הכשרת בשר לבישול | 2 | צלייה

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 32

הלכות מליחה (ב')

בשיעור הקודם עסקנו בהכשרת הבשר לבישול על ידי מליחתו, ובשיעור זה נעסוק בתחליף למליחה - צלייה. תחילה נדון באופן הצלייה, ולאחר מכן נפרט מספר מקרים בהם יש הכרח לצלות ולא ניתן להסתפק במליחה.

א. אופן הצלייה

הצורך במליחה כאשר צולים את הבשר

בגמרא במנחות כא., נאמר "תמלח...כיצד הוא עושה? מביא את האיבר ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי: וכן לצלי"; ויש גורסים: "וכן לקדירה". על פי הגרסה השנייה בשר העומד לצלייה לא צריך מליחה, אלא רק בשר העומד לבישול; ועל פי הגרסה הראשונה יתכן שצלי צריך מליחה, או שהוא לא צריך מליחה, אלא שאם מלחו אותו לא ניתן לצלותו ללא הסרת המלח. בגמרא בביצה יא: נאמר "ושוין שמולחין עליו בשר לצלי", משמע שצלי צריך מליחה; אך מאידך ניתן להבין שהכוונה היא למנהג, ואין חובה למלוח צלי. בהתאם לכך, הראשונים נחלקו בשאלה האם צריך למלוח צלי?

התוספות (חולין, יד., ד"ה "ונסבין"; פסחים, עד. ד"ה "האי מולייתא שרי"), הר"ן (חולין, ד. באלפס, ד"ה "והשוחט"), והרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, ע:) כתבו שאין צורך כלל למלוח צלי: הדם שיוצא נשאב על ידי האש, הדם שנשאר מותר משום דם האיברים שלא פרש, ואין שום דם שפורש ממקום למקום בתוך החתיכה שנצלית (עיינו בשיעור הקודם).

לעומת זאת, רש"י (פסחים, עד., ד"ה "שריא") והרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', יב) סוברים שצריך למלוח גם צלי, אך בדרגה קלה יותר מאשר מליחת בשר לבישול: מרש"י נראה שמדובר בכמות פחותה יותר של מלח, ובשיטת הרמב"ם המגיד משנה (שם) מסביר שאין צורך בהשהיית הבשר במלח. ההגהות מרדכי (חולין, תשנ"ט) בשם ר' פרץ אומר שצלייה צריכה מליחה מועטת, אך אם לאחר מכן רוצים לבשל את הבשר הוא צריך מליחה לבישול, כיוון שלעיתים הבשר לא נצלה דיו. האיסור והיתר (ח', י) חולק על כך ואומר שגם במצב זה אין צריך כלל מליחה, אלא יש לצלות את הבשר כחצי צלייתו ולאחר מכן ניתן לבשלו.

השו"ע (ע"ו, א) פסק כרוב הראשונים, שצלייה אינה צריכה מליחה. הרמ"א (שם, ב) הזכיר את דעת רש"י, שצריך מליחה לצלייה, ושהמנהג הוא למלוח קצת את הבשר כאשר הוא תחוב כבר בשיפוד, ולצלות אותו מייד לפני שהמלח יתמלא בדם; אך בדיעבד, אם הבשר לא נמלח, הוא מותר (עיינו גר"א, שם, ה).

הצורך בהדחת הבשר בצלייה

הר"ן (חולין, ב. באלפס, ד"ה "איתמר") כתב שיש מי שאומר שלצלי לא צריך הדחה לפני הצלייה, אך דעת הרמב"ן היא שיש צורך בהדחה, כיוון שהדם שעל פני הבשר לא נשאב על ידי האש אלא נקרש ומתייבש. השערי דורא (ט', ג) כתב בשם תרומת הדשן שלכתחילה יש להדיח את הצלי - לפי שיטת רש"י שצלי צריך מליחה, יש להדיח את הבשר כדי שהבשר לא יבלע את הדם שנמצא בעין.

הש"ך (ע"ו, א) כתב שמהשו"ע, שפסק שצלי לא צריך מליחה, משמע גם שלא צריך הדחה כלל, כיוון שהאש שואבת את כל הדם. לעומת זאת, הרמ"א שם פסק שלכתחילה יש להדיח את הבשר כיוון שיש למלחו, כשיטת השערי דורא; ובדיעבד, אם הבשר לא נמלח, הוא מותר.

הרשב"א (שם) כתב שמותר למלוח צלי ולאכול אותו ללא הדחת המלח רק אם צולים אותו מייד לאחר המליחה, אך אם לא צולים אותו מייד יש חשש שהצלייה לא תצליח להוציא את הדם שהתקבץ על ידי המלח, ולכן במקרה זה יש להדיח את הבשר לפני הצלייה. המגיד משנה (מאכלות אסורות ו, יב) תמה על הרשב"א, וטוען שאם כאשר הבשר לא נצלה מייד לאחר המליחה הוא נאסר ללא הדחה, חכמים היו גוזרים שצריך להדיח את הבשר בכל מקרה; ומכיוון שאין גזירה כזו, סימן שגם אם הבשר לא נצלה מייד לאחר המליחה, הצלייה מוציאה את כל הדם.

השו"ע (ע"ו, ב) הביא את המגיד משנה בסתם, ואת דעת הרשב"א כ"יש מי שאומר". הש"ך (ע"ו, ט) כתב שההיתר בבשר ששהה במלחו ללא הדחה בתרייתא תקף רק אם הייתה הדחה קמייתא, אך אם לא הייתה - אין לו תקנה; ובמקום אחר (ע"ו, ז) הש"ך כותב שאם לא הדיחו לפני הצלייה את המלח, ניתן להדיח את הבשר לאחר הצלייה.

הרמ"א כתב שלכתחילה צריך הדחה גם לפני המליחה. בדיעבד, בשר שלא נמלח ולא הודח ונצלה מותר; אך בשר שנמלח ולא הודח ונצלה מותר רק במידה והוא לא שהה במלח כשיעור מליחה, ואם הוא כן שהה כשיעור זה הוא אסור, כשיטת הרשב"א.

שיעור זמן הצלי להכשרת הבשר

הראשונים נחלקו בשאלה מהו משך זמן הצלייה המכשיר את הבשר. הר"ן (חולין, מא: באלפס, ד"ה "כיכר") סבור שהבשר צריך להיות מוכן כמאכל בן דורסאי (ויש מחלוקת בשאלה האם הכוונה היא לחצי או שליש בישול, עיינו ט"ז, ס"ט, נד); הרשב"א (חולין, קיב., ד"ה "א"ר נחמן") כתב שעד שהבשר יהיה ראוי לאכילה לרוב בני אדם. ההגהות שערי דורא (ט', ט) כתב שכיוון שאנו לא בקיאים כיום בשיעור הצלייה הנדרש, יש לצלות את הבשר עד שהוא יתייבש מבחוץ. הטור (סוף סימן ס"ט) סובר שמשך זמן הצלייה הוא עד שיזוב כל דמו, דהיינו זמן חצי צלייתו.

הרמ"א (ע"ו, ב) פסק כטור, דהיינו שמשך זמן הצלייה הדרוש הוא חצי צלייתו. הרש"ל (ים של שלמה, ח', עב) פוסק כרשב"א, ואוסר בחצי צלייתו. הט"ז (סט, סקנ"ד) כותב שיש לנהוג כהגהות שערי דורא, ולצאת ידי חובת כל הדעות. הש"ך (ס"ט, יג) הוסיף כי אין הבדל בשיעור הצלייה בין צליית בשר על מנת לאכלו צלוי, לבין צלייתו על מנת לבשלו לאחר מכן. כף החיים (ס"ט, כז) פסק שלכתחילה ראוי לצלותו כל צרכו; ובדיעבד, אם צלה כחצי צלייתו, אין לאסרו.

הדחה לאחר הצלייה

הרמ"א (ע"ו, ב) פסק (בעקבות האגור, אלף קצו) שלאחר צליית הבשר צריך לכתחילה להדיחו מהדם שנדבק בו מבחוץ (אפילו אם מלחו אותו), אך בדיעבד הבשר מותר אפילו אם הוא בושל ללא ההדחה, משום שהאש שואבת הדם והמלח. האיסור והיתר (ח', ט) הסביר שסיבת ההדחה לאחר הצלייה היא מראית עין של דם כאשר הבשר יתבשל; ומכך משמע שאם הבשר נאכל ללא בישול אין צורך להדיחו, כיון שהנוזל שנשאר דבוק על הבשר מבחוץ אינו דם אלא מוהל. הרש"ל (איסור והיתר שלו, ט', ז) חלק על האגודה (פסחים, ז', ס) שכתב שיש להדיח את הבשר שלוש פעמים, ולדעתו די בפעם אחת. הש"ך (ע"ו, טו) תמה עליו איך מלאו לבו לחלוק על ראשונים בסברא בעלמא כדי להקל; אך כף החיים (ע"ו, כט) ציין שאחרונים רבים מקילים בכך, ובכל מקום יש להמשיך ולנהוג כמנהג המקום.

יש להעיר כי למעשה ניתן לצלות את הבשר חצי צלייה, להדיחו ולהמשיך לצלותו, וכך לשמור על עסיסיותו של הבשר הצלוי וטעמו הטוב.

ב. בשר ששהה שלושה ימים ללא מליחה

הגאונים (הובאו במרדכי, חולין, ח', תשכב) כתבו שבשר ששהה שלושה ימים מעת לעת (דהיינו 72 שעות) נאסר, כיוון שהדם התייבש ולא ניתן להוציאו על ידי מליחה, והאור זרוע (א', תעז) התיר אותו בצלייה.

השו"ע (ס"ט, יב) פסק כחומרת הגאונים, והתיר לצלות בשר זה, כדברי האור זרוע. אולם, הוא אסר לכתחילה לבשל את הבשר לאחר הצלייה, כיון שלא ברור שכל הדם נפלט על ידי הצלייה, ובדיעבד (אם הבשר בושל לאחר הצלייה) הבשר מותר. הש"ך (ס"ט, נא) מסביר שהבשר מותר בדיעבד, כיוון שבדיעבד סומכים על כך שכל הדם יצא בצלייה. לגבי האיסור לכתחילה לבשל את הבשר, הש"ך מסביר שאנו חוששים לכך שבגלל שהוא שהה שלושה ימים ללא מליחה גם הצלייה לא תוציא ממנו את כל הדם, אך בבישול יצא ממנו דם נוסף, ולכן אסור לבשלו; אך כבד מותר לבשל לאחר צלייתו למרות שלא ניתן למלוח אותו אלא רק לצלותו (ראו בהמשך), כיוון שבכבד הבעיה היא שיש בו דם רב שלא יוצא על ידי מליחה בלבד, ולאחר המליחה כל הדם יוצא ממנו ומותר לבשלו. הרמ"א (ס"ט, יב) פסק, בשם תרומת הדשן (ב', קצא), שאין להשהות לכתחילה בשר שלושה ימים ללא מליחה, כיוון שיש חשש שלאחר מכן יבשלו אותו. הפתחי תשובה (ס"ט, כו) הביא בשם חמודי דניאל (מד) שאין איסור להשהות כבד וכחל, כיוון שאותם חייבים לצלות ולא ניתן להכשירם על ידי מליחה בכל מקרה (ראו בהמשך).

האם בשר קפוא ששהה שלושה ימים ללא מליחה נכלל באיסור זה? הבאר היטב (ס"ט, ח) מביא את הפרי מגדים (שפתי דעת, ס"ט, ח) שאומר שכן, דהיינו שבשר קפוא ששהה שלושה ימים ללא מליחה מותר בצלייה בלבד, שכן אם הקרח נחשב כמים, אז הבשר נחשב ששהה במים מעת לעת והוא מבליע יותר את הדם, ואם הקרח לא נחשב כמים אז הבשר נחשב לבשר ששהה שלושה ימים ללא מליחה. לעומת זאת, ערוך השולחן (ס"ט, עט) אומר שבשר זה לא נכלל בדין הגאונים, דהיינו שמותר לבשלו, כיוון שההקפאה מונעת את קרישת הדם בתוך הבשר; שהרי ניתן לראות שהבשר חוזר למצבו הראשוני לאחר שהוא מופשר, אפילו אם הוא הוקפא לזמן רב. האגרות משה (יו"ד א', כז; ב' כא) הקל בדיעבד או בעת צורך גדול, וגם השרידי אש (ב', סא) הקל בעת צורך גדול.

ב. צליית כבד

תוקף איסור אכילת דם כבד

יש מחלוקת ראשונים בשאלה האם דם הכבד שפרש אסור מדאורייתא או מדרבנן. יסוד המחלוקת תלוי בהבנת הגמרא בחולין קט:, שבה נאמר שהקב"ה אסר באכילה דם והתיר את הכבד שכולו דם. התוספות (קיא., ד"ה "דם") והר"ן (חולין לט: באלפס) סבורים שדם הכבד שפרש אסור מהתורה, אך האיסור והיתר (ח', י) והרש"ל (שו"ת, פ"ד) סבורים שהוא אסור מדרבנן. לדעה האוסרת מדאורייתא, התורה התירה דווקא את הדם הקרוש בתוך הכבד (שאינו יוצא גם על ידי דרך ההכשרה שתתואר בהמשך) אך מלבד דם זה שאר דם הכבד נאסר כדם רגיל. הדעה המתירה מדאורייתא (ואוסרת מדרבנן) סוברת שהיתר הכבד באכילה כולל את כל דם הכבד, כיוון שממילא הכבד מלא כולו בדם, וכנראה שלדבריהם מקור ההיתר של כבד באכילה הוא הלכה למשה מסיני.

הדינים הבסיסיים של צליית כבד

בהכשר הכבד ישנה מורכבות רבה בשיטות הראשונים, הנוגעת לביאור הסוגיה בחולין קיא.:

אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא, אמר להו אמאי עבדיתו הכי? אמרו ליה: אלא היכי נעביד? אמר להו: קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת.

מרש"י (ד"ה "חלטי ליה מעיקרא"; "חלט ליה בחלאי") נראה שלבישול הכבד יש לקרעו שתי וערב ולצלות אותו קודם לכן, או לחלוט אותו (ללא קריעה שתי וערב); אלא שהגאונים אסרו זאת (הובאו דבריהם בתורת הבית הארוך, בית ג', שער ג, עח:), ולכן אסור לבשל כבד גם בפני עצמו, ובדיעבד - מותר. לא ברור משיטתו אם צריך קריעת שתי וערב לצלייה בלבד. ר"ת (שם, תוספות, ד"ה "כבדא") סבור שלבישול כבד צריך קריעת שתי וערב שו"ע וחיתוך למטה ומליחה, או צלייה; ולצליית כבד אין צורך בקריעה, ודי בצלייה עצמה. בעל הלכות גדולות (ס"ה, הלכות דם) סובר שגם לצלי צריך קריעת שתי וערב. הרי"ף (לט: באלפס), והרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', ז - ח; על פי הבנת הבית יוסף, ע"ג ד"ה "ומ"ש") סבורים שלצליית הכבד אין צורך בקריעה, ולאחריה ניתן גם לבשל אותו; לחליטת הכבד צריך קריעה; ובישול הכבד אסור לגמרי, אפילו לאחר קריעה ומליחה, אלא אם כן הוא נצלה קודם. להלכה, יש לחלק בין מקרה בו רוצים לבשל את הכבד לאחר צלייתו, לבין מקרה בו רוצים לאכלו צלוי מבלי לבשלו, כפי שנסביר מייד.

כבד שרוצים לבשלו לאחר הצלייה

השו"ע (ע"ג, א) פסק שלכתחילה מותר לבשל כבד רק לאחר קריעה שתי וערב[1] וצלייה, ובדיעבד הכבד מותר במליחה וקריעה; והרמ"א מעיר שצריך שהבשר יהיה צלוי כך שהוא יהיה ראוי לאכילה. אם הכבד התבשל לבדו בסיר, השו"ע מביא בסתם דעה האומרת שהכבד מותר, כי הוא רק פולט ולא בולע, וכ"יש מי שאומר" הוא מציין שיש האוסרים. הרמ"א פסק שבדיעבד הכבד אסור, אפילו אם הוא נקרע ונמלח לפני הבישול.

המרדכי (חולין, ת"ש) כתב בשם הראבי"ה שלכתחילה צריך להדיח את הכבד אחר הצלייה, אך בדיעבד, אם כבר בישלו אותו לאחר שצלו אותו, הוא מותר, כיוון שהאש שואבת את הדם (ומה שנראה כדם הוא מוהל בלבד). האיסור והיתר (ט"ז יב) סבור שאם הכבד לא הודח לאחר המליחה והוא נצלה כבר מותר לבשלו. הבית יוסף (ע"ג, ד"ה "כתב עוד"; והביאו הש"ך, ע"ג, ה) מסביר שההדחה נצרכת כיוון שהמלח נדבק בבשר, וכדי למנוע מראית עין של דם. הרמ"א (ע"ג, א) כתב שלכתחילה יש להדיח את הכבד לאחר המליחה, אפילו אם לאחר מכן לא מבשלים אותו (שם, ה) ובדיעבד הוא מותר.

כבד שרוצים לאכלו צלוי מבלי לבשלו

השו"ע (ע"ג, ג) פסק כבעל הלכות גדולות, שאף לצלייה צריך לחתוך את הכבד, משום דם שבסמפונות; ואם לא קרעו אותו לפני הצלייה, יש לקרוע אותו לאחר מכן. הפרי חדש (ע"ג, יא) כתב שבמקרה זה, בו הכבד לא יתבשל לאחר מכן, השו"ע פוסק שדי בחיתוך אחד, ולא צריך חיתוך שתי וערב. הרמ"א (ע"ג, ג) פסק שלצלי אין צריך חיתוך כלל.

האגור (אלף קצו, בשם מהר"י מולין [קכו]) כתב שנהגו לשפוך מים על הכבד לאחר צלייתו משום מלח הנדבק בו, אע"פ שלא מבשלים אותו לאחר מכן, וכן פסק הרמ"א (ע"ג, ה). הרמ"א הוסיף שבדיעבד, אם הכבד לא הודח - הוא מותר; והש"ך (ע"ג, יט) הסביר שהכוונה היא לכך שהוא לא הודח לפני הצלייה, כיוון שדם כבד אסור רק מדרבנן (והרמ"א כתב כבר בסעיף א שאם הכבד לא הודח לאחר הצלייה הוא מותר).

ההגהות שערי דורא (כ"ד, א) העיר שנהגו למלוח את הכבד כאשר הוא תחוב כבר בשפוד, דהיינו מיד לפני הצלייה. כך גם פסק הרמ"א (ע"ג, ה) - יש למלוח את הכבד מעט, ורק מייד לפני הצלייה, כאשר הוא תחוב כבר בשפוד או מוכן לצלייה. הט"ז (ע"ג, ז) הסביר שיש שתי סיבות לכך שכבד נמלח מעט בלבד, ומייד לפני הצלייה: כסימן לכך שהכבד שונה משאר הבשר, כדי שלא יטעו ויבשלו אותו עם בשר רגיל ללא צלייה; ומכיוון שהאש גורמת להבלעת הדם בכבד. בדיעבד, אם כבד נמלח, אפילו עם בשר אחר מעליו, הוא מותר, וכדי להינצל מבליעת הדם שוב על ידי האש יש להדיח אותו.

צליית כבד עם בשר

רש"י (חולין, קיא., ד"ה "הלכתא") כתב שבזמן התלמוד פתח התנורים היה למעלה, ולכן היה מותר לכתחילה לצלות כשהבשר למעלה והכבד למטה, אך לא כשהכבד למעלה; אך בשיפודים ששוכבים על האש אסור לכתחילה לצלות בשר עם כבד, גם כאשר הכבד מונח מתחת לבשר, כיוון שלפעמים מגביהים את השיפוד מצידו האחד ולפעמים מצדו השני, ואז הכבד עלול להיות מעל לבשר. האיסור והיתר (ט"ז) כתב שגם כאשר השיפודים שוכבים על האש הם מותרים בדיעבד, כיוון שלא מחזקינן ריעותא, דהיינו, מניחים שהכל היה בסדר והכבד לא הונח על הבשר.

השו"ע (ע"ג, ד) פסק כרש"י, שאסור לצלות בשר יחד עם כבד, ובדיעבד הם (הבשר והכבד) מותרים. האחרונים נחלקו בסיבת ההיתר: הש"ך (שם, יג) סבור שהסיבה לכך היא שדם מישרק שריק ולא יבלע בבשר, כי כך טבעו של הדם להחליק על גביו; והלבוש (שם, ד) סבור שהסיבה לכך היא שכבולעו כך פולטו, דהיינו שכמו שהאש גרמה להבלעת הדם בבשר, כך היא תגרום לפליטתו. השפתי דעת (יג) הסביר שיש נפקא מינה בין ההסברים: לדעת הלבוש צריך להפוך את השיפוד בחזרה למשך אותו פרק זמן בו הוא נצלה קודם, כדי שהדם יצא; אך לדעת הש"ך אין צורך בכך. הרמ"א פסק, על פי התוספות בפסחים (עד., ד"ה "כבולעו"), שאם הכבד נמלח, מותר לצלותו עם בשר ואפילו על גבי בשר, כיוון שהמלח ממעט את דמו של הכבד והדבר נחשב לצליית בשר על גבי בשר. הט"ז (ע"ג, ו) אומר שמותר לצלות את הכבד רק מעל בשר, אבל מתחת לבשר אסור, אך הש"ך (ע"ג, יד) פסק שמותר לצלותו גם מתחת לבשר. 

ג. צליית לב

הדינים הבסיסיים של צליית לב

הגמרא חולין קט: עוסקת בהכשרת לב ואומרת כך:

הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו - אינו עובר עליו.

הרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עג:) כתב שדם מתקבץ בתוך הלב בשעת השחיטה, ולכן צריך לקרעו לפני המליחה ולהוציא דמו; והקריעה נצרכת אף אם הלב מיועד לצלייה. האיסור והיתר (ט"ו, ה) אומר שלאחר שהלב נקרע מותר אף לכתחילה לבשלו עם בשר אחר; אך השערי דורא (כח) סבור שאין לבשל לב כלל, גזירה שמא יבשלו בלא קריעה. החשש נובע מכך שהוא סובר שלצלייה לא צריך לקרוע את הלב, ויתכן שבטעות גם לבישול אנשים לא יקרעו אותו. הדרכי משה (ע"ב, א) כתב שכיוון שאנו סוברים שאם הלב לא נקרע הוא אינו נאסר במליחה גרידא, אך אין לבשלו עד אחר צלייה. אולם, הוא הוסיף שרבים מקילים לבשלו לאחר המליחה.

השו"ע (ע"ב, א) התיר לבשל את הלב לאחר קריעה ומליחה. יש לקורעו גם אם רק רוצה לצלותו, אולם בדיעבד אם הוא לא נקרע לפני הצלייה הוא לא נאסר (שם, ב). הרמ"א (שם, א) הביא את דעת השערי דורא, שיש לצלות את הלב קצת ורק אז לבשלו. הש"ך (ע"ב, ב) אומר שבמקום שנהגו להחמיר אין להקל, אך בדיעבד פשוט שמותר. הט"ז (ע"ב, א) בשם רש"ל אומר שיש להקל, כיון שגזירה זו לא נמצאת בתלמוד או בגאונים. התשב"ץ (תקס"א) העיד שכלל לא אכל לב, בין של עוף ובין של בהמה, כיון שהוא קשה לשכחה (על פי הוריות יג:); והש"ך (ע"ב, ב) העיר ש"ראיתי שנזהרין בזה".

ד. דין הסכין והשיפוד בצלייה

בליעת דם על ידי סכין ושיפוד

בראשונים יש מחלוקת בנוגע לסכין ושפוד אשר משתמשים בהם לצלייה. הסמ"ג (לאווין, קל"ז) כתב שאסור לחתוך בסכין צלי שלא נמלח על האש כל זמן שהוא לא נצלה כל צרכו, כיוון שהדם נבלע בסכין. הרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ד', לה.) מביא את הראב"ד שאוסר את השיפוד בגלל חם מקצתו חם כולו, ואוסר להשהות את הבשר על השיפוד לאחר ההורדה מהאש שמא יחזור וייאסר. הרמב"ן (הובא בר"ן, חולין, מא: באלפס, ד"ה "ומיהו") הבין שהראב"ד אסר להשהותו לאחר שגמר לפלוט צירו אפילו בעודו על האש, אך הקל בעצמו כהבנת הרשב"א. הרא"ש (חולין, ח', לו) הקל וסבר כי גם הסכין וגם השיפוד מותרים משום שהאש מושכת אליה את כל הדם ואינה מניחה לסכין או לשפוד לבלוע דם, ובנוסף לכך דם מבושל אסור מדרבנן בלבד.

השו"ע (ע"ו, ד) מביא את כל הדעות, וכתב שהמנהג כרא"ש להתיר הכל, וכף החיים (ע"ו, לז) כתב שהכוונה היא להקל כרא"ש אפילו לכתחילה. הרמ"א כתב שיש להחמיר לכתחילה ולהתיר בדיעבד.

הש"ך (ע"ו, כג) הסכים לדעת הרמ"א, והתיר בדיעבד את השיפוד, אך ט"ז (ע"ו, י) אסר את השיפוד בדיעבד כאשר אין הפסד מרובה. הים של שלמה (מובא בחוות דעת, ע"ו, ב) מסביר שיש חשש שכאשר השיפוד ישמש לצלייה פעם נוספת הוא יפלוט את הדם שהוא בלע לפני שהאש תפליט את הדם מן הבשר, ולאחר שהבשר יבלע את הדם האש לא תוכל להוציא אותו; ולכן יש לאסור את השיפוד. אולם, לא מצינו שמכשירים את השיפוד כל פעם לאחר הצלייה, והקיצור שלחן ערוך (עמוד צב, סעיף קטן ט') הסביר שכיון שבדרך כלל צולים את הבשר עד שהוא מתייבש מבחוץ (כהגהות שערי דורא), המשך הצלייה מעל חצי צלייתו נחשבת כליבון השיפוד; אך הוא סיים בצ"ע למעשה. יתכן שדין רשת צלייה קל יותר מדין שיפוד, כיוון שהדם נוזל ממנה בקלות והוא נבלע בה. ואכן, נראה שהמשבצות זהב (ע"ו, י) סבור שאין צורך בליבון רשת הצלייה בין שימוש לשימוש.

השהיית הצלי על השיפוד לאחר שהוסר מהאש

כאמור לעיל, במקרה של השהיית הצלי על השיפוד לאחר הסרתו מן האש הרמ"א החמיר לכתחילה והתיר בדיעבד, והשו"ע הקל אפילו לכתחילה.

הש"ך (ע"ו, כב) כתב שניתן להשאיר את השפוד על האש אפילו לאחר שכל דמו כבר יצא, כיוון שכאשר הוא על האש כל מה שנבלע בו נפלט (מדין "כבולעו כל פולטו"); ולא כעטרת זהב (ע"ו, ד) שכתב שכשאר השיפוד על האש הוא מותר כיוון שכל זמן שהבשר על האש הוא זב ופולט. הט"ז (ע"ו, ט) אומר שאם השיפוד הוסר מהאש בעוד שהבשר זב הבשר מותר, כיוון שהוא פולט לא בולע; והשיפוד עצמו אסור לדעת המחמירים ומותר לדעת המקלים. למעשה, נראה שהוא הקל - "וכן מעשים שבכל יום כשצולין בשר שלא נמלח, שאין נזהרין להסיר השיפוד עם הבשר קצת מן האש לתקן האש". משמע מהש"ך והט"ז שכדי לאסור צריך שני תנאים: גם שהשיפוד יוסר מן מהאש וגם שהבשר יפסיק לפלוט דם, ואם מתקיים רק אחד מן התנאים אין כל בעיה (באר היטב, ע"ו יז).