הלויים והבכורים

  • הרב עזרא ביק

הפרשה הפותחת את ספר במדבר ידועה בכך שהיא מורכבת ברובה מסדרה של מפקדים, חלקם מפורטים למדי, של כל עם ישראל, של השבטים בנפרד, של הלויים ושל הבכורים. הפרשנות הרגילה לריבוי מפקדים זה היא כי הקב"ה אוהב לספור את עם ישראל (פרשנות זו מתבססת על רש"י לפסוק הפתיחה), כי הבכורים היו מיועדים לשרת במשכן אך הוחלפו בלויים בגלל חלקם בחטא העגל, וכי הלויים אינם נכללים במפקד הכללי כיוון שהם מקודשים במקום הבכורים. ברצוני להראות כי הנחות אלו אינן נכונות או שאינן שלמות, וזהו נושא שיעור זה.

 

נתאר תחילה בקצרה את המפקדים:

  1. (א', א'-מ"ו) ה' מצווה את משה לפקוד את כל עם ישראל, ומשה עושה זאת. מיד לאחר סיכום המפקד (603,550), התורה מוסיפה את ההצהרה כי "הַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (א', מ"ז).
  2. (א', מ"ח-נ"ג) ה' מצווה את משה לא לפקוד את הלויים בתוך בני ישראל. הוא מצווה את משה להפקיד את הלווים על עבודת המשכן. הפסקה מסתיימת בהצהרה כללית על כך שעם ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה. (א', נ"ד).
  3. (ב', א'-ל"א) ה' מצווה את משה לסדר את השבטים במחנה, המחולק לארבעה. מספר האנשים המונה כל שבט נזכר שוב, כמו גם סך הכל בכל אחד מתתי-המחנה, המורכבים משלשה שבטים כל אחד תחת שבט מנהיג, המצוין גם הוא. לסיכום פסקה זו נזכר שוב מספרו הכולל של עם ישראל, חוזרת ההבהרה שהלווים לא נכללו במניין, וכי בני ישראל עשו ככל אשר ציווה ה' את משה. (ב', ל"ב-ל"ד).
  4. (ג', א'-ד') "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה..."
  5. (ג', ה'-י') ה' מצווה את משה להעמיד את שבט לוי לפני אהרון לשרתו ולשמור את המשכן.
  6. (ג', י"א-י"ג) ה' אומר למשה כי הוא לקח לעצמו את הלויים, במקומם של הבכורים.
  7. (ג', י"ד-ל"ט) ציווי ה' על מפקד הלויים, כולל רשימה של התפקידים הספציפיים של כל משפחת לווים.
  8. (ג', מ'-מ"ג) ה' מצווה על מפקד של הבכורים, ו"לקיחת" הלויים במקומם.
  9. (ג', מ"ד-נ"א) ה' מצווה על החלפת 22,273 בכורים ב-22,000 לויים, כש-273 העודפים יפדו בחמישה שקלים לגולגולת, הניתנים לאהרון ובניו.

השאלות:

  1. מדוע מתואר המפקד פעמיים (1, 3), בפרטי פרטים?
  2. מדוע הלויים אינם נכללים במפקד, ורק לאחר מכן משה מצווה לא לכלול אותם (1, 2)?
  3. מדוע הציווי להפקיד את הלווים על המשכן מופיע פעמיים (2, 5)?
  4. מדוע ניתנים הלויים לאהרון, ורק לאחר מכן מוחלפים עם הבכורים (5, 6)?
  5. מדוע נמנים צאצאי משה ואהרון בנפרד; למעשה, מדוע מונים אותם בכלל (4)?

הרמב"ן מנסה לענות על השאלה השנייה בכך שהוא טוען כי משה החליט בעצמו לא לפקוד את הלויים, בהתבסס על העובדה כי ה' מינה את נשיאי השבטים בשמותיהם וציווה שהם יהיו האחראים על מפקד השבטים שלהם, אך לא מינה אף אחד להיות נשיא שבט לוי. היעדר נשיא ממונה לשבט לוי הוא מה שהוביל את משה שלא לכלול אותם במפקד. ניתן לפרש זאת כהיסק של משה את רצונו הלא-מפורש של הקב"ה, או לחליפין כקושי טכני – למשה לא היה נשיא משבט לוי שיעזור לו לפקוד אותם, ולכן הוא לא ביצע את מפקד הלויים, אפילו אם להבנתו הם היו אמורים להיכלל באופן עקרוני. אני מעדיף את האפשרות השנייה, שהיא כפי הנראה פחות או יותר מה שהתכוון הרמב"ן כשכתב "והנה משה מסופק בענין הלוים ולא ידע מה יעשה להם". במילים אחרות, פסוק מ"ז – "וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם:" – פשוט מציין עובדה, שהציבה בעיה למשה, וכן לנו הקוראים. התשובה לחידה ניתנת בפסוק הבא, כאשר ה' מצווה על משה לא לפקוד את הלויים בתוך שאר ישראל.

זה לא בדיוק עונה על השאלה, אלא רק מעלה אותה לרמה אחרת. מדוע ה' לא ציווה את משה במפורש כבר מההתחלה למנות את כל ישראל פרט ללויים, שאותם אין למנות? מדוע הוא מצווה את משה לפקוד את "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', ב'), משמיט את נשיא שבט לוי מהרשימה, ורק לבסוף מורה במפורש שלא לכלול את הלויים במפקד?

התשובה לכך מצויה, לדעתי, ברש"י הראשון של הפרשה.

"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן."

מדרש נפלא, אך האם זהו הפשט? נראה שלא, כיוון שברור מהמשך הפרשה שלמפקד יש חשיבות מעשית בכינון מחנה ישראל, איש על מחנהו ואיש על דגלו. זו אינה רק מניה של חיבה, אלא היא נחוצה בכדי לדעת כיצד למקם כל שבט בתוך המבנה. ובעוד שאיני יכול לומר במדויק מדוע יש צורך לדעת את המספרים כדי לסדר את המחנה – ככלות הכל, ארבעת ה"דגלים" (תתי – המחנה) לא היו בגודל שווה - ברור מהמנייה המפורטת של הדגלים ושל השבטים בנפרד בהקשר של הציווי לארגן את המחנה, כי המספרים קשורים איכשהו למנגנון הקמת המחנה. כפי הנראה, המחנה, המייצג בבירור מבנה המוכתב על ידי ה' ובעל משמעות רוחנית גדולה, כולל מפקד אוכלוסין כחלק מהווייתו.

אולם כפי שראינו קודם, המספרים חוזרים פעמיים, פעם באופן כללי, בעת שהמפקד נערך, ופעם נוספת בהקשר של ארגון המחנה. זוהי העובדה עליה מתבסס המדרש. אמנם נכון כי יש צורך מעשי וספציפי במפקד - לשם בניית המחנה. אך הציווי הפותח את הפרשה, שאינו מזכיר את המחנה, והחזרה על המספרים בעת שהמחנה מתכונן בפועל, מבציעה על כך שמעל ומעבר להיבטים הפונקציונליים של המפקד, יש לו גם חשיבות מהותית בפני עצמו. מניה של כל בני ישראל אחד לאחד היא ביטוי לאהבת ה' אותם, ולחשיבות של כל אחד ואחד. זה מתבטא גם בביטוי הכפול בו משתמשת התורה לצוות על המפקד – "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... תִּפְקְדוּ אֹתָם". הביטוי "שאו את ראש" הוא ניב שמשמעותו היא "לפקוד", אך לא ניתן להתעלם מהמשמעות המילולית שלו. האדם מתעלה כאשר מונים אותו בדרך זו.

משום כך, פתיחת הפרשה אינה מוצאיה מן הכלל במפורש את הלויים. כיוון שהמטרה המעשית של המפקד היא הקמת מחנה ישראל, הלויים, שאינם שוכנים בתוך מחנה ישראל, אינם נכללים במפקד, ואף לא היו אמורים להיכלל, ומשה עושה נכון ולא מונה אותם. אך כיוון שהפרשה מראה גם את הפן הנוסף שיש לכל מפקד של עם ישראל, השפה בה היא משתמשת מבטאת את הרעיון הכללי של החשיבות של כל אחד ואחד מבני ישראל בעיני ה', שבאה לידי ביטוי בספירתם מפעם לפעם. רק לאחר שהמפקד הושלם פונה הקב"ה ליישום המעשי שלו, הקמת המחנה, ובאותו זמן גם מוציא במפורש את הלויים מפן זה בלבד של המפקד. אולם זה גורם לצורך להסביר את הסיבה להוצאת הלויים, אחרת משה, או הקורא, עלולים להגיע למסקנה כי הלויים אינם נכללים גם במפקד של חיבה ושל חשיבות אישית. לכן מיד לאחר שהוא מצווה שלא להכליל אותם במפקד (ב', מ"ט), מפקיד ה' את הלויים על משימתם (ב, נ'), כדי להראות שגם להם יש חשיבות אינדיבידואלית ומקום בתכנית הכוללת. הם לא נפקדים, לפחות לעת עתה, אך הם מופקדים על משימה, ושתי המילים נגזרות מאותו שורש.

כיצד אנו יודעים שבאופן עקרוני המפקד כולל כל אחד ואחד מבני ישראל, גם אם הוא אינו נכלל מסיבות מעשיות? ההתייחסות המשונה והמסקרנת לצאצאיהם של משה ואהרון (פסקה 4 לעיל) מספקת את התשובה לכך. בסופו של דבר גם הלויים נפקדים, כשעולה צורך מעשי בכך – בעת שהם מחליפים את הבכורים. אך משה ואהרון לא נמנים עם הלויים, אפילו שהם משבט לוי. זה ברור כיוון שהלויים מתחלפים עם הבכורים וניתנים לאהרון. אהרון לא ניתן לעצמו, ואינו משרת כלוי אלא ככוהן, וכן משה. למעשה, אין בפרשה אינדיקציה לכך שאהרון הוא לוי, גם לא בעת שהלויים ניתנים לו. כך, בסופו של מפקד "כל עדת בני ישראל" עדיין יש כמה יוצאים מן הכלל שלא נספרו. כיוון שאין שום צורך מעשי בספירת הכוהנים, הם לא נפקדים, אך חיבתו של הקב"ה לעם ישראל בוודאי כוללת גם אותם. משום כך הפרשה מונה אותם, גם אם משה לא עשה זאת. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה...", והתורה מונה אותם בשמם, ובכך משלימה את החלק החסר של מפקד "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כמו לשבטים האחרים, כך גם ללויים ניתנת תשומת לב כפולה. פעם אחת, כאשר שבטי ישראל מקבלים את מקומם במחנה הכללי, התורה מפרטת את מקומם של הלויים במחנה משל עצמם (ב', מ"ח-נ"ד, פסקה 2 לעיל). פסקה זו מגדירה את תפקידם של הלויים במונחים מאד כלליים, ובנוסף מציינת שהם יחנו מסביב למשכן, כשם ששאר השבטים חונים כל אחד במחנהו תחת דגלו. נדמה לי שההגדרה של הלויים כמשרתי המשכן מטרתה רק להסביר מדוע הם שוכנים במחנה נפרד מסביב למשכן, מה שבעצמו מסביר מדוע הם אינם נמנים בין שאר השבטים, כיוון שהמטרה המעשית של המפקד הייתה כינון מחנה ישראל. אולם הלויים יפקדו בהמשך, למטרה אחרת – זו של החלפת הבכורים. כעת ניתן לשאול – מדוע מוחלפים הלויים עם הבכורים? אין זה בכדי להכשיר אותם לעבודת המשכן, כיוון שתפקיד זה ניתן להם עוד לפני שההחלפה נעשתה, או אפילו הוזכרה. התורה מפרידה בכוונה בין הייעוד של הלויים כמשרתי המשכן (פסקה 2 לעיל, בקווים כלליים כחלק מתיאור מחנה לוייה, ובפסקה 5 לעיל באופן פורמלי), לבין ההחלפה עם הבכורים (פסקה 6 לעיל). זו אינה רק הבחנה ספרותית בין שני ציווים שונים של הקב"ה ("וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", ג',ה' ושוב ב-ג', י"א), אלא שני הנושאים מוגדרים באופן שונה לחלוטין, ולמעשה, במונחים כמעט סותרים. כשתפקיד משרתי המשכן ניתן ללויים (ג', ה'-י', פסקה 5) הם "נתונים" לאהרון ובניו – "נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" (ג', ט'). כשה' מצווה את משה על החלפת הבכורים בלויים, הוא אומר "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:" (ג', י"ב). כמשרתי המשכן, הלויים שייכים לאהרון, ולאחר מכן מופיעה הקצאה חדשה של הלויים, לפיה הם שייכים לה'. ההקצאה השנייה היא זו שדורשת את החלפתם עם הבכורים, להם היה שייך מעמד זה של השתייכות לה': "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה':" (ג', י"ג).

הדעה המקובלת היא שלפני חילופם על ידי הלויים, נועדו הבכורים לשמש ככוהנים. זה מתבסס על קביעה המופיעה במשנה, במסכת זבחים. אך לבד מן העובדה שאין שום אינדיקציה לכך בפשט התורה, הגמרא (זבחים קי"ז, ב') מנתקת לחלוטין את הקשר בין רעיון זה ובין הפרשה שלנו. אם מעמד זה של הבכורים אכן היה קיים, אזי או שהוא הוגבל להתרחשות חד פעמית בעת מתן תורה, או שהוא המשיך רק עד בניית המשכן, במהלכה אנו רואים כי מעמדם של אהרון ובניו ככהנים הוא חלק מהותי מבניית המשכן (פרשת תצוה). בנקודה בה אנו נמצאים, לבכורים כבר אין מעמד מיוחד זה. אם כן, נשאלת השאלה מה הקשר בינם לבין תפקידם של הלויים (ולא הכוהנים) במשכן? אני חושב שהפסוק המובא בהקשר זה מבהיר את העניין, כשהוא מציין כי אותו מעמד של הבכורים המועבר כעת ללויים תקף גם לגבי בכור בהמה. מאוחר יותר, כאשר החילוף מתבצע בפועל, התורה מציינת כי בהמות הלויים החליפו את בכורי בהמות ישראל (ג', מ"ה). מה המשמעות של כל זה ומה ההשלכות המשפטיות – שאלה טובה שלא נעסוק בה כעת, אך בכל מקרה הדבר מבהיר כי לא מדובר כאן במעמד כהונתי של הבכורים. התורה מקדשת את הלויים, לוקחת אותם ומקדישה אותם כשייכים לה'. בניגוד לכך, השירות במשכן מגדיר את הלויים כמשרתיו של אהרון. השירות במשכן והשייכות לה' הם אם כן שני מעמדות שונים. הלויים היו יכולים לשרת במשכן גם ללא המעמד הנוסף (וגם כך הם לא היו נכללים במפקד), אך הקב"ה בחר להפוך אותם לשייכים לו במקום הבכורים, ובכך לקדש אותם. בסופו של דבר הם לא יתחילו בשירות פעיל (פרשת בהעלותך) עד שיסתיים תהליך הקדשתם.

כך, לאחר שקראנו את כל הפרשה, אנו רואים כי ללויים הן תפקיד מעשי והן ייעוד מיוחד, והם נמנים אחד לאחד על ידי הקב"ה. יש להם מעמד מיוחד, של חיבה ונבחרות, לבד מהתפקיד המעשי שיש להם במחנה, בדיוק כשם שראינו שלעם ישראל כולו יש מעמד כפול בהקשר של המפקד. ארבעה מבני ישראל – משה, אהרון, אלעזר ואיתמר – לא קיבלו כפי הנראה סימן מיוחד זה של אהבה ומעמד מיוחד, ולכן התורה מצביעה על כך שגם הם מיוחדים, עם מעמד אישי מיוחד – "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה... הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:"

בעודה עוסקת בצרכים המעשיים השונים של עם ישראל במדבר, יוצאת הפרשה מגדרה בכדי להבהיר כי כל אחד מבני ישראל הוא מושא ל"חיבתן לפניו", כפי שמשתמע מכך שהקב"ה מונה אותם, כל אחד בתפקידו המיוחד. באופן עקרוני יש שתי ספירות. האחת פונקציונלית, ולכן מחולקת לתתי-קבוצות שונות לפי המטרות השונות. השנייה היא אישית ומהותית, ובה נכללים "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והיא מבוטאת בפסוקים הפותחים את הפרשה, עבור כלל ישראל. לאחר מכן מורחבת ספירה זו גם ללויים במפקדם הנפרד ובהקדשתם במקום הבכורים, וכן לכוהנים המוזכרים באופן אישי במהלך הפרשה.