שבת | דף קיט | הכנות לשבת

הגמרא (קיט עמוד א) מספרת על אמוראים שהיו טורחים בהכנות לשבת:

"רב ספרא מחריך רישא - רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי".

הנהגה זו של האמוראים הפכה להוראה הלכתית מחייבת בדברי הרמב"ם (שבת ל, ו):

"אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו.
חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח".

האחרונים עמדו על כך שהרמב"ם נימק את החיוב המוטל על אדם חשוב לעשות את הדברים בגופו במילים "שזה הוא כבודו", וכך ביאר זאת בעל המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן רנ ד"ה כי) על פי הפרי מגדים:

"יישב בזה מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה!
לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד השם יתברך, וכן הוא אומר בדוד המלך עליו השלום 'ונקלותי עוד מזאת וגו''. מה שאין כן אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד התלמי חכם על ידי זה".

כלומר, הרמב"ם מנמק את החומרה שהחמירו חכמים על אדם חשוב לעסוק בצרכי השבת בכך שהעיסוק בצרכים אלו הוא כבודו של האדם ואינו מבזהו, ומשום כך לא מיושם כאן הפטור של "כבוד הבריות".

אמנם, ניתן לקרוא את דברי הרמב"ם באופן אחר. בגמרא בקידושין (מא עמוד א) מבואר שהטעם לכך שהאדם צריך לעשות בגופו את ההכנות לשבת הוא משום "מצוה בו יותר מבשלוחו". אמנם, לכאורה עצם ההכנה של צרכי השבת איננה חלק מן המצווה. שהרי המצווה עצמה היא מצוות עונג שבת שמתקיימת כאשר אוכלים את המאכלים, ולא עצם הכנתם. ממילא, קשה להבין שיש מעלה מיוחדת להכנת המאכלים בגופו, כפי שלא מצינו חובה הלכתית על האדם לאפות בעצמו את המצות שיאכל בפסח.

משום כך מדגיש הרמב"ם שהכנת המאכלים איננה רק אמצעי והכשר למצוות עונג שבת, אלא בה עצמה יש קיום של מצוות כבוד שבת. "שזה הוא כבודו", אין הכוונה לכך שזה כבודו של האדם, אלא שזהו כבודו של השבת. (השבת אצל הרמב"ם הוא 'מלך' ולא 'מלכה', עיין לעיל הלכה ב, וממילא הוא מתייחס אליו בלשון זכר).