המילים: 'לא תמצא חן בעיניו – כי מצא בה ערוות דבר'. כך התפרשו המילים ערוות דבר בידי בית שמאי במשנה בגיטין, ט, י: בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר".

[7] המילים 'לא אפיל פני בכם' – מזכירות את דברי ה' לקין: 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך' (בראשית ד, ו), וזו הצגתו הראשונה של רעיון התשובה במקרא: 'הלא אם תיטיב – שאת'. החסד מתבטא בכמה מקומות בקבלת התשובה: 'רחום וחנון ארך אפים ורב חסד' (שמות לד, ו). ובתהלים קג ח-ט: 'חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד – לא לנצח יריב ולא לעולם יטור' – בהקשר של תשובה.

[8] פרשנות הפוכה, המקבילה לפרשנות האברבנאל ורד"ק עולה בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו: שוב למחר עתידה שתאמר לפניו רבונו של עולם כבר כתבת:  'לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד' (ירמיה ג, א), אומר לה: כלום כתבתי אלא איש, והלא כבר נאמר  'כי אל אנכי ולא איש' (הושע יא, ט). דבר אחר: וכי גרושים אתם לי בית ישראל? והלא כבר נאמר: 'כה אמר ה', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו' (ישעיה נ, א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)