הלכות תולעים (ב)

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 26
הלכות תולעים (ב')
א. שיעור התולעים[1] במזון
באופן כללי ההלכה מחלקת את המוצרים לשלוש קטגוריות[2]:
א. מאכלים ה"מוחזקים" כנגועים. מאכל נחשב למוחזק כנגוע אם במין מסויים ידוע שרוב הירקות מתולעים (ואז מדאורייתא הוא נחשב למוחזק מדין 'רוב' ו'חזקה', עיינו ש"ך, יו"ד, פ"ד, לה), או כאשר בירק מסויים נמצאו שלוש תולעים (רשב"א, שו"ת, א', קיג; שו"ע, יו"ד, ק', ד). במצב שבו ירק בחזקת נגוע, יש חובה לבדוק את הירק, ואם שהירק (או חלק ממנו) נקי - ניתן לאוכלו.
מאכל המוחזק כנגוע שלא נבדק ובושל, אוסר את התבשיל כולו (ר"ן, חולין, יט. בדפי הרי"ף; ש"ך, פ"ד, כט וְ-לב). במקרה זה היה מקום להתיר, שכן התולעת בטלה מדאורייתא בתערובת, אלא שרבנן גזרו שברייה לא בטלה (כפי שראינו בשיעור הקודם), ולאחר הבישול יש ספק שמא התולעת נימוחה, ובמקרה כזה היא בטלה[3], וספק דרבנן להקל. ההסבר הרווח באחרונים הוא שכיוון ש"אתחזק איסורא" אנחנו מתייחסים לירק כזה כנגוע וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי (חכמת אדם, ל"ח, ה; ערוך השולחן, פ"ד, עד)[4]. לכן, התבשיל מוחזק ככזה שיש בו ברייה, וכיוון שברייה לא בטלה - כל התבשיל אסור
ב. נגיעות של פחות מ"מיעוט המצוי". במצב זה אין חובה לבדוק כלל (ש"ך פ"ד, כג).
ג. "מיעוט המצוי". יש לחשוש ולבדוק גם כאשר רק מיעוט הירקות נגוע, כאשר הנגיעות מצויה (רשב"א, שו"ת, א', קיג; רמב"ם, מאכלות אסורות, ב', טו; שו"ע, פ"ד, ח).
במקרה זה אם עבר ובישל בדיעבד המאכל מותר מספק ספקא - ספק אם בירק הייתה תולעת, ואם הייתה - ספק שמא היא נימוחה, ואז היא בטלה (רשב"א ושו"ע לעיל). אמנם גם כאשר יש ביטול צריך כמובן ביטול בשישים, אך כמעט תמיד יש בתבשיל שישים כנגד התולעים, וכמו כן הטעם של התולעים מאוס, ולא אוסר (ערוך השולחן, פ"ד, עג).
האחרונים נחלקו בשאלה האם גם כאשר הירק נאפה הוא מותר בדיעבד. הט"ז (פ"ד, יז) סבור שגם באפייה ייתכן שהתולעת נימוחה, והפרי חדש (פ"ד, לג) כותב שהתולעת רק נקלית בתנור; אך גם הוא מודה למעשה, שכן ייתכן שהיא נימוחה בלישה או בהכנות נוספות של המאכל. למעשה, מקובל בשם הגרש"ז אוירבך והרב אלישיב שניתן להקל בכך.
הגדר של שיעור המצוי משמעותי מאד, כי זהו השיעור שממנו אנחנו חייבים לבדוק. לכן נעמיק קצת יותר בשיעור זה של מיעוט המצוי.
ב. איסור מיעוט המצוי
רמת האיסור של מיעוט המצוי
בפשטות, האיסור האפשרי הוא מדרבנן בלבד, כיוון שמדאורייתא התולעת בטלה ברוב, ורבנן גזרו שברייה לא בטלה (ש"ך, פ"ד, לט; פרי מגדים, פ"ד, שפתי דעת, ח, וְ-כח, אשל אברהם, יא).
האחרונים נחלקו האם הבדיקה במיעוט מצוי היא חובה גמורה (משכנות יעקב, י"ז) או חומרא בעלמא (בית אפרים, יו"ד, ו')[5]. הרב הנקין (לכם יהיה לכם לאכלה, בתחילת הפרק על "מיעוט המצוי והגדרתו") מביא חבל אחרונים הסוברים שמדובר בחומרא.
אם כן מדובר לכל היותר באיסור דרבנן, אשר חובת הבדיקה לגביו איננה מוסכמת. נקודה זו תהיה משמעותית בהכרעה בין מחלוקות וספקות שונים, אשר יועלו בהמשך.
שיעור מיעוט המצוי
הריב"ש (קצ"א) כותב שמיעוט מצוי היא שיעור של קרוב לחצי, בדומה למה שמצינו לגבי סירכות הריאה. את סברתו ביאר ר' אשר וייס (מנחת אשר, פרשת שמיני) - כיוון שמהתורה הולכים אחר הרוב ואילו כאן חז"ל חידשו שיש לחוש אף לפחות מכך, אין בו אלא חידושו, ורק כאשר קרוב לרוב צריך לחשוש לבדוק. כך נראה שסובר גם הרשב"א (שם), שלמד גם הוא את דין מיעוט המצוי מסרכות הראיה, בדיוק כמו הריב"ש.
המשכנות יעקב (יו"ד, י"ז) כותב שמעל עשרה אחוז נחשב למיעוט המצוי. ראייה אחת שהוא מביא היא מהמשנה בב"ב צג: שהמוכר מרתף יין לחבירו מקבל עליו עשר קוססות למאה (דהיינו שעד עשר אחוז של יין פגום לא מבטל את המכירה); ובמשנה גטין לא., נאמר שיש לבדוק שלוש פעמים בשנה יין שהונח כדי להפריש ממנו תרומות על יין אחר. ומכאן שאירוע המתרחש בתדירות של אחת לעשר צריך בדיקה.
בסוף דבריו כתב המשכנות יעקב:
וגם מדין מיעוט נפלים שכתבו התוס' והרא"ש שנקרא מיעוט המצוי וחוששים לו משמע כן שודאי אין מצוי כסרכות הריאה עתה, רק כל דבר שנראה לעיניים שהוא מצוי תדיר, זה שמו אשר יקרא מיעוטא דשכיח, ואין לחפש חילוקים מדעתנו בין מצוי למצוי ולהקל רק להחמיר.
(עמוד ר"י, ד"ה "ולעניין שאלתנו").
מדברים אלו למד ר' אשר וייס כך:
...דאין בידינו לקבוע שיעור באחוזים, הלא הראשונים כמלאכים לא עסקו במדעי סטטיסטיקה ולא מצינו בדבריהם בשום מקום שיקבעו הלכות לפי אחוזים, אלא כל מיעוט המצוי תדיר והוא מופיע כדבר המצוי וצריך לחוש לו...ומה שכתב להוכיח מגטין דבעשרה אחוז הוי מיעוט המצוי אינו אלא רמז וכדמות ראיה דלא כשיטת הראב"ש... [6]
(מנחת אשר, ויקרא, סימן ט"ז).
בדומה לכך כתב שבט הלוי (ד', פא) - גדר מיעוט המצוי הוא תופעה שכיחה, למשל ברוב הבהמות הכשרות יש מיעוט טריפות אשר מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום.
הרב וייא (בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', פרק ד') למד מן המשכנות יעקב, שלמד מנפלים, שמיעוט מצוי הוא בפחות מעשרה אחוזים, וציין שיעורים שונים שהוזכרו בפוסקי זמננו (ר' אלישיב - 4%, ר' קרליץ - 5%, הרב רובין- 1%). אולם, דיוק זה מסוף דברי המשכנות יעקב אינו ברור, ויש מקום לדייק בדיוק להפך- "מצוי תדיר", דהיינו שכיחה גדולה.
נראה שהגרש"ז סבור כריב"ש מעיקר הדין, שכן הוא כתב (במכתב המובא בבדיקת המזון כהלכה, כרך א', עמוד 179) ש"טוב להתחשב בשיעור של המשכנות יעקב", כלומר אמנם טוב להתחשב ולהחמיר כמשכנות יעקב, אך מעיקר הדין יש לפסוק כריב"ש. הילקוט יוסף (יו"ד, פ"ד) לא מכריע באופן ברור, אך נראה שהוא נוטה לקבל, ולכל הפחות לפחות לצרף לספקות נוספים, את הבנת הריב"ש. רוב הפוסקים פסקו כמשכנות יעקב וקבעו שהשיעור הוא עשרה אחוזים (עיינו בבדיקת המזון כהלכה, שם, ובדרכי תשובה, יו"ד ל"ט, ג).
ג. היחידה הנמדדת
בגמרא ובראשונים אין התייחסות מפורשת לשאלה מהן היחידות אותן צריך לבדוק על מנת להכריע מהו שיעור הנגיעות. למשל, אם ראשי כרובית נמכרת בתוך אריזות, וברוב הכרוביות אין תולעים אך ברוב האריזות יש תולעים - האם נחשיב זאת כרוב או רק כמיעוט מצוי?
הראשון שהתייחס לשאלה זו הוא החת"ם סופר, והוא מדבר על מקרה של פירות יבשים הנמכרים בתוך חביות, כאשר ברוב החביות יש תולעים אבל לא ברוב הפירות, והוא מכריע שהדבר נחשב למיעוט מצוי ולא לרוב. אולם, החת"ם סופר לא מנמק את קביעתו, והוא לא מסביר כיצד יש לבחור את היחידות שעל פיהן נקבע שיעור הנגיעות; ובעקבות זאת, הועלו באחרונים מספר אפשרויות להסבר מדוע החת"ם סופר קבע שיש להתחשב בכל פרי ופרי ולא בחביות (עיינו בבדיקת המזון כהלכתה, כרך א', פרק ד', הערה 4):
1. הפרי היא היחידה הקטנה ביותר. על פי אפשרות זו, במקרה של ראשי כרובית כל פרח נחשב ליחידה נפרדת.
2. הפרי הוא היחידה הטבעית. על פי אפשרות זו, כל ראש כרובית נחשב ליחידה נפרדת.
3. הפרי הוא היחידה שבדרך כלל נאכלת בבת אחת על ידי אדם אחד. על פי אפשרות זו, יש לבדוק מהי הכמות של כרובית שאדם ממוצע אוכל, ויש להניח שמדובר על כמה פרחים.
4. הפרי הוא הכמות אשר בדרך כלל נקנית בקנייה אחת. על פי אפשרות זו, היחידה אותה צריך לחשב היא שקית או שניים של כרובית. קשה להבין כאפשרות זו בחת"ם סופר, שכן הוא דיבר על פירות יבשים, וסביר להניח שאדם קונה יותר מתאנה אחת.
הרב וייא, שלא כהרגלו, אינו מכריע וכותב ש"בדברי הפוסקים לא נתברר כיצד מחשבים מיעוט המצוי".
כיצד להכריע בכך?
נראה שיש לבדוק על פי השיטה המקלה ביותר הנשמעת סבירה, וזאת מכמה סיבות. ראשית, יש הסבורים, כפי שראינו בשיעור הקודם, שאדם האוכל את התערובת ולא יודע שיש שם תולעים לא עובר על איסור, שנית, גם אם יש איסור, מדובר באיסור דרבנן. בנוסף לכך, גם אם נחמיר שמיעוט מצוי הוא בפחות מחצי, אין להחמיר (על פי המשכנות יעקב) מעבר לעשרה אחוזים. על כן, למעשה אפשר לקבוע שהיחידה הנבדקת בכרובית היא "פרח", ובחסה לדוגמא, ה"עלה" יוגדר כיחידה. אם רוצים להדר קצת יותר אפשר להחשיב את היחידה הטבעית, ולהתייחס לכל ראש חסה.
במקומות שיש חובה לבדוק, האם יש חובה לבדוק את כל הירקות או שמא ניתן להסתפק בבדיקה מדגמית?
הרשב"א (שו"ת א', רעד) כתב בהקשר זה ש"וכל שמצוי, אין סומכים על בדיקת הקצת, ולא אפילו על בדיקת הרוב". וכן פסק הרמ"א:
ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח.
(יו"ד פ"ד, ח).
אם כן לכאורה בדיקה מדגמית לא רלוונטית כלל - מתחת למיעוט המצוי אין חובת בדיקה, ומעל לשיעור היא לא מועילה.
אולם, ישנם מאכלים שבתקופות מסוימות יש בהם מיעוט מצוי של תולעים ובתקופות אחרות הם נקיים, ובמקרה כזה יש מקום להקל במדגם (ערוך השולחן, יו"ד, פ"ד, סה; וכן כתבו לגבי מקרים דומים שו"ת טוב טעם ודעת [קמא, קכ"ג; חלק ג', קנ"ח], ושו"ת התשב"ץ [ג', יא]).
ה. דרכי הבדיקה וניקוי
הערות כלליות
שתי הערות כלליות נוספות בנוגע לטיב הבדיקה:
א. ניקוי בדרך יעילה מספיק, ואין צורך בראייה דווקא; למשל, אם ידוע שניקוי במסננת של מאכל מסויים מנקה אותו מתולעים, אז ניתן לנקותו על ידי סינון, ללא בדיקה על ידי ראייה. כך מבואר בפוסקים שהתירו ניקוי באמצעים שונים: שו"ע, (פ"ד, יד), שאילת יעב"ץ (ב', קכד), בחכמת אדם (ל"ח, טו) ועוד.
ב. הבדיקה צריכה להיעשות על ידי אדם נאמן, ולכן במסעדות וכדומה הבדיקה צריכה להיעשות רק על ידי שומר מצוות (שו"ע, יו"ד, קי"ט, ז; שו"ת אגרות משה, יו"ד, א', לה). אשה נאמנת (עיינו ערוך השולחן, פ"ד, פ- - פב, כרתי פ"ד, יט, ומאירי, פסחים ד:), אך קטן נאמן רק באיסורים דרבנן (פסחים ד:, שו"ע, או"ח, תל"ז, ד) ולכן יהיה נאמן רק כאשר מדובר במיעוט מצוי, אך לא יהיה בירקות שהוחזקו בתולעים.
שמות החרקים והתולעים אינם רלוונטיים לגבינו, אך חשוב לסקור בקצרה את סוגיהם, בכדי להבין טוב יותר את אופן הניקיון הנדרש.
א. ישנם בעלי חיים החודרים לתוככי הירק או הפרי. במקרים כאלו לעתים השריה במים ובסבון תועיל, אך לעתים התולעים מתחבאים ותפוסים בצורה כה חזקה שהשרייה לא מועילה.
ב. ישנם בעלי חיים הנכנסים לתוך עורקי העלה וכדומה. למשל, "זבוב המנהרות" עוקץ את העלה ומטיל בו ביצים זעירות. הן מתפתחות מתחת לקרום העלה, וחופרות מנהרה שנראית שביל בתוך עורקי העלים (בתחילה השביל שקוף, ולאחר מכן הוא נעשה חום בהיר)[7]. במקרים אלו שטיפה במים לא תועיל כלל, אלא יש להעמיד את העלה מול השמש או מקור אור אחר, בשביל לראות אם מנהרות כאלה קיימות או לא.
ג. בעלי חיים הנמצאים בצדדים החיצוניים של הירק, דבוקים לעלים וכדומה. שטיפה חיצונית תוכל להועיל לעתים במקרים אלו, אך במקרים רבים יש חומר שומני שמחבר בין התולעים לבין עלים, וכדי לנתק את התולעת מהירק יש להשרות אותם במים עם סבון לכמה דקות.
ד. בעלי חיים הנמצאים בין פרי אחד לשני (מצויים בעיקר בקטניות). במקרים אלו השרייה במים תועיל, שכן היא תגרום לתולעים לצוף.
דוגמאות מעשיות
לא נוכל להקיף את כל סוגי הירקות והפירות בשיעור זה, ונפנה לספרו החשוב של הרב קנוהל "ואכלת ושבעת" (פרק י') בו יש רשימה ארוכה של מוצרים עם הסברים מפורטים כיצד לנקותם. כמו כן, דרכי הניקוי משתנות מפעם לפעם, בהתאם לשינויים בסוגי התולעים בכל מאכל, ויש להתעדכן בנושא. עם זאת, נתייחס כאן בקצרה לכמה סוגים של מאכלים:
1. פירות יבשים. בחלק מהם יש נגיעות גדולה, כגון בתאנים ותמרים, ויש לבדוק כל פרי לפני אכילתו. בדרך כלל הנגיעות היא של סוגי עש, ולכן היא ניכרת בקורים (כקורי עכביש) שהעש טווה. כשהאריזה נגועה תימצא בתחתית האריזה אבקה שנוצר מכרסום העש או מגלליו.
2. קטניות (אורז, חיטה, עדשים). במקרים אלו החשש הוא בעיקר מתולעים בין הקטניות, ולכן אפשר לפזרן על משטח ולבודקן, או לחילופין לשים אותן בתוך מים כך שהתולעים יצופו (הרב קנוהל ממליץ להוסיף קצת מלח- 4 כפות לליטר מים). יש לציין שבחברות טובות כמו "סוגת" רמת הנגיעות היא נמוכה ממיעוט המצוי, ומצד הדין אין חובה לבדוק כלל, אך גם במקרים כאלו רצוי לבדוק לכל הפחות בדיקה קלה ומהירה,[8] כמעין בדיקה מדגמית שהוזכרה לעיל.
3. קמח. כידוע, הדרך לנקות קמח הוא על ידי ניפוי. צריך שצפיפות הנפה תהיה לפחות 40 מש (דהיינו 40 חורים לאינץ'), ויש המקפידים על 60 או 70 מש. בקמח מלא יש נגיעות גדולה, אך בקמח לבן המיוצר חברות טובות אין כמעט נגיעות, ולכאורה ניתן היה לוותר על הניפוי; אך נוהגים לנפות תמיד, כי גם בחברות הטובות לעיתים (למשל בקיץ) יש נגיעות גדולה יותר. ניתן לנפות כמות גדולה ולשמור במקרר או בפריזר, ואז ניתן להשתמש ישירות בקמח גם לאחר זמן. אם קונים קמח שנטחן באותו יום (וכנראה אפילו תוך 3 ימים), ניתן להקפיאו, ולאחר מכן אין צורך לבדוק אותו.
4. חסה. החסה נגועה מאוד. בדרך כלל יש עליה זבובונים קטנים בצבע ירוק-צהוב, הדומה לצבעה של החסה. תולעים אלו נאחזות היטב בעלה, ואינן יורדות בשטיפה. יש לפרק את העלים שרוצים לאכול, להשרות במים עם מעט סבון לכמה דקות, ולשטוף היטב כל עלה משני צדדיו (יש הנוהגים לשפשף בסמרטוט וכדומה את העלים לפני השטיפה). הרב קנוהל כותב שבנוסף לכך יש להסתכל גם מול האור לוודא שאין חרקים שהתחפרו במנהרות (ואכלת ושבעת, עמוד 207). גידול מיוחד ללא תולעים ("חסלט" וכדומה) מונע בצורה משמעותית כניסת חרקים, עד לשיעור של פחות ממיעוט המצוי, וכן החרקים העלולים להימצא בגידול כזה הם חיצוניים יותר ויכולים לרדת בשטיפה פשוטה; אך יש לעקוב אחר ההוראות על השקית בה העלה נמכר.
5. ירקות עם עלים קטנים (נענע, בזילוקום, ועוד). יש לנקות כל עלה ועלה כמו בחסה, וכיוון שזהו טורח גדול עדיף לקנות תוצרת ללא חרקים, ולעקוב אחרי ההוראות שעל השקית.
6. כרובית וברוקולי: הפרחים נגועים מאוד וקשה מאוד לבודקם, ולכן אין לאכלם. את שאר הפרי (קלחים וענפים) יש להשרת במי סבון ולשטוף. בנוסף לכך, רצוי לחצות כמה קלחים לשניים, ולבדוקם. גם בירקות אלו עדיף לקנות מתוצרת ללא חרקים, ולעקוב אחרי ההוראות שעל השקית.
7. תות שדה. יש לחתוך את העלה הירוק עם מעט (מילימטר) ירק ולזורקו; את שאר הפרי יש להשרות במי סבון לשלוש דקות ולשטוף היטב תחת זרם מים. אם יש סדק בפרי יש לחצות ולבדוק אותו, וכדאי בכל מקרה לחצות ולבדוק כמה פירות בתור מדגם.
8. תירס. התירס נגוע מאוד בטריפסים. ההוראה המקובלת היא שיש להפריד את גרגרי התירס, להשרות במי סבון, ולשטוף. הרב קנוהל (ואכלת ושבעת, עמוד 209) סבור שאם בהתבוננות בקלחים לא רואים סימן לחרקים, ניתן לבשלם אף ללא הורדת הגרגירים, לבדוק לאחר מכן מי הבישול ואת הקלחים, ואם לא נראים חרקים ניתן לאכול את הקלחים (והמחמירים יסירו את הגרגירים). תירס בשימורים נקי מתולעים.
ו. אוכל שלא נבדק או שיש ספק האם נבדק
לכתחילה יש לנהוג על פי הכתוב לעיל, ולבדוק כאשר יש נגיעות בשיעור של מיעוט מצוי. אולם, ייתכנו מצבים דיעבדיים בהם שכחנו לבדוק או שמגישים לנו מאכלים שאנחנו לא יודעים על מצבם, וישנם מספר מצבים כאלו:
א. סלט חי, כגון סלט חסה. במקרים אלו פעמים רבות אין הדבר נחשב לתערובת, ואם כן מדובר בחשש לאיסור תורה. לכן כאשר יש חשש שיש ירק (כגון חסה) שלא נבדק, אין לאכול מסלט זה.
ב. תערובת. מה מוגדר כתערובת? אם יש רוטב בסלט אז ודאי שהוא נחשב לתערובת, וכן ראינו בשיעור הקודם שלרוב השיטות אם יש קושי גדול בזיהוי התולעים ייחשבו לתערובת. במקרה של תערובת מדובר על ספק דרבנן (דין ברייה הוא מדרבנן). כאשר המאכל מוחזק באיסור בודאי שאין להקל, אך מכל מקום בספקות יש יותר מקום להקל.
ג. תערובת לאחר בישול או אפייה. במקרה שמדובר ב"מיעוט המצוי" אזי ודאי שניתן להקל בכך, אך אם מדובר בדבר שנגוע מאד אז יש להחמיר (כנ"ל). תולעים בקמח נחשבות למיעוט מצוי.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   כאמור בשיעור הקודם, הכוונה כאן ב"תולעים" היא גם לחרקים ולבעלי חיים נוספים העלולים להמצא באוכל. כמו כן, מעתה נתייחס באופן כללי ל"ירקות", אך הדברים מתייחסים גם לפירות ולמוצרים שונים שיש בהם חשש תולעים.
[2]   בדי השולחן (יו"ד, פ"ד, מו) חילק לארבע קבוצות, והוסיף את הגדר שהוא כינה "ספק שקול".
[3]   שכן רק ברייה שלמה לא בטלה.
[4]   להסברים נוספים עיינו שו"ת רב פעלים, ד', יו"ד, ח; נימוקי הגרי"ב, הגהות ליו"ד, פ"ד; פרי מגדים, שפתי דעת, לב. להרחבה בכל הנ"ל עיינו בספרו של הרב קנוהל "לכם יהיה לאכלה", תחילת פרק שני.
[5]   כך לדעתו סוברים הרשב"א והשו"ע. להרחבה, עיינו אצל הרב וייא בדיקת המזון כהלכתה, כרך א', פרק ד', הערה 3.
[6]   שבט הלוי (ד', פא) דחה את דבר המשכנות יעקב, שכן הגמרא שם מהווה ראיה רק לכך שמעל עשרה אחוזים יש חיוב בדיקה, אך אין משם ראייה שבפחות מכאן אין חובת בדיקה. ר' אשר וייס יישב זאת בכך שהמשכנות יעקב לא התכוון לעשרה אחוזים בדיוק, אלא הוא בא בעיקר לצאת נגד דברי הריב"ש שמיעוט מצוי הוא שיעור שקרוב למחצה; וכהוכחה לכך הוא הביא מקרים שונים בהם גם בשיעור של פחות מחצי יש חובת בדיקה.
[7]   הם מצויים בחסה, סלרי, פטרוזיליה ושמיר.
[8]   בין היתר בכדי שנתרגל תמיד לבדוק, כדי שגם אם נקנה תוצרת פחות איכותית לא נשכח לבדוק.