היש צורך בבעלות על סוכה לקיום מצוותה?

  • הרב משה טרגין

היש צורך בבעלות על הסוכה לקיום מצוותה

ישנן מצוות שכדי לצאת ידי חובתן צריך האדם להיות בעל החפץ שבו נעשית המצווה. הדוגמה הבולטת ביותר למצווה כזו היא מצוות נטילת לולב, שלגביה לומדת התורה מן המילים "ולקחתם לכם ביום הראשון..." (ויקרא כ"ג, מ) כי הבעלות על ארבעת המינים היא גורם מרכזי בקיום המצווה - לפחות ביום הראשון של סוכות. במשך הגלות גרו יהודים בארצות שבאקלימן היו ארבעת המינים - או לפחות חלקם - מצרך יקר המציאות, ובמקרים רבים השתמשה קהילה שלמה בסט אחד של ארבעת המינים; ובגלל הצורך בבעלות היה צריך להקנות את ארבעת המינים לכל אדם שרצה לקיים את המצווה. דרישה זו לבעלות על החפץ שבו מתקיימת המצווה מפורסמת ומוכרת ביחס לארבעת מינים, אך היא קיימת גם במצוות אחרות. מה דינה של סוכה? האם כדי לקיים את המצווה חייב אדם לשבת דווקא בסוכתו שלו? בשאלה זו נעסוק בשיעורנו הפעם.

הברייתא בסוכה (כז ע"ב) מביאה מחלוקת בין חכמים ובין רבי אליעזר בעניין זה: "ר' אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו... כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב 'חג הסוכות תעשה לך' (דברים ט"ז, יג). וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, שנאמר 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' (ויקרא כ"ג, מב) - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת". נתחיל את הדיון בדעת חכמים, החולקים על רבי אליעזר וסבורים כי ניתן לקיים את המצווה בסוכה שאולה, כלומר: גם בסוכה שאינה של מקיים המצווה.

במבט ראשון נראית דעת חכמים קיצונית. שלא כרבי אליעזר, הם אינם מקבלים כל מושג של בעלות ביחס למצוות ישיבה בסוכה; אדם יכול לקיים את המצווה בסוכה שאינה שלו. על אף שזהו הסבר מתקבל על הדעת בשיטת חכמים, ניתן להטיל בו ספק לאור המקור שמביאה הברייתא לשיטתם. הברייתא לומדת מן הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסכות" כי תאורטית יכול עם ישראל כולו לצאת ידי חובתו בסוכה אחת (לאו דווקא בו-זמנית), דבר שאפשרי רק אם כל מקיים מצווה יוכל לשאול בתורו את הסוכה מבעליה. מן הפסוק מתחייב אפוא כי ניתן לקיים מצוות סוכה בסוכה שאולה. הצגה זו של הדברים אינה מוציאה מכלל אפשרות כי גם לדעת חכמים נדרש ממד מסוים של בעלות לקיום המצווה - אף כי אין צורך בבעלות מלאה, ודי בהיתר לשבת בסוכה ליצירת רמת הבעלות הדרושה לקיום המצווה. למעשה, לדעת פוסקים רבים יש לשואל זכויות שימוש מיוחדות בחפץ שהוא שואל, אשר ממקמות אותו בקרבת הבעלים בסולם הבעלות. שתי דוגמות בולטות בהקשר זה הן היתר השימוש שיש לשואל בחפץ ואחריותו הטוטלית כמעט על החפץ במקרה של נזק (עיין ברמב"ם פ"א מהלכות שאלה ופיקדון, ששם יש ניסוח המבטא את מעמדו של השואל ביחס לבעלים). מהי, אם כן, דעת חכמים: האם הם שוללים באופן מוחלט צורך בממד כל שהוא של בעלות לקיום המצווה, או שמא הם סבורים כי דרוש ממד כזה, אלא שהם מגדירים את רף הבעלות באופן שונה? אם הצד השני הוא הנכון, נוכל לומר כי רבי אליעזר דורש בעלות מלאה על מנת לקיים את המצווה, בעוד שחכמים מסתפקים בבעלות המושגת על ידי שאילה. במילים אחרות: האם חכמים דוחים כל מושג של בעלות, או שמא הם רק מקלישים את מושג הבעלות הדרוש?

לשאלה זו השלכות הלכתיות רבות. למשל, מה תהיה דעת חכמים ביחס לסוכה גנובה? אם נאמר כי הם אינם מצריכים כל בעלות, ניתן עקרונית להציע שאפשר לקיים את המצווה בסוכה כזו. לעומת זאת, אם הם מודים לרבי אליעזר שיש צורך ברמה מסוימת של בעלות (אלא שלדעתם די בשאילה), הם יכולים לפסול ישיבה בסוכה גנובה משום שרמת הבעלות במקרה זה נמוכה מהסף הנדרש. הגמרא (סוכה ט ע"א) פוסלת ישיבה בסוכה גנובה בגלל המילה "לך". הגמרא אינה מביאה דעה זו כדעת יחיד, אף על פי שהמילה הזאת משמשת מקור לרבי אליעזר! האם נוכל ללמוד מכך כי גם חכמים יודו לדין זה, וכי גם הם דורשים רמה מסוימת של בעלות, שאינה מתקיימת בסוכה גנובה?

אם נתעקש לדבוק בהבנה הקיצונית של דברי חכמים, כי אין צורך בבעלות כלל, ניאלץ להסביר מחדש את פסיקת הגמרא כי אין יוצאים ידי חובה בסוכה גנובה. ייתכן שהגמרא פוסלת סוכה כזו מטעם מצווה הבאה בעברה. גם מצוות שאינן מצריכות בעלות על חפץ אינן יכולות להתקיים בחפצים גנובים בפרט, או בחפצים שנעשה בהם איסור בכלל. למעשה, רבים סבורים כי גם לאחר שהגנב רכש בעלות מלאה על החפץ (בקניין שינוי) לא ניתן לקיים בו מצווה, משום שהשגת החפץ הייתה כרוכה בעברה. לדעת כמה ראשונים (עיין תוספות וריטב"א סוכה ט ע"א), פסול סוכה גנובה נובע ממצווה הבאה בעברה, ולא מהצורך בבעלות בסוכה. לכן גם אם נאמר שחכמים אינם מצריכים בעלות כלל, עדיין ייתכן שהם יפסלו סוכה גנובה מטעם מצווה הבאה בעברה.

מקרה נוסף שבאמצעותו ניתן לבחון את דעת חכמים הוא סוכה בבעלות משותפת. אם חכמים אינם מצריכים בעלות כלל, אך עם זאת פוסלים שימוש בסוכה גנובה, הם יכולים להכשיר שימוש בסוכה משותפת. כשאחד השותפים משתמש בסוכה הוא איננו גונב, וגם אם אין הוא בעלים מוחלט שלה - אין הדבר גורע מיכולתו לקיים את המצווה. לעומת זאת, אם חכמים אכן מצריכים רמה כל שהיא של בעלות (וסבורים כי השואל הוא בעלים חלקי), ייתכן שיפסלו שותפות. בניגוד לשואל, שיש לו זכויות שימוש בלתי-מופרעות בחפץ, שותף צריך להתפשר בשימושו עם השותפים האחרים, ויחסו כלפי החפץ נחות אפוא מזה של בעלים. למען האמת, ייתכן שחכמים יסכימו כי שותף יכול לצאת ידי חובה בסוכה משותפת, כשם ששואל יכול לצאת ידי חובה בסוכה שאולה;אולם האפשרות העקרונית לחלק בין המקרים קיימת, בעוד שאם חכמים אינם מצריכים בעלות כלל - חילוק זה אינו אפשרי. רש"י ותוספות (כז ע"ב) חולקים בעניין סוכה של שותפים, ונראה שמחלוקתם קשורה לסברת חכמים כפי שנידונה עד כה.

המקרה האחרון שנבחן כאן הוא סוכה שנבנתה ברשות הרבים, שהגמרא (לא ע"א) אומרת כי היושב בה יצא ידי חובתו. מובן שדברי הגמרא הללו נאמרו לדעת חכמים; רבי אליעזר, המצריך בעלות מלאה, יפסול בוודאי סוכה כזו. מן הגמרא הזו עולה כי לדעת חכמים אין צורך בבעלות כלל לקיום המצווה. לו היה צורך כל שהוא בבעלות (גם כזה המושג על ידי שאילה או שותפות), היינו פוסלים שימוש בסוכה ברשות הרבים - שהרי סוכה זו אינה מאפשרת שום רמה של בעלות. ברם, כל זאת רק אם נבין שאכן אין ליחיד כל בעלות ברשות הרבים; אך אם נאמר שכל אחד ואחד מתושבי המקום נחשב שותף ברשות הרבים, לא ניאלץ לאמץ עמדה קיצונית כל כך בהבנת דעת חכמים.

נקודות מתודיות:

1) פעמים שמחלוקת סבה על עניין מהותי; מאידך, לעתים מסכימים שני הצדדים ביחס לעיקרי הדברים וחולקים בעניין הרמה או הרף הדרושים. האם חכמים ורבי אליעזר חולקים על עצם הדרישה לבעלות בסוכה, או שמא הכול מודים שיש צורך בבעלות והמחלוקת היא רק ביחס לרמת הבעלות הדרושה?

2) מבחינה הלכתית קיימות כמה רמות בעלות. בעלות עשויה להיות חלקית הן מבחינה כמותית (כמו בשותפות) והן מבחינה מהותית (כגון שואל, שהוא בעל זכויות שימוש בחפץ, לעומת בעלים, שהוא בעל הזכויות על החפץ בעצם). על האנשים שבכוחם להשיג בעלות חלקית נמנים שואל, גנב ושותף.