דילוג לתוכן העיקרי

עירובין | דף מו | הלכה כדברי המיקל בעירוב

 

הגמרא בסוגייתנו (מו עמוד א) הביאה בשם רבי יהושע בן לוי כלל חשוב בהלכות עירובין:

"אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב".


למרות שקבע עיקרון כללי זה, טרח רבי יהושע בן לוי לפסוק באופן מקומי שהלכה כרבי יוחנן בן נורי שטען (לעיל מה עמוד א) שהישן בדרך יש לו אלפים אמה לכל רוח (דלא כרבנן הסוברים שיש לו רק ד' אמות). סוגיית הגמרא מנסה לברר מדוע יש צורך בפסיקה מקומית זו:

"איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי - יחיד במקום יחיד, ורבים במקום רבים. אבל יחיד במקום רבים - אימא לא.
אמר ליה רבא לאביי: מכדי, עירובין דרבנן, מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים?"


בהמשך הגמרא מתברר שאכן יש לחלק בדיני דרבנן רגילים בין יחיד במקום יחיד (שהלכה כמיקל) ליחיד במקום רבים (שהלכה כרבים), מלבד בדיני אבל שבהם הלכה כדברי המיקל אפילו ביחיד במקום רבים. אמנם נחלקו הראשונים בהבנת מסקנת הגמרא ביחס להלכות עירובין: האם עירוב הוא כשאר דיני דרבנן שבהם הלכה כרבים במקום יחיד, או שמא הם כדיני אבל שבהם הלכה כמיקל אפילו כשהוא יחיד במקום רבים. (עיין ביאור הגר"א על השו"ע או"ח שצח, ה).

נראה שהחילוק בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים יכול לחדד עבורנו את הבנת מהותו של הכלל שהלכה כדברי המיקל. ניתן להבין כלל זה בשתי דרכים עקרוניות:

א. מכיוון שמדובר בדין דרבנן, אנו מתייחסים למחלוקת כאל ספק ומכריעים בספק דרבנן לקולא. ממילא, יחיד במקום רבים לא נחשב כספק ואנו פוסקים כרבים.

ב. ישנה קביעה מיוחדת שהלכה כמיקל בתחומים מסוימים, גם כיחיד במקום רבים.

מהי משמעותה של אותה קביעה מיוחדת שהלכה כמיקל? ניתן להציע אופן מסוים להבין אותה מתוך שיטת הראב"ד המובא ברשב"א (מז עמוד ב ד"ה מצאתי):

"מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב... וזה לשונו: ואני מודיע כי כשנאמרה הלכה כדברי המיקל בעירובין במחלוקת תנאין נאמרה ולא במחלוקת אמוראין. הילכך במחלוקת אמוראין הלך אחר הפסק הידוע כי רב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והולכין כמו כן אחר סוגיא דשמעתא, ואחרי הרבים אצל היחיד, אבל באם שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראין שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין אחר המיקל, ולא בעירוב בלבד אלא בכל דבר שהוא מדרבנן הולכין אחר המיקל כדקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל".


הראב"ד מחלק בין שני דינים של הליכה אחר המיקל בעירובין. דין אחד הוא מצד היותו של דין עירוב דין דרבנן. ממילא, כאשר אין כל דרך להכריע את המחלוקת אנו הולכים לקולא מספק. דין זה קיים בכל מחלוקת (תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים) ובכל דין דרבנן. אמנם, דין זה לא מתקיים כאשר הוא מנוגד לכללי הפסיקה המקובלים בידינו, כגון שהלכה כרב נגד שמואל או כרבים במקום יחיד.

הדין השני הוא דין מיוחד בעירובין (ובאבל), ועניינו הוא שהולכים אחר המיקל גם כיחיד במקום רבים. הראב"ד מסייג דין זה דווקא למחלוקות תנאים ולא למחלוקות אמוראים. מדוע? נראה שכלל זה לא מהווה עיקרון הלכתי בדיני עירובין, אלא מסורת פסיקתית: מסורת היא בידינו שבכל מחלוקות התנאים במשנה הלכה כדברי המיקל. ממילא, אין כל מקום להשליך כלל זה על מחלוקות אמוראים או ראשונים שבהן אין לנו כל מסורת כזו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)