הלכה ואין מורין כן

  • הרב יואל עמיטל

הלכה ואין מורין כן* / הרב יואל עמיטל

משמעות הביטוי

הביטוי "הלכה ואין מורין כן" מופיע בדרך כלל כאשר קיימות שתי דעות בנוגע להלכה מסוימת, ואחת מהן מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן". משמעות הביטוי היא כדברי רש"י במסכת שבת בדף יב ע"ב,[1] שההלכה לגבי מקרה מסוים נוטה להתיר, אך אין מורין כן על מנת שלא יבואו לזלזל באותו תחום. באותה סוגייה אסרו לקרוא בשבת לאורו של נר באופן מסויים, כדי שלא יבואו העם להקל ראש באיסור הקריאה בשבת לאור הנר בכלל.

מקור נוסף על פיו ניתן לעמוד על משמעות הביטוי הוא הגמרא במנחות (לו ע"ב) הקובעת שהלילה הוא בעיקרון זמן תפילין, אך "הלכה ואין מורין כן", כדי שהאדם לא ישכח ויישן עם התפילין. יוצא, אם כן, שכלל זה משמש הן כדי להשיג מטרה חיובית מסויימת (שלא יזלזלו באיסור הקריאה בשבת לאור הנר), והן כדי להימנע מתוצאה שלילית (שינה עם תפילין).

סוגייה נוספת בה מופיעה הקביעה "הלכה ואין מורין כן" היא במחלוקת רבי יהודה ורבנן לגבי מכשירי אוכל נפש. במחלוקת זו נפסק בפירוש ברמ"א שמותר לתקן שפוד שנשבר ביום-טוב, אבל אין מורים כן לרבים כדי שלא יבואו לתקן גם שפוד שנשבר בערב יום-טוב (או"ח תק"ט, א).

מעבר לתחומים הספציפיים שבהם מוזכר עקרון זה, בכל יום פוסק ההלכה נתקל במציאות של 'הלכה ואין מורין כן'. אם, לדוגמא, ניתקל בבעיה הלכתית במטבח צבאי, אשר מצד ההלכה ניתן להקל בה - ייתכן שנחליט להחמיר כדי שלא לגרום לכך שהנוגעים בדבר יבואו להקל ראש בהלכות אלו.

פסיקה הנובעת משיקולים שאינם הלכתיים טהורים

אין בכוונתי בשיעור זה לעסוק במצבים שבהם אנו פוסקים להתיר כדעת יחיד, בבחינת "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט ע"א),[2] אלא רק בפסקים שנתקבלו עקב הכרח לפסוק באופן מסוים. מסתבר, שלעיתים הפוסק נדרש לפסוק שלא בהתאם להלכה הטהורה, בשל שיקולים הקשורים במציאות המורכבת.

מקובלני מאבי מורי, הרב יהודה עמיטל שליט"א, שאי אפשר לפסוק הלכה על ידי מחשב. הלכה איננה מתמטיקה. משום שהפוסק צריך לחוש את השואל, לכאוב את כאבו, וכך יכול הוא לגשת לפסיקת הלכה.

קיימים פסקים רבים שטרדות הזמן ומקריו ניכרים בהם היטב. אין פלא שהתשובות בפוסקים בעניין "מקום שנהגו" ו"ההולך ממקום אחד למקום שני" הן תשובות שהופיעו מייד לאחר גירוש ספרד.[3] על כן, לעיתים חשוב לשים לב לרקע של התשובה.

כמו כן, אין פלא שהרבה קולות בהלכות שביעית נפסקו דווקא ע"י ה"חזון איש", ולא ע"י הרב קוק. כיוון שהוא התנגד להיתר המכירה, היה עליו להתמודד עם בעיות כבדות משקל. מתחום אחר, אף דברי ה"חזון איש" על גדרי תינוק שנשבה - ספק אם היו ניתנים להיאמר בדור אחר.

דוגמא לפסק שנפסק שלא על פי פשטות ההלכה ורק מתוך היגיון היא פסיקתם של הרב עובדיה יוסף והרב פרנק, שהתירו לשחוט בלי לבדוק את הריאה. מדינא דגמרא חייבים לבדוק את הריאה לפני השחיטה, כי בהמות שיש בהן פגם בריאה הם מיעוט מצוי. הסיטואציות שאיתן התמודדו הפוסקים הנ"ל היו של ציבור חילוני שהזמין שוחט, אך ברור היה שאפילו אם הייתה מתגלה בעיית כשרות - הם היו אוכלים מהבשר. במקרה כזה הם העדיפו לסמוך על עיקר הדין - שרוב הבהמות אינן טריפות, ולא לבדוק ולגרום למכשול.

דוגמא נוספת לפסק שנראה שנפסק מתוך הכרח הוא פסקו של המהרש"ל, ב"ים של שלמה" גיטין פ"ב בסימן ד'. בסימן זה פסק ה"ים של שלמה" שאדם שהייתה לו קטטה עם אשתו ורצה לגרשה ומתה - אינו יושב שבעה. הסיבה הפורמלית שמצא המהרש"ל היא שאדם שנתן באשתו את עיניו לגרשה - אינו אוכל את פירות נכסיה, וקל וחומר שאינו מתאבל עליה.

סמכות בית הדין לפסוק שלא כהלכה

עקרונית, סמכותו של בית הדין לפסוק שלא כהלכה מעוגנת בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים בפרק ב':

"ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה - מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצוַת עשה או לעבור על מצוַת לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים - עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו - כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה."

בנוגע לחלקה הראשון של הלכה זו, נפסק בשו"ע בחושן משפט בסימן ב' שבית דין מכין ועונשין אף בזמן הזה, כאשר אין בית דין סמוכים. נראה, אם כן, שהוא הדין לגבי חלקה השני של ההלכה. כלומר, יש לנו כיום סמכות עקרונית לבטל לפי שעה מצוות עשה או לעבור על מצוות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדרך הישר.

אמנם, יש לחלק בין יחיד ובין רבים, והדברים מודגשים בדברי הרמב"ם: "להחזיר רבים לדת" ו"להציל רבים". מכל מקום, ודאי שכיום בתי הדין נזהרים בנושא זה, ולא שמענו שהדיינים סומכים על הרמב"ם בהלכות ממרים.

סטייה משורת הדין להקל

בתשובה מפורסמת, התיר ה"אחיעזר" - הרב חיים עוזר גרודזנסקי - לגייר נוכרית שחיה עם יהודי והתגיירה כדי להינשא לו. ה"אחיעזר" הסתמך בפסקו על דברי הרמב"ם, בתשובות "פאר הדור" בסימן קל"ב, שם נשאל האם בי"ד חייבים לכוף אדם להוציא מביתו שפחה גויה שהוא מתייחד איתה והישר בעיניו יעשה:

"ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם, ואפילו בגיותה, כי לא דברה תורה אלא כנגד היצר, וכאשר אמרו באיסורים 'ובתים מלאים כל טוב - אפילו כתלי דחזירי', ולא זו הדרך. ולכן מחוייבין בית דין אחר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עז ותעצומות לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה. ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שישחררנה וישאנה, ופסקנו כן מפני תקנת השבים, ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ויכול לישאנה והא-ל במרומיו יכפר עונינו כאשר דבר לנו 'ואסירה כל בדיליך'."

הרמב"ם מתיר לגייר את השפחה כדי שתינשא למי שחי איתה בעודה נכריה, למרות האיסור המפורש במשנה ביבמות בדף כד ע"ב:

"הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס, ואם כנס - אין מוציאין מידו".

הרמב"ם אכן פסק במשנה תורה בהלכות גירושין בפרק י' בהלכה יד את האיסור המופיע במשנה זו, אך בכל זאת התיר את האיסור במקרה שלפנינו.

נדמה שבמקרה זה אנו נתקלים ב"הלכה ואין מורים כן" מסוג חדש: ההלכה היא שאין לגייר את מי שנטען על הנוכרית, אך אין מורים כן אלא מקילים.

ואכן, לפעמים מחליטים פוסקי ההלכה לפסוק שלא כשורת הדין, כדי למנוע עבירות חמורות יותר או כדי להחזיר אנשים למוטב. כך, לדוגמא, כתב הרשב"א בתשובה בחלק ה' בסימן רל"ח "על הנהגת המדינה ויסור העוברים":

"דע כי לשון רכה תשבר גרם, ולעולם כל מישר ומישר ופנה דרך לפני העם להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה, ואין נוטלין כל החבלה ביחד, וכבר ידעת מה שאמרו 'גדולה עבירה לשמה'... והעלמת עין מן העובר - לעיתים מצווה, והכל לפי צורך השעה."

למעשה, קיימים מקרים רבים שבהם לא רק מעלימים עין לצורך שעה, אלא אף מורים שלא כהלכה, בעיקר לבעלי תשובה בתחילת דרכם וכד'.

אמנם, יש להעיר על כך הערה חשובה: אנו אמנם מקילים בהלכות תוכחה בעקבות הרשב"א, ולא מוכיחים גם כאשר צריך להוכיח. הקולא הזו נובעת מסיבות מוצדקות, ואף נכונה בבחינה הלכתית; אך חשוב שלא לאבד את הרגישות לעבירות. הרב קוק באורות התשובה התייחס לנקודה זו, והגדיר במילים ממצות את היחס הנפשי הראוי לעוברי עבירות:

"סבלנות הגונה וקנאה חיה נגד כל מתועב ורע."

הדברים באים לידי ביטוי במחאות ציבוריות, שאנו משאירים בד"כ רק לציבור החרדי. מי מאתנו שלח אי-פעם מחאה לעיתון יומי נגד תיאור מפורט של מעשה אונס או כיוצא בזה? צריך לשים לב שגישה סובלנית לא תביא אותנו לכהות חושים נגד כל מתועב ורע.

גישה סותרת לאמור לעיל נמצאת בדבריו הידועים של בעל "ספר העקידה" (וירא כ'), המחמיר בדברים כעין אלו משום שכאשר הציבור אינו מוחה על עבירות הנעשות בקרבו - העבירות הופכות להיות 'חטאת הציבור', והן חמורות הרבה יותר, ולכן אין להקל לדעתו גם כשייתכן שהיה עדיף לעשות זאת כדי לחזק את שמירת התורה. האחרונים הביאו את דברי בעל העקידה (לדוגמא: שו"ת "יביע אומר" ח"ד יו"ד סי' ז), וזה לשונו:

"ומה פעמים נתחבטתי אודות הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל שבדורינו, ולא עוד אלא שבקצת קהלות מספיקין להן פרס מהקהל באומרם שכיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מאיסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על איסור זה משיבואו לידי איסור מיתה. ואני הסברתי להם פעמים רבות, כי החטא הגדול שיעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים ובלי רשות בית דין - חטאת יחיד הוא, והוא בעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה, וכל ישראל נקיים. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעון פילגש בגבעה. והוא עון סדום שהסכימו הם ובתי דיניהם שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים. וכל מי שלא יקבל זה בדעתו - אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה הא-לוהית."

'רשת ביטחון'

קיימים מצבים שבהם ההלכה מורה הוראה מסוימת, אך הפוסקים מרשים לעצמם לפסוק שלא כהלכה כי יש להם 'רשת ביטחון' - נתון אשר משמש יסוד לקולא, אף שהוא אינו מודגש במפורש בפסק.

דוגמא לדבר היא תשובת הרמ"א בסימן קכ"ה, המתירה לקדש בליל שבת (עיין שם בשאלה). הרמ"א סמך בעיקר על דעת רבנו תם, אך מעיון מדוקדק ניתן להסיק שהרמ"א התיר משום שללא עריכת הקידושין בשבת, כל השידוך היה מתבטל. הרמ"א אף כתב שם ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את כל לא תעשה שבתורה", ונראה שזו הייתה מעין 'רשת הביטחון' ההלכתית לפסיקתו.

דיון דומה לזה מצאנו לגבי גזירת חכמים המופיעה במסכת יבמות בדף מב ע"א. הגמרא שם אומרת שאסור לאדם לשאת את מעוברת חברו או את מינקת חברו עד שיהיה לוולד כ"ד חודשים. נחלקו הפוסקים האם ניתן להתיר איסור זה במקרה שאישה זו מופקרת לזנות, על מנת שיהא בעלה משמרה. בשו"ת בית יוסף באבן העזר בתשובה הנמצאת אחרי דיני כתובות סימן א', דן המחבר האם יש להתיר איסור קל כדי שלא יעברו על איסור חמור:

"עלה בידינו דהוראת המורה שהורה להתיר מזנה מינקת לכנסה - הוראה לקלקולא היא, וראוי לכל חכמי לב אשר נגע ה' בלבם לגעור בו עד שיקבל עליו שלא להורות עוד היתר בדבר כזה".

המתיר הוא מהר"י מינץ בתשובה בסימן ה', וכתב שם שאף שהיתר זה הוא דבר חדש, שעת הדחק שאני.

מחלוקת זו הובאה בשו"ע באבן העזר בסימן י"ג בסעיף י"א. המחבר פסק לאיסור, ואילו הרמ"א פסק כדברי מהר"י מינץ המתיר. על דברי מהר"י מינץ אלו סמך הט"ז ביורה דעה בסימן של"ד בסעיף קטן ז' שלא לנדות אדם שעלול לצאת לתרבות רעה אם ינדוהו.

דוגמא נוספת לדבר הוא הפסק המפורסם של הרב ויינברג, העוסק בתנועת נוער מעורבת. כמה התפתלויות מתפתל הרב ויינברג עד שפסק את מה שפסק בשרידי אש בחלק א' בתשובה ע"ז:

"מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון", הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם, ועי"כ הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה ולי"ש. וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן. וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז, ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל, וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, ודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ, הלואי שיהיה חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר. והטעם הוא משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', כמו שנבאר להלן."

אולם, בבחינה מדוקדקת של ההיתר, מעבר להסתייגויות שכתב הרב ויינברג, מתברר שבשורש הדברים יש לו גם כן מעין 'רשת בטחון', כמבואר למי שיעיין היטב בתשובה, מלבד עצם ההכרח להתייחס לנושא זה רק בגלל מכת ההתבוללות:

"ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא העת לעשות ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות מעשה בשביל שהוא יודע כי יש כאן עת לעשות וכו'. ואולם בנידון, שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומדת צניעות, אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחוז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה, כאותם של ארגון 'עזרא' באשכנז וארגון 'ישורון' בצרפת, עתידה תורה ח"ו שתשתכח מישראל, וד"ל."

לסיום, נביא את דבריו של הנצי"ב בשו"ת "משיב דבר" ח"ב בסימן מ"ד:

"הכלל, דלהתיר איסור בשביל איסור - צריך להיות מתון הרבה. וכמו רפואת הגוף, שאם רואה הרופא דידו של אדם כואב הרבה, פעם מחליט לחתוך אותה כדי שלא יתמשך הכאב הלאה בחלל הגוף ויסתכן, ופעם מחליט דמוטב לסבול הכאב ולא להפסיד היד. ודבר זה אינו נעשה כ"א בישוב דעת איזה רופאים יחד, דשני הצדדים מסוכנים. כך רפואת הנפש המקולקל בזה האופן צריך ישוב הרבה עם איזה דעות ב"א גדולי תורה, ובקרבם אלהים ישפוט שלא ליתי לידי חורבה ח"ו."

 

* השיעור הועבר במסגרת ימי עיון שנערכו בישיבה בחנוכה התשס"ה.

[1] דברי רש"י מופיעים אף בביצה בדף כח ע"ב, וכן בעוד מקומות. ועיין מסכת בבא קמא דף ל ע"ב לגבי כל הקודם זכה, ואסורין משום גזל.

[2] דעת הש"ך היא שכלל זה נאמר רק לסמוך בדרבנן ולא בדאורייתא, אבל כבר חלקו עליו האחרונים ואכמ"ל.

[3] הראשון שעסק בסוגיות אלו הוא הרד"ך - רבי דוד הכהן, אשר חי בדור שלאחר גירוש ספרד.