דילוג לתוכן העיקרי

הללויה כי טוב זמרה אלוקינו

הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְקֹוָק נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס: הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא: גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר: מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְקֹוָק מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ: עֱנוּ לַיקֹוָק בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר: הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ: לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: רוֹצֶה יְקֹוָק אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְקֹוָק הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן: כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ: הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ: הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ: הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר: מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם: מַגִּיד (דברו) דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ: (תהלים קמז)

לאומיות

במזמור קמז עולה לראשונה היסוד הלאומי וההלל לאלוקי ההסטוריה - המשגיח על עמ"י בכל שנות קיומו:

זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ... בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם... נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל... מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל

הודאה כללית

מוטיב נוסף המופיע לראשונה במזמורנו הוא הרחבתו של יסוד ההודאה מעבר לפרט. עד כה, עסקו פסוד"ז בעיקר בשבחו והודאתו של האדם והמתפלל היחיד, ובמזמורנו נוספים גם השבח וההודאה הכללים - במובנם הלאומי והקוסמי:

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם... הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר

גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר... עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר

קרבת ה'

מוטיב שלישי המודגש במזמור הוא הקשר הקרוב שבין הקב"ה וברואיו, וכתוצאה ממנו גם העזרה וההשגחה הנרחבת שמעניק הקב"ה ליראיו:

מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה... נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ... רוֹצֶה יְקֹוָק אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ... בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ

אלקי הטבע

נקודה נוספת הראויה לציון היא גישת הפרק לשליטת הקב"ה בעולם הטבע. מוטיב זה מופיע רבות במזמורים השונים של פסוד"ז, אך יחודו של מזמורנו הוא בתאורו את הטבע מזווית תשמישו של האדם- הודות לתכנונו הקפדני בידי רבונו-של-עולם, ולא מזוית המדגישה את השליטה בטבע כשלעצמה.

שרשורים

עיקר המזמור עוסק בדאגתו של הקב"ה לברואיו, אך פסוקי הסיום חוזרים לעסוק במימד הקוסמי שבמלכות הקב"ה. נראה, שחריגה זו מתכני המזמור קשורה לתופעה רחבה יותר בספר תהלים ובפסוד"ז, היא תופעת השרשור- בה מזמורים סמוכים מחוברים בסמיכות שבה סופו של מזמור אחד מהווה פתיח למזמור שאחריו. מזמורנו, העוסק בהשגחה על האדם הנצרך מסתיים במימד הקוסמי, בכדי להכין את המעבר למזמור הבא, המוקדש כולו למימד זה.

שתי הערות מעשיות

מקום ההפסק - חשוב לשים לב, שהפסיק בתחילת המזמור ממוקם לאחר המילה 'הללויה', ולא לאחר המילים 'כי טוב'.

רחמי הקב"ה - הפסוק "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה" הוא זה ששימש ככל הנראה כמקור לתפילה על בניין ירושלים בברכת-המזון, אשר נוסחה הנפוץ והמקובל הוא "בונה ברחמיו ירושלים".

אך נוסח הגר"א השמיט את המילה ברחמיו, בעקבות הבנתו את נוסח הברכה כמבוסס על פסוקנו, המנקד את המילה בונה בצירה, שהיא צורת הסמיכות היוצרת שם תואר לקב"ה, ולא פועל המתאר את פעולת הבנייה, שהיה מנוקד בסגול (ועיין בספר מעשה רב).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)