היתר שעטנז בבגדי כהונה ובציצית

כהשלמה לעיוננו בסוגיית הצבעים, ברצוננו להתייחס בשיעור זה לעניין ההיתר המיוחד בבגדי כהונה ובציצית ללבוש שעטנז - צמר ופשתים יחדיו.

"וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם... וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם" (שמות כ"ו א-לו).

בשיעורים קודמים עסקנו ביחס הקיים בין המונחים 'מעשה חושב', 'מעשה אורג' ו'מעשה רוקם'. אם נעיין בפסוקים, נגלה כי המונחים 'מעשה חשב' ו'מעשה רוקם' נזכרים תמיד בנוגע לתערובת של מיני הצמר הצבוע עם פשתי השש - תערובת היוצרת מטווה של כלאיים. כך, אנו מוצאים כלאיים במקומות הבאים:

• ביריעות המשכן הפנימיות.
• בפרוכת, במסך פתח האהל ובמסך שער החצר.
• בבגדי הכהונה באפוד ובחשב האפוד, בחושן המשפט, על שולי מעיל האפוד ברימונים ובאבנט.

מעיר על כך פרופ' מנחם הרן^[1]:

"לפי התפיסה הארכאית שנשתקעה במקרא, כל הרכבה של כלאיים היתה משמשת סימן היכר לקדושה. ודוקא משום כך נאסרו כל גילויי הכלאיים בחיי יום יום כפי שהתורה מזהירה על כך בויקרא יט,יט ובדברים כב, ט-יא. מן הבחינה הפולחנית, עולים האריגים העשויים כלאיים על האריגים העשויים ממין אחד".

בהקשר זה מעניין לציין גם את פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות. על פי פירושם, איסור השעטנז נובע מן העובדה שהיה שעטנז במשכן. היות והפרוכת במשכן היתה תפורה צמר ופשתן, נאסר עלינו ללבוש שעטנז מכיון שאין להשתמש באביזרי המשכן לצרכי חול.

איסור כלאיים

על מנת להבין בצורה שלמה יותר את היתר השעטנז בבגדי כהונה ובציצית, נדון בקצרה בטעם איסור השעטנז. איסור שעטנז מפורש בתורה בשני הקשרים:

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ"

                                                    (ויקרא י"ט, יט).

"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כ"ב, י-יא).

מן הפסוקים הללו ניתן לראות כי התורה מתייחסת לאיסור עירוב שני מינים בכמה הקשרים: ביחס לעבודת הבהמות, ביחס לזריעת התבואות וביחס לבגדים. הראשונים העלו כמה טעמים אפשריים לאיסור זה:

• חלק מן הראשונים (כך למשל דעת רש"י על אתר) סוברים כי אין לבקש טעם למצוות אלו (וכך דעת האב"ע ביחס להרכבת מיני צמחים או לבישת שעטנז).
• הרמב"ן מבאר:

"והטעם בכלאיים כי ה' ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו עוד לעלם שנאמר בכולם למינהו... והמרכיב שני מינים משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות" (ויקרא י"א, יט).

 ג. הרמב"ם מבאר:

"מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם. ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאוד שיפעלו בו פעולותם הידועות לע"ז ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם כי התורה תבוא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם"

                                              (מורה נבוכים ה', ל"ז).

ד.הרקנאטי קושר את איסור לבישת שעטנז לסיפור קין והבל: הפשתן מוצאו מן האדם והוא מסמל את "פרי האדמה" שהביא קין מנחה לה'. ואילו הצמר המופק מכבשים מסמל את בכורות צאנו שהביא הבל. והרי משקיבל ה' את מנחתו של הבל ודחה את מנחתו של קין, אירע מעשה הרצח הראשון בתולדות האנושות. מכאן אנו למדים שהפשתן והצמר מסמלים שני יסודות נוגדים שאין להשלים ביניהם.

כיוון בסיסי זה הקושר את איסור שעטנז בקין והבל, מקורו בזוהר בפרשת קדושים (קדושים פו:). נביא את עיקרי הדברים תוך שימוש בביאור הסולם לתרגום:

ראשית דורש הזוהר את המילה 'כלאיים' מבחינה לשונית ומפש כי פירושה הוא כמי שנותן חבירו בבית האסורים כדי שלא יעשה כלום. וכן, כלאיים פירושו מניעה שמונע את כל אלו הכחות מעבודתם. כלאיים פירושו ערבוביא כי עושה ערבוביא בכח העליון ומכחיש פרסום המלך, כמו שנאמר ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך.

הזוהר ממשיך ודורש את מעשה קין והבל בהקשר זה. קרבן קין היה פשתים וקרבן הבל צמר. קין (עצמו) היה כלאיים, ערבוביא שלא צריך כי היה מסטרא אחרא שאינו המין של חוה ואדם וקרבנו בא מהצד ההוא (כוונתו ככל הנראה לנחש שהטיל זוהמה בחווה). הבל היה ממין אחד של אדם וחוה דהיינו מקדושה ובמעיה של חוה נתחברו אלו שני צדדים שהם מין ושאינו מינו ומשום שנתחברו יחד, לא באה תועלת מהם לעולם ונאבדו.

הזוהר כותב כי כוח האבדון של קין והבל נמצא עד היום. ומי שמראה את עצמו במעשה של חיבור זה, מעורר את הערבוביא של קין הבל, יכול להינזק ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך. וכשנכנס לבית המקדש, למקום שהשלמות נמצא בו וכל אלו העבודות של השלמות, אעפ"י שנתחברו צמר ופשתים אין לנו חשש בזה כמו שאמרנו בציצית, משום ששם נמצאים ומתחברים כל אלו המינים של מעלה וכל אלו כלי המקדש, נמצאים בו כמה מינים משונים זה מזה וכולם נכללו שם כעין של מעלה.

ו. רבנו בחיי ממשיך קו זה (ויקרא יט,יט)

 "ואין צריך לומר בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם כי על כל עניני בית המקדש של מטה כלן דוגמת ענייני בית המקדש של מעלה".

יוצא מדברי הזוהר ומדברי רבנו בחיי שבמקדש, מקום השלמות הכולל את הכל, אין כל סתירה ויש מקום לשני הכחות הללו לפעול יחדיו^[2].

הרב הירש בפירושו לתורה ובספרו המצוות כסמלים מרחיב במשמעות הדבר^[3]:

"רואים אנו, שיש לאיסור נימוקים שונים: אין לאדם להתערב בבריאה באופן שישנה את חוקי הטבע לפי שרירות דעתו. גם יש לכבד את חוקיו של בורא עולם שנתן לבריותיו, ויש לשמור את חוקי הטבע ואת כל הסדרים התלויים בהם, בקדושה ובטהרה, ובפרט יש לשמור על קיום המינים. אם רק נתעמק קצת בחוקים האלה, נבין את הנימוקים. הלא מהווה הצלבת אילנות ממינים שונים והרבעת בעלי חיים ממינים שונים התערבות בבריאה על ידי האדם, באופן בלתי טבעי. כך היו מחברים ומערבבים כוחות טבעיים וגם זרעים, וכך מכריחים את הערבוב של כוחות זרים זה לזה, אשר לעולם לא היו עשויים להתערב באופן חופשי מעצמם. הכוחות האלה נפרדים וכלואים אחד מן השני....

החוקים האלה ניתנו, כדי שכל צמח, אפילו הצנוע ביותר, יתפתח ללא שינוי, וכך הוא מפגין את המשמעת כלפי בוראו, עד שהשדות והגינות בארץ הקודש מזכירים ללא לאות את המחוקק ואת המסדר של התבל. כל הבריות מתפתחות אך ורק לפי חוק הבריאה הגדול: 'למינהו' ולפי הבנתו הוא יכיר באופן חופשי בחובו, יבין אותו ויקיים את מצוותיו. אזהרה זו נמצאת בכל מקום שהאדם הולך בו: בשדה, בגידול בהמות, בעבודה עם בהמות, בהזנתו, כאשר הוא אוכל בהמה ועוף, וגם בלבושו הוא מכיר את החוק הגדול שבו נברא הטבע. במידה שהחומרים האורגניים של הטבע מגיעים לשימוש האדם, יש להקפיד שלא תהיה בשימוש הזה סתירה לחוקי הטבע.

לעת עתה נעסוק באיסור כלאי בגדים, בשימוש בצמר ופשתים יחדיו.

האיסור הזה אינו שייך בכלל לערבובם של חומרים שונים לייצור בדים, כי אם רק לצמר ופשתים. לכן אין הכוונה של האיסור להזכיר בו את הסדר הגדול שהקב"ה קבע לעולמו בכלל, אלא שהתערובת הזאת עומדת בקשר מיוחד עם חוק הטבע הדגול הזה. הוא מיועד לתפקיד מיוחד בתוך החוק הזה עבור האדם...

הלא נבדל האדם מן הבהמה גם על ידי בגדו, על ידי הופעתו החיצונית המתבטאת על ידי כיסוי גופו, ובפרט רואים אנו את הכוונה שבה ניתן איסור שעטנז, כאשר אנו רואים את היחס המיוחד בין איסור זה ובין מצות ציצית.

כאשר נחקור את הכוונה של איסור שעטנז, עלינו לזכור את יעד האדם בכללו, אשר על ידי היעד הזה נהיה לאדם, והתערבות של שני המינים היתה עלולה להשפיל את האדם עד לדרגה של בעל חיים. לכן קיימים שני גורמים המבדילים את האדם מן הבהמה, שניהם טמונים בגוף, אשר האדם מציג אותו רק כאשר הוא עוטף לבוש וגם הוא מתכסה בו לשם הגנה מהשפעות מבחוץ. הסמל של מטרות הלבוש הן הציציות.

צמר ופשתים אינם שני סוגים של מין אחד, אינם גדלים בשטח אחד. היחס שביניהם הוא כמו היחס שבין צמח לבעל חיים. הפשתן הנו החומר האופייני ללבוש מתוך שטח הצמח, והצמר מתוך שטח בעלי חיים. לכן היה אפשר להניח שהלבוש של בן האדם המורכב מצמר ופשתים, מסמל את היחסים שיש לגוף האדם עם הצמח ועם בעלי החיים.

הלא מורכב גוף האדם משני גורמים אלה, מן הצמח ומבעל חיים. ההזנה כוח ההולדה וכל מה שנובע מאלה שייכים לגוף הצמח, כוח התחושה הרצון והתנועה שייכים לחלק הבשרי של מהותו של גוף האדם. אצל בעלי חיים משועבד החלק הבשרי לחלק הצמחי, הרצון התנועה וההולדה משמשים את ההזנה - שני הגורמים מעורבים זה בזה, שניהם מהווים את מהותו של בעל חיים יצור שאין לו דבר זולת מהזנה הולדה תנועה והרצון לאלוה הוא בעל חיים יש לו צמר המשמש את הפשתן "צמר ופשתים יחדיו".

אמנם לאדם יש יעד יותר רם. הצמחי שבו אינו שולט על הבשרי שבו. אמנם משמש הבשרי לצמחי שבו אבל שניהם יחד משמשים את צלם אלוקים שבאדם, את הצד האלוקי, שהוא הגורם השלישי, ורק הוא הופך את האדם ליצור הראוי לשם זה. האדם אינו רוצה להשתמש בכוח התחושה שלו אך ורק לשם הזנה והולדה, כי אם הוא זן את עצמו ומוליד, כדי להעמיד את רצונו ואת מעשיו לרשות הקב"ה.

שלוש דרגות משלימות את הבריאה צמח בעל חיים ואדם; ומעל לכולם ה'. צמח ובעל חיים שזורים ביניהם אצל בעל חיים. השלטון של הבשרי על הצמחי והשעבוד של שניהם לרשות ה' ולרשות רצונו הקדוש, נקרא: "התקדש", כמו: 'והתקדשתם והייתם קדשים' (ויקרא יא, מד) (ע' הפירוש של 'והייתם קדשים לאלקיכם' (במדבר ט"ו, מ) במאמר על הציצית). הכוחות הבשריים מתמסרים לכוחות הצמחיים, ואחר כך השעבוד של הגירויים הנמוכים אל תחת הנכונות של האדם לעבוד את ה', נקראים: 'שיקוץ', כמו: 'אם תסיר שיקוציך'. 'תועבה', כמו: 'ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא' (דברים, ז', כו). הפירוש הוא: להפוך את נפש האדם לזרה כלפי ה'. ההקדשה למוסר התורה נקראת 'קדוש', וההרחקה מדרכי המוסר נקראת 'קדֵש'.

לכן מניחים אנו, שאיסור שעטנז מסמל לנו אזהרה חמורה, שלא ניתן לטבע האדם הבשרי לרדת אל השטח של גירויים צמחיים המתערבבים עם החלק הבשרי ומשעבדים את הגוף. להיפך: החלק הצמחי של הגוף יהיה לנושא של חיינו הבשריים, וזה יהיה הנושא של צלם אלוקים, החלק האלקי עלי אדמות, כדי שהאדם יהיה ראוי לתואר זה. בזה רואים אנו אותה אזהרה, שחז"ל אומרים אותה גם במקום אחר: 'לבו רואה את הערוה' (ברכות כה:). הערוה מסמלת את חיי בעל חיים באדם באופן מופגן ביותר, והלב מכוון למעלה אל הקדושה. לכן אסור לעסוק בדברים קדושים, כמו ברכה, כל זמן שאין הפרדה בין לב לערוה. במובן זה מסבירים חז"ל את המושג 'שעטנז'. הם אומרים: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו' (משנה כלאים פרק ט', משנה ח). רבנו עובדיה מפרש את השורש 'לוז' על פי הפסוק: 'בני אל ילזו מעיניך' (משלי ג,כא). ולפי זה אומר רשב"א: הוא נפרד והוא מפריד מעליו את אביו שבשמים. ז.א. את אביו שבשמים הנמצא בלבו. האדם המקיים את יעדו בעולם, הוא הדום רגלי השכינה (אדם=הדם), כמו שחז"ל אומרים: 'האבות הן הן המרכבה שנאמר: 'ויעל אלקים מעל אברהם' (בראשית יז,כב). 'ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו' (בראשית לה,יג). 'והנה ה' נצב עליו ויאמר' (בראשית כח,יג)' (בראשית רבה פרשה מז,ח). לכן הוא נקרא אדם, כאשר הוא שומר על קדושתו, כאשר הוא שולט על יצריו ותאוותיו ומעמיד את כל כוחותיו לשרות ה' בתור בן חורין וכל יעדו הוא לקיים את רצון קודשו. אבל כאשר הוא מסתגר, מתערבב ומשתזר לתוך עצמו (ש עט נוז= שזור ז.א. ארוג לתוך עצמו, ע' תפארת ישראל). לכן אומר 'מלאכת שלמה' בשם הרשב"א: 'תועבת ה' נלוז ומעקם דרכיו. ונלוזים במעגלותם בתלתולים ומעקשים כי הדבר הארוג מעוקם השתי כקשת בכל חוט של ערב והקשר גם כן יש בו עיקום, ומליז הוא אביו שבשמים. מטה השם יתברך מדרכי רחמיו עליו' (ע' פירושו על משנה כלאים ט', ח). כאשר צמר יורד ומתחבר לפשתן, הוא סר מיעדו, והוא נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו וגורם לה שכתוב: 'ולא יראה בך ערות דבר וסר מאחריך' (דברים כג,טו)".

הרב קוק מתייחס גם הוא לטעם איסור שעטנז ולהיתרו בציצית ובבגדי כהונה:

"טעם איסור שעטנז- הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברב מרכוש של הבעל חי, ולעומתו מן הצמחים, הפשתן, עד שלדברי תנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים.

בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלימה, גם בעת ההופעה היותר עליונה של חכמת הצדק, להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו טעמו הטוב וחושו האסתטי, ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמר, שיש בזה עוון אשר חטא. אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי, הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית, הנובעת מהצדק הא-לוהי, של הערת התורה, שלא ינטל מהחי באופן המצערו והמנוולו. על כן חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש. וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם, ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר וחלב, ואיסור שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (חזון הצמחונות והשלום ע' לב- לג).

היתר שעטנז בציצית ובגדי כהונה^[4]

מבאר הרב הירש:

"אמנם נצטוינו לרסן ולצמצם את דרישות תאוותינו רק בזמן שרוחנו וחיינו הגשמיים עוד אינם מסורים לגמרי לרצון ה' בשלמותו הנשגבה ביותר אבל כאשר נהיה מסורים להקב"ה בכל נימה ונימה של גופנו, ואפילו ביצרים הנמוכים ביותר שיש לנו, כמו שיש יצר זה אפילו לצמחים, כאשר נקדיש גם את חיי הזיווג רק לעילוי שם הקב"ה ולא לתענוגנו ולהנאתנו, נהיה שוים לכהן הגדול. אם כן, נהיה עם יצרינו הגופניים ואפילו הצמחיים קרובים לה', קדושים וטהורים, לא ישאר ניגוד ושאיפה לרדת מן המעלה המוסרית. נהיה בני חורין ברוחנו ובמוסר ה' שלנו, וכל כיווני החיים עומדים באותה רמה כלפי ה'. לכן אפשר להבין, שאין איסור שעטנז ברמה זו, כמו שחז"ל אומרים: 'אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה דברי הכל של כלאים' (יומא יב:).

אחרי המחקר הזה על שעטנז הרינו חוזרים למחקר על ערכם של צמר ושל פשתים בתור חומרים המשמשים בבית המקדש. על פי תוצאות המחקר שכבר הן בידנו אפשר לומר: המושג 'מקדש' מלמד אותנו על מה שעלינו לתת ועלינו להתמסר עבורו לקיום רצונו הגדול והקדוש, ושבו אנו נתקדש בעצמנו. המושג 'משכן' מראה לנו את הברכות השלמות שיעניק לנו הקב"ה, אחרי שקיימנו אנו את רצון קודשו. לכן מסוגלים החומרים צמר ופשתים להיות לסמל לכל מה שחומרי הלבשה מסמלים: צמר מסמל את הצד הבשרי, הבהמי, של האדם, את החיים בכוחותיו החיים להגיע לידי הכרה ורצון"   (שם).

לפי הרב הירש, כאשר נצליח לחיות כך שרוחנו וחיינו הגשמיים מסורים לרצון ה' בשלמותו הנשגבה, גם ביצרינו הנמוכים ביותר, נהיה שוים לכהן גדול. במצב זה כבר לא תהיה בעיה בצירוף צמר ופשתים יחדיו כיון שגם ביצרינו הגופניים, ואפילו הצמחיים, נהיה קרובים לה'.

בהמשך דבריו של הרב קוק לעיל, הוא מבאר גם את סיבת ההיתר של השעטנז בציצית ובבגדי כהונה.

"היתר שעטנז בציצית ובגדי כהונה - ביותר מובלט הדבר, שבצד העבודה הא-להית, שתעודתה כל כך נשגבה, להעלות את משאת החיים בכללם לרום ערכם - שגם באדם ביחש לקניניו, הנה השורה הראויה והישרה להרשים כבוד א-לוה נורא הוד, הוא מצווה ועומד, בכל מאדך- אין מקום להגביל הכרת קנינים של בעלי חיים באופן ידוע.

ועל כן אין ערך לחק איסור שעטנז צמר ופשתים יחדיו בציצית, ולא בבגדי כהונה. ויהפכו למצוה חמורה על כבוד החיים כולם, ועל מה שראוי להיות נדבת לבבם, בקחת מרכושם הטבעי בלא הגבלה ומעצור, לכל דבר המשמש לעילוי כלל האנושיות.

כי סוד עבודת ה', שראוי שיתנדבו גם הם בטוב לב לקחת חלק בתכליתה הטוב, היוצא מהתגלות האנושיות, שמצטרפת לכלל המציאות שהם בעלי החיים עצמם גם כן בכללן".

טעם איסור שעטנז לפי הרב קוק הינו האבחנה הברורה שצריכה להיות לאדם בין הפורש מן הצומח לבין הצמר מן החי. כן לא ראוי להתבונן בהם ביחס שווה וזאת כדי שלא יינטל מהחי באופן המצערו והמנולו.

במקום המקדש לדעת הרב קוק, אין מקום להגביל הכרת קנינים של בעלי חיים באופן ידוע. דוקא שם, מצד כבוד החיים כולם יש לקחת מרכושם הטבעי של בעלי החיים בלא הגבלה ומעצר, כי המקום משמש לעילוי כלל האנושיות ועל כן כל כח בא לידי ביטוי באופן הנעלה והשלם ואין להגבילו.

עזים

לסיום הדיון על הצבעים במשכן, ברצוננו לדון בצבע ה'עיזים'.

בהקדמת החומרים הנדרשים לבניין המשכן אומרת התורה:

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים"                                          (שמות כ"ה, ג-ה)^[5].

 

אומר רבנו בחיי בפירושו על אתר:

"והזכיר 'ועזים' שהוא הצמר, וזהו שלא תרגם אונקלוס 'ועזיא' אלא 'ומעזי' שפירושו דבר הבא מן העזים, והוא הצמר".

כלומר, בשונה מתכלת, ארגמן ותולעת שני שהם צמר צבוע, צמר העזים אינו צבוע והוא היה בגוון הטבעי שלו.

אחת הסוגיות המעניינות בקשר לעזים היא מהו צבען? מה היה צבעו הטבעי של צמר העיזים?

לכאורה הדבר אינו מבואר כלל בפסוקים. צבע שער העזים הינו בדרך כלל שחור. ישנן אמנם גם עזים בצבע אפור וישנן עזים נקודות וטלואות, אך על פי רוב צבען שחור.

פרופ' פליקס^[6] בהתייחסו לדמויים מעולם החי בטבע בשיר השירים כותב כך:

"מבין חיות הבית הוזכרו הצאן - העזים והכבשים. הכבשים צמרן לבן במיוחד לאחר שעלו מן הרחצה... העזים בארץ ישראל שחורות הן. לפיכך נמשל שערה הגולש של הנערה לעדר העזים שגלשו מהר גלעד (שיר השירים ד,א)".

אם נקבל את דברי פרופ' פליקס, נקבל דבר מאוד מעניין בנוגע לצבע הכיסויים של מבנה המשכן:

• הכיסוי הפנימי והיקר והמפואר ביותר הנו בצבעים מגוונים תכלת וארגמן תולעת שני ושש.
• הכיסוי שמעליו הינו כיסוי עזים בצבע שחור.
• הכיסוי שמעליו^[7]:

• כיסוי עורות אילים מאדמים- כיסוי אדום.
• כיסוי עורות תחשים - כיסוי בצבעים ססגוניים.

בנוסף, במידה ואכן שני הכיסויים העליונים מקרים רק את החלק העליון של המבנה ולא את צדדיו^[8], הצבע הבולט של מבנה המשכן בכל צדדיו הוא הצבע השחור, ואילו הצבע של הגג הינו צבע אדום וצבע ססגוני.

לגבי כיסוי יריעות העזים, התנחומא מביא מחלוקת בין התנאים לגבי מקור קירוי זה:

ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות. ר' נחמיה אומר מעשה נסים היתה לשעה היתה נבראת ונגנזה"                                 (תנחומא ישן פרשת תרומה אות ט).

מאידך גיסא, הגמרא בשבת (עד:) אומרת כי היו טווים את היריעות ואורגים אותן על גבי העזים עצמן וזו היתה אומנות יתרה.

 

יסוד הדברים הוא בפסוקי התורה המתארים את תרומתן של הנשים:

"וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים"

                                                                 (שמות ל"ה, כה-כו).

אומרת על כך הגמרא:

"...וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. דאילו בתחתונות כתיב 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו' (שמות לה) ואילו בעליונות כתיב 'וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים' (שמות ל"ה) ותניא משום ר' נחמיה שטוף בעזים וטווי מן העזים"                                                (שבת צט.).

רש"י בפירושו כותב בעקבות הגמרא:

"טוו את העזים - היא היתה אומנות יתרה שמעל גבי העזים טווין אותם"         (שמות ל"ה, כו).

מעניינת גם הערתו של הספורנו על אתר:

" טוו את העזים - מעל העזים, כדבריהם ז"ל. למען יהיה ביטוי זוהר נוסף. כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גידולם כמו שיקרה בדבש דבורים ובך אסי"אה ובחלב ובזולתם".

בפרוש קאסוטו לספר שמות^[9] מעיר:

"היחס בין היריעה הפנימית יריעת המשכן ליריעה שעליה האוהל- יריעות העיזים, הוא כדוגמת הנערה של שיר השירים- השחורה כאהלי קידר אבל נאוה כיריעות שלמה. כך היה המקדש שחור מבחוץ כאהלי הבדואים, אבל מהודר ונאה ביריעותיו שמבפנים כיאות למשכנו של מלך".

יש כאן חוץ ופנים, המפואר נסתר, והיותר פשוט חשוף בחוץ ומשמש גם כמגן על היריעה הפנימית מפני הגשם, הרוחות והחול, ומעליהם עורות אילים מאדמים ועורות תחשים.