הלכות תולעים (א)

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 25
הלכות תולעים (א)
א. חומרת איסור אכילת תולעים
חומרת איסור אכילת תולעים[1] עולה בשני הקשרים:
א. כמות האיסורים. הלאו של שרצים נכפל בתורה כמה פעמים,[2] והגמרא במכות טז: לומדת שעל שרץ העוף מתחייבים שש לאווים, על שרץ הארץ חמשה, ועל שרץ המים ארבעה.[3]
ב. גודל התולעת. גם אם התולעת קטנה מאד, חייבים מדאורייתא ולוקים על אכילתה גם ללא שיעור כזית (זוהי לא חומרה מיוחדת לתולעים, אלא דין התקף לכל ברייה, דהיינו בעל חיים שלם).
הפרי חדש (יו"ד, סוף סימן פ"ד) מסביר מדוע התורה חייבה לאווים כה רבים על אכילת תולעים:
...שהוא איסור מצוי מאוד בפירות, בירקות ובקטניות, ברוב מיני מאכלות, ואי אפשר ליזהר מלהיכשל בהם אם לא בזריזות גדול, ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה, כל אדם יזרז בעצמו באיסור זה, וגם לדרוש ברבים חומר איסורו...
הגמרא בע"ז סח: מסבירה שיש חידוש בעצם האיסור, כיוון שתולעים הן מאוסות ובכל מקרה אנשים משתדלים שלא לאוכלן (ומאותה סיבה נותן טעם לפגם של תולעים אסור).
ב. מיני תולעים שמותר לאוכלן
בגמרא בחולין סז. מובאת דעתו של שמואל שרק "שורץ על הארץ" (ויקרא, י"א, מא) נאסר, ולכן תולעים הנולדות בתוך פרי תלוש, שלא נחשב כ"ארץ", מותרות כל עוד שהן לא יצאו ממנו, וכך נפסק להלכה (שו"ע, יו"ד, פ"ד, ד). דינו של פרי המחובר לקרקע הוא כקרקע, ולכן תולעים אסורות כאשר הן נמצאות בפרי כזה, לאחר שהן ריחשו (שם). בהמשך לאותו כיוון, תולעים שנולדו בתוך בורות וכלים מותרות כל עוד הן לא פרשו מהם, אך תולעים שנולדו בימים או בנהרות אסורות (שם, א). כמו כן, תולעים שנמצאו בבשר דג או בין בשרו לעורו מותרות כל עוד הן לא פרשו ממנו, כיוון שהן נולדו שם, אך תולעים שנמצאו במעיו אסורות, כיוון שהן נולדו במים והדג בלע אותן (שם, ט"ז).
נדגיש שוב שכל ההיתרים הללו הם בתנאי שהתולעים לא פרשו מן במקום בו הם גדלו, אך אם הן פרשו, הן אסורות אף לאחר שהן חזרו (שם, ד).
ההיתרים הנ"ל מבוססים על כך שתולעים שנמצאו במקומות הללו נולדו שם; אולם, כיום ידוע על תולעים (למשל אניסאקיס) שנמצאות בבשר הדג אשר לא נולדו בו אלא חדרו אליו מבחוץ, ויש בפוסקים כמה דעות בשאלה כיצד להתייחס לכך:
א. הקביעה ההלכתית היא הנחה כל עוד לא ידוע אחרת, אך כאשר ידוע אחרת יש לאסור תולעים אלו. כך סבורים הרב עמאר (בהסכמה לספר תולעת שני, עמוד 10) והרב וייא (בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', פרק ג', הערה 22).
ב. הגרש"ז, הרב קרליץ והרב יעקב פישר התירו גם תולעים כאלו, כיוון שלדעתם כאשר תולעים אלו נכנסו לתוך הדג הן לא היו נראות לעין, ולא נחשבו ל"שרץ" (שם).
ג. הרב בלס (תחומין, ל"ב) מתיר, ומוכיח שהאחרונים (כגון ישועות יעקב פ"ד, א) התירו לא מתוך הנחה שהתולעת לא פרשה, אלא שתולעים אלו אינן מוגדרות כשרץ כל עוד שהן נמצאות בתוך הדג או פרי - "וקודם שפירשו מן הפרי הרי האם בכלל הפרי ושם הפרי עליהם, לא שם שרץ". כך עולה בהלכות גדולות (ס"ב) - "וכאוכל וכמשקה דמו", וכן כתב הצפנת פענח (תרומות ח', א) והמשנת יעב"ץ (יו"ד ט', ב). הרב בלס טוען שהלכות אלו אינן מבוססים על המדע, אלא על תפיסה אנושית טבעית פשוטה, ובתפיסה הפשוטה התולעים הן חלק מן הפרי.
ג. גודל התולעת האסורה
תולעת שלא ניתן לזהותה בעין בלתי מזויינת
תולעת שניתן לזהותה רק על ידי זכוכית מגדלת וכדומה ולא על ידי עין אנושית, אינה מוגדרת כשרץ והיא מותרת באכילה (בינת אדם, ל"ד; ערוך השולחן פ"ד, לו; אגרות משה יו"ד ב', קמו; שמירת שבת כהלכתה, חלק א', ג', הערה ל"ז; שו"ת שבט הלוי, ז', ב), והנימוק לכך מופיע בערוך השולחן (שם):
דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ[4] הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום.
תולעת שקשה לזהותה
פעמים רבות גודל התולעת הוא כזה שניתן לראותו בעין אנושית, אך קשה לזהות את התולעת כיוון שהיא נמצאת בתוך קפלים שבעלים או כיוון שצבעה זהה לצבע פרי.
הגישה הרווחת בפוסקים היא לאסור במצבים אלו (פרי חדש, יו"ד, פ"ד, לה; שו"ת הרדב"ז, ב', תשכג; ב"ח, פ"ד[5]; שאילת יעב"ץ, ב', קכ"ד; בינת אדם, ל"ח; ערוך השולחן, יו"ד, פ"ד, לו- לז; ישועות מלכו, יו"ד, יג; מנחת אשר, ויקרא, ט"ז, ב), אך הרב שלום מנוישטט, רבו של המהרי"ל, התיר:
באר שנמצא בו תולעים והם קטנים צבע פלס"א, ואינם נראים אלא בשעת זריחת השמש...מותר לשתות מן אותו באר, כי אין לחוש לאיסור מחמת זה...
(מנהגי מהר"ש, תס"ד).
בפשטות, ההיתר שלו מבוסס על כך שקשה לזהות את התולעת במים, בגלל שהיא שקופה.[6]
אם כן, למרות שהדעה הרווחת באחרונים היא להחמיר, לא ניתן לכתוב זאת כדבר פשוט ומוסכם.
תולעת שניתן לראותה, אך לא ניתן לזהות את היותה תולעת
 ישנן תולעים שאמנם ניתן לראותן, אך הן לא נראות כמו בעל חיים אלא כמו לכלוך (דוגמה לכך היא הכנימות שמעל קליפת פירות הדר), ולשאלה זו לא מצאנו התייחסות בגמרות ובראשונים.[7]
שבט הלוי (ז', קכ"ב) התייחס במפורש לשאלה זו, והתיר תולעים כאלו. לדעתו, עין האדם מזהה רק נקודה, וההבנה שנקודה זו היא שרץ נקנית רק על ידי שימוש באמצעי הגדלה, ולכן התולעת לא מוגדרת מבחינה הלכתית כבעל חיים. כך סוברים גם הרב עמאר (תבונות שדה, גליון 85, תשס"ט), שהתיר מסיבה זו תותים, הרב ליאור (על פי הרב הנקין, "לכם יהיה לאכלה", עמוד 126), הרב בלס (תחומין, לב), והרב רבינוביץ' (שיח נחום, מ"ה).[8]
השמירת שבת (חלק א', ג', הערה קה) מציין שהגרש"ז התיר תחילה תולעים כאלו, אולם לאחר מכן הוא חזר בו:
לאחר זמן חזר ואמר...שנודע לו מבאי ביתן של החזו"א זצ"ל שחשש בזה לאיסור תולעים. וגם נודע לו כי לפני שהכנימות מתכסות בקליפת המגן, גם בעין רגילה יכולים להרגיש קצת ברחישתן.
לפי הטענה השנייה ("וגם נודע לו") אין כאן חזרה מהטענה המהותית, אלא קביעה מציאותית שניתן לראות בעין רחישה, דהיינו זיהוי של שרץ. כמו כן, לא ברור מצד מה החזון אי"ש אסר - האם הוא סבר שניתן להבחין בתולעת כתולעת בשלב כלשהו, או שהוא סובר שגם אם לא ניתן להבחין בתולעת כתולעת יש לאוסרה. בכל מקרה, כיוון שבט הלוי מקל בכך, יש מקום לפקפק בשמועה זו. הרב וייא (בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', ג, ד) כותב להחמיר במקרה זה, ומציין כמקור יחיד שכך הוא שמע מהגרש"ז.
כיוון שסברתו של שבט הלוי משכנעת, וכיוון שהוא התיר זאת במפורש, נראה שניתן להתיר מקרים אלו, ואין צורך להחמיר כדעת הרב וייא.
תולעים שלא נראות לרוב בני האדם
ברור שלאדם אשר לא רואה תולעת כי ראייתו פגומה אסור לאוכל אותה (חתם סופר, או"ח, קל"ב). אולם, יש מקום לעיין במקרה של תולעת שאינה נראית גם לאנשים בעלי ראייה טובה, אלא רק ליחידי סגולה. ר' שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת, קונטרס אחרון, נ"ג) התיר זאת,[9] ודבריו הובאו בדרכי תשובה (יו"ד, פ"ד, כד), וכן סובר שבט הלוי (ז', קכ"ב)- "דבדיקה לא שייך אלא במה שנראה לרוב בני אדם".
כמו כן, נראה שגם לעניין זה תקפים דברי ערוך השולחן שהובאו לעיל:
דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים...
עוד ראוי להוסיף את דבריו ברוח זו בקשר לראיית העין בהלכות תפילין:
דלא נתנה תורה למלאכי השרת... ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. וזהו כמו שאמרו בבכורות (יז, ב) לעניין מרובע- עביד כל היכי דמצית...ואותם המחפשים חומרות יתירות אין דעת חכמים נוחה מהם.
(או"ח, ל"ב, עז).
הרב וייא (בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', ב, ו) אוסר זאת, אך המעיין בהערותיו יראה שאין לו מקור ברור לכך. על כן, יש להתיר מקרים אלו.
ד. תולעים בתוך מאכל
כאשר התולעים בתערובת
כאשר תולעת נמצאת בתערובת היא בטלה מדאורייתא, ורק רבנן גזרו על כך שברייה אינה בטלה (שו"ע ק', א; ט"ז, ק"י, א). אם אכן מדובר באיסור דרבנן ניתן להקל בספקות, לצרף כמה דעות לקולא וכדומה; אולם, לא ברור כלל שתולעים במזון נחשבות לתערובת. כאשר האיסור ניכר אין זו תערובת (תוספות, חולין, צה., ד"ה "ספיקו"; תוספות, סוכה, ט: ד"ה "הא"; ועוד), שכן הגדרת תערובת היא כאשר האיסור נעלם בתוך שאר המאכל באופן שלא ניתן להבחין בו. הראשונים והאחרונים נחלקו בשאלה האם תולעת הנמצאת במאכל מוגדרת כתערובת, ויסוד מחלוקתם האם איסור (במקרה שלנו - חרק) שניתן למצאו רק לאחר טרחה מרובה נחשב כניכר או לא.[10]
מתשובת הרשב"א (א', רנט) משמע שאם תולעת נפלה למרק מדובר בתערובת, גם אם ניתן למצוא אותה על ידי בדיקת המרק באופן דקדקני כך לאחר כף; ולפי זה נראה שאם יש טרחה רבה במציאת החרק, הדבר נחשב לתערובת. כך כתב במפורש בשו"ת צמח צדק (החדש, יו"ד, ע'), וכן דעת הגרש"ז (מנחת שלמה ב, סא). נדגיש שוב כי גם לפי דעות אלו אסור לאכול את התערובת, כי ברייה לא בטלה, אך מדובר באיסור דרבנן. החכמת אדם (נ"א, א) כותב בשם הפרי חדש (יו"ד, ק"ד, ג), שאם ניתן להכיר את האיסור ולהסירו הוא איננו נחשב לחלק מתערובת גם אם יש צורך בטורח רב לשם כך, וכן משמע בחזון אי"ש (יו"ד, י"ד, ו). אולם, הרב וייא (בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', עמוד 135, סוף הערה 1) מעלה חילוק יסודי בין שני אופנים של טורח:
א. חיפוש - כאשר כמות ההיתר גדולה ביחס לאיסור, למרות שלא היה קושי להבחין בו בתערובת קטנה יותר.
ב. קושי בזיהוי - כאשר האיסור קטן וגם כאשר מסתכלים בו ישירות קשה להבחין שמדובר בתולעת.
הרב וייא סבור שהאוסרים דיברו דווקא במצב הראשון, אך במצב השני גם הם יודו שהדבר נחשב לתערובת.
הרב הנקין ("לכם יהיה לאכלה", פרק א') מחזק עמדה זו, ומביא לכך ראיה משו"ת ארץ צבי (ב', מא, ב), וממקורות נוספים. כמו כן, הרב הנקין (שם) מביא ראיות רבות לדעות המקלים בכך (ומדגיש שהם מקילים בשני סוגי הטורח), וסובר שהמחלוקת היא רק כאשר מדובר על איסור ודאי, אך ספק איסור לכל הדעות אינו מוגדר כניכר. על כן, לאחר בדיקה קלה הירק יצא כבר מגדר ודאי נגוע, ומדובר באיסור דרבנן בלבד.
היתר משום "מתעסק"
יש אחרונים (שיבת ציון, סימן כ"ח; שו"ת התעוררות תשובה, ד', יו"ד, ל"ז; שו"ת הריב"ד, יו"ד, ו'; שו"ת חבלים בנעימים, ה' טז; תשובות מנחם, יו"ד, כ"ד; שו"ת צפנת פענח, מאכלות אסורות ב', טו) הסבורים שהאוכל תולעים ללא כוונה (כאשר הן מצויות בתוך מאכל) פטור, משום שהוא נחשב ל"מתעסק".[11] אמנם "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה"[12] (כריתות יט:), אך טעם התולעים הוא פגום, ואם כן אין כאן הנאה. כאשר ידוע שיש שכיחות מסוימת של תולעים צריך לבדוק את האוכל, שכן ללא בדיקה זו הדבר נחשב ככוונה ליהנות; אך בבדיקה קלה של האוכל, המוכיחה שאין כאן כוונה ליהנות, האיסור הוסר באופן מוחלט. אחרונים אחרים חלקו עליהם (אמרי בינה, בשר בחלב, ב'; אמרי יושר, ב', חלק ב', ה', ב; ערוגות הבושם, יו"ד, ע"ח ג'), מנחת אשר, שם[13]), ולמעשה נראה שרוב הפוסקים בדורנו החמירו, (כך מעיד הרב הנקין (שם), אך נראה שחלק גדול צירפו זאת כשיקול.
היתרי ערוך השולחן
ערוך השולחן תיאר את המצב בזמנו כך:
ודע דבכל המדינות הידועים לנו בימות הקיץ הרחש מצוי בכל מיני מאכל וביחוד אלו הנמלים הנקראים מילבי"ן מצויים הרבה בכל מיני קמח ובכל מיני גרויפי"ן וכמעט שא"א להמלט מזה ובודאי הזריזים מדקדקים בכל האפשר להמלט מזה ועדיין כולי האי ואולי וק"ו כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין...
(יו"ד, ק, יג).
ומתוך כך הוא חיפש ללמד זכות:
וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי. וראוי לחפש זכות וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה ונבארם בס"ד מה שהם אמרו ומה שנראה לענ"ד.
הוא ריכז צדדים נוספים לקולא[14], ונתמצת את דבריו (שם, יד - יח):
א. בריה בטלה בקרוב לאלף. כך סבורים הרשב"א (תורת הבית הארוך, בית ד', שער א', י"ד עמוד ג) הר"ש (תרומות, י', ח) ועוד. בשו"ע לא נפסק כך, אך הכרתי ופלתי (ק', ') העלה שניתן לסמוך על כך:
א"כ אפילו הוה רוב דעות לאיסור בשעת הדחק כזה שא"א לצייר אם לא שלא נאכל לחם וגרויפין ודאי סמכינן וק"ו כשיש הרבה מרבותינו הקדמונים שנוכל סמוך בשעת הדחק.
ב. תולעים קטנות אינן נחשבות לבריה לעניין דין ביטול. המשכנות יעקב (ל"א) כותב שהדין שבריה לא בטלה הוא בשל חשיבותה, ועל כן אם היא קטנה ולא ניכרת היא בטלה. ערוך השולחן עצמו מעלה שיש לערער על כך לאור ההבנה שבריה איננה בטלה לא בגלל חשיבותה אלא בגלל חומרתה שלוקים על אכילתה גם ללא שיעור של כזית.
ג. דבר המאוס בטל בשישים. לדעת ערוך השולחן, זהו ההיתר המרווח ביותר.
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   אנו עוסקים כאן במה שהתורה וחז"ל מכנים "שרצים", והכוונה איננה רק לתולעים אלא גם לחרקים ובעלי חיים נוספים (עיינו ערוך השולחן, פ"ד, א - ג), למרות שבהמשך נתייחס באופן כללי ל"תולעים".
[2]   ויקרא, י"א, כט - ל, מא - מד; דברים, י"ד, יא.
[3]   על פי רש"י (מכות טז: ד"ה "לוקה ארבעה"), אך לרמב"ם פירוש אחר בסוגיה (ספר המצוות, לאווין, קע"ה - קע"ט; הלכות מאכלות אסורות, ב', כ"ג).
[4]   דאם לא כן.
[5]   בנוגע ל"מילוואין" קטנים שנראים רק נגד השמש או על ידי חימום.
[6]   הרב בלס (שם, עמוד 396) מציע הסברים נוספים.
[7]   יש שניסו לדייק מתשובת הרשב"א (א', רע"ה; ודבריו הובאו בבית יוסף וברמ"א, יו"ד, פ"ד, ו) שיש להחמיר בכך, אך הרב בלס הראה שהרשב"א עוסק במקרה בו ניתן לזהות את ראש התולעת (וחידושו הוא שתולעת מוגדרת ככזו כבר מתחילת הריקום עוד לפני שיש רחישה). ועיינו עוד בשבט הלוי (ז', קכב), שדחה את הראיה מהרשב"א בדרך אחרת.
[8]   ייתכן שכך גם דעת הרב פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד, ד', ב), שלא הסכים לחתום על כרוז נגד קנייה ירקות שנמצא בהם תולעים:
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור.
לא ברור לגמרי מה כוונתו, אך נראה שהוא מתייחס לשאלה שלנו, דהיינו מקרה בו ניתן להבחין בתולעת, אך לא ניתן לזהותה כתולעת.
[9]   ואלו הם דבריו:
...וגוף הבדיקה ע"י הזכוכית אין נראה לי כלל, דבדיקה לא שייך רק במה דאפשר הבדיקה לכל אדם...
[10]            להרחבה, עיינו אצל עיינו אצל הרב הנקין, "לכם יהיה לאכלה", א'.
[11]            לא נכנס כאן לפרטי הגדרת מתעסק, אלא רק נציין שבאופן כללי מתעסק הוא אדם שכלל לא מודע למעשה האיסור (בניגוד לשוגג, שמודע למעשה האיסור אך לא מודע לאיסור).
[12]            דהיינו (בפשטות) שבאיסורי אכילה ואיסורי ביאה מתעסק חייב.
[13] הגרש"ז (מנחת שלמה חלק א', ו ד"ה "ועיין") העלה את שני הצדדים ונראה שנוטה יותר לדעת המחמירים, ולבסוף נשאר בצ"ע.
[14]            קדמו לו המשכנות יעקב (ל"א) והכרתי ופלתי (ריש סימן ק') שהלכו בכיוון דומה ללמד זכות, והעלו חלק מהצדדים הללו.