הלימוד לעומת ההתבוננות בבריאה

  • הרב אודי סט

הלימוד לעומת ההתבוננות בבריאה

משנה ידועה במסכת אבות (ג', ז) קובעת: "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". הרבה התקשו בהבנת המשנה: מה הפגם בהסתכלות על מעשי ה' ובהתלהבות מיופיים? ידועים דברי הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה ב', ב: "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר". ישנה, אם כן, חשיבות רבה בהתבוננות במעשי הבריאה, ומדוע העושה זאת מתחייב בנפשו?

מחמת קושייה זו, נטו חלק המפרשים להוציא את המשנה מפשטה. יש שהסבירו שהמילה "מתחייב" אין פירושה 'נעשה חייב', אלא 'נעשה חיובי'. ההתבוננות באילן תוך כדי הלימוד משפרת את האדם, והופכת את נפשו לחיובית יותר. אחרים הסבירו שהאדם מתחייב בנפשו כי הוא "פוסק מלימודו", ואינו מבין שההתבוננות בבריאה היא חלק מהלימוד. האדם צריך לדעת שהסתכלות במעשי הקב"ה היא חלק מהתורה, ואם הוא חושב שזוהי 'הפסקה' - הוא מתחייב בנפשו.

הרב קוק, כאשר הוא מתייחס למשנה זו, מסביר אותה כפשוטה: "אף על פי שכל העולם כולו וכל המחשבות וההרגשות - כולן מלאים הם אור ה' וקודש של חיים עליונים... מכל מקום, מעין האורה היסודי הוא גנוז בתורה. וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה'... - כי סוף כל סוף, מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת". הראי"ה ודאי מסכים שיש קדושה וחשיבות בהסתכלות במעשי ה' ובהתלהבות מהם, אך העיסוק בתורה הוא חשוב יותר, וקדושת התורה נעלה ועמוקה יותר מקדושתו של האילן או הניר. לכן, אסור לאדם לעזוב קדושה עליונה - לימוד התורה - לטובת קדושה פחותה ממנה - הניר או האילן.

פירוש זה, על אף פשטותו היחסית, מהווה נקודת מוצא להבנת משנתו של הראי"ה. הרב קוק מעניק משמעות דתית וחשיבות רוחנית להרבה דברים, ואדם יכול לחשוב שכיוון שהכל קדוש - הוא יכול לעשות כרצונו. ממשנה זו עולה התשובה לאדם זה: גם אם הכל קדוש, יש דברים יותר קדושים. גם אם ההתבוננות במעשי הקב"ה היא בעלת ערך רוחני גבוה, העיסוק בתורה הוא חשוב יותר, ועדיף לאדם לעסוק בו.