ויקרא | הכנה לקיום המצוות

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (א', א') - אומר רש"י:

"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. אבל לנביאי אומות העולם - מעלה עליהם כלשון עראי וטומאה, שנאמר 'וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם' (במדבר כ"ג, ד).

להתגלות הקב"ה לנביאי ישראל קודמת קריאה, בעוד שלנביאי אומות העולם הוא נגלה במפתיע, במקרה, ללא הודעה מוקדמת; לנביאי ישראל יש זמן להתכונן לנבואה, לנביאי אומות העולם - אין. התנחומא בראש פרשת צו אומר:

זה שאמר הכתוב 'כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה', יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים' (תהילים פ"ט, ז); אמר הקב"ה: אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל - שהוא אצלי - להקריב לי קרבן? וממי אני מבקש קרבן - מישראל.

ומסביר הרבי מקוצק כי הקב"ה איננו חפץ בקרבן עצמו - שאם כן היה מבקש מן המלאכים להקריב לפניו - אלא בהשקעה ובנכונות לתת של האדם המביא אותו.

כמו להכנה לנבואה, גם להכנה למצווה יש חשיבות עצומה. ערכה של המצווה פחות אם נכנסים אליה ללא הכנה נפשית מוקדמת. התכוננות למצווה מביאה את האדם להזדהות עמה וליצוק לתוכה ערך רב יותר.

ההכנות המרובות לחג הפסח מעניקות לו משמעות רבה. בעיות של חמץ ניתן לפתור גם ללא הניקיון המתמשך, אך לניקיון זה יש חשיבות כהכנה לחג, שתורמת רבות להרגשה.

התורה מצווה להכין לשבת - "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות ט"ז, ה). הגמרא בתחילת מסכת ביצה אומרת שביצה שנולדה ביום טוב שחל ביום ראשון אסורה מכיוון שהוכנה בשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. מדוע, אם כן, לא נאסור כל ביצה שנולדה ביום ראשון מכיוון שהוכנה בשבת? רש"י (ביצה ב: ד"ה יום טוב מכין) מסביר שסעודת יום חול אינה דורשת הכנה כלל. התורה מצריכה הכנה לסעודות שבת ויום טוב על שום חשיבותן המיוחדת וכדי ליצור את אותה חשיבות.

כך יש להבין גם את מוסד האירוסין. הקשר בין בעל ואישה הוא מלא יותר וטוב יותר כאשר קודמת לו תקופת הכנה ממושכת. פילגש היא אישה שחיה עם בעלה ללא חופה וקידושין - ללא הכנה נפשית של שני הצדדים לחיים ביחד.

רעיון ההכנה הוא גם העומד ביסוד המנהג לומר "הנני מוכן ומזומן" לפני קיום מצווה - אי אפשר לגשת למצווה סתם כך, ללא הכנה מוקדמת. עוד יש לציין בעניין זה את ההכנה לתפילה: המשנה בברכות (ל:) אומרת שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני כל תפילה כדי להתכונן אליה.

אמנם, מצינו כי יש גם מקום לספונטניות. הגמרא במגילה (ז:) אומרת כי:

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וכי חז"ל מעודדים מצב של ספק ושל העדר יכולת הבחנה בין רע לטוב? כוונת הגמרא היא שאדם צריך להגיע למצב שבו הוא פועל בשכל ישר ופשוט, אינו מסתפק בשאלות מסובכות, אינו מעסיק את ראשו בלמדנות יתרה ובהתלבטויות הלכתיות, ובקיצור: להיות יהודי פשוט וספונטני, העובד את ה' בשמחה ובטוב לבב כשיכור. אך לא לחינם מצוי מקומה זה של הספונטניות דווקא בפורים - אחרי שנה שלמה של הכנות, שרק בעקבותיהן ניתן לדעת בוודאות כי פרץ הספונטניות יוביל להתפרצות של שמחה בעבודת ה'.