הלל בליל הסדר

  • הרב משה טרגין

ההלל שבליל הסדר

בין הרעיונות המרכזיים בליל הסדר, תופסים ההלל וההודאה מקום מרכזי. החובות שלנו בלילה הזה כוללות יותר מאשר הצורך לראות את עצמנו כאילו אנחנו עצמנו היינו עבדים במצרים ושוחררנו משם. כפי שהמשנה במסכת פסחים (קטז:) קובעת:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו".

אם אכן אנו רואים את עצמנו כמי ששוחררו מעבדות, עלינו להודות לקב"ה ולשבח אותו על כך. מובן, אם כן, שההלל הוא מרכיב בסיסי של הסדר; קצת פחות ברור באיזו מידה ההלל הזה הוא ההלל המוכר, שמותאם לצורכי הסדר, ועד כמה הוא צורה שונה ומיוחדת לעצמה של ההלל.

שיטת הגאונים - אמירת שירה

העמדה הידועה ביותר שרואה את ההלל בליל הסדר כשונה מהלל הרגיל היא עמדתם של כמה מן הגאונים (דבריהם מובאים ברמב"ן, קיז: ד"ה ואומר, ובר"ן, כו: באלפס ד"ה אבל). הגאונים הצביעו על כך שחלוקת ההלל לשני חלקים - לפני הסעודה ואחריה - מוכיחה שהוא שונה מן ההלל הרגיל. בדרך כלל, איננו רשאים להפסיק את ההלל באמצעו (עיין בעיקר ברכות יד.). אמנם, בליל הסדר אנחנו בכוונה תחילה מברכים ברכות נוספות ואפילו אוכלים את הסעודה בין החלק הראשון של ההלל לחלק השני. לפי הגאונים, מכאן ראיה שלפנינו סוג שונה לגמרי של הלל - הלל שהוא 'שירה', ולא 'קריאה' כבדרך כלל. כפי שמצטט הר"ן:

"וכי תימא, והרי מפסיקין בו וקובעין סעודה בתוכו... רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים 'לגמור את ההלל', שאין אנו קוראין אותו בתורת 'קורין', אלא בתורת 'אומר שירה'... וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל".

בדרך כלל, ההלל נאמר כדי להנציח אירוע היסטורי מסוים שיש לו אופי נִסִּי; משום כך, מברכים עליו ברכה. ההלל שבלילה הזה, לעומת זאת, נאמר בתגובה לחוויה הממשית של שחרור שאנחנו חוֹוים בו-ברגע. אם אנחנו באמת מקיימים את "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מייד עולה הצורך 'לשיר' את ההלל. כפי שהסביר הגרי"ז מבריסק (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו), הצורה הזו של אמירת ההלל שייכת רק אצל אנשים שחווים את הנס והגאולה באותה שעה, ולא אצל אלו המזכירים את הנס בשנים שלאחר מכן:

"יש לומר דזהו ביאור דברי המגיד משנה (שם), שחילק בין אמירת הלל בימים הקבועים לאמירתו לאמירתו על כל צרה שלא תבוא שנגאלין ממנה, וכוונתו למה שכתבתי, דהקרא ד'השיר יהיה לכם' (ישעיהו ל', כט)... היינו הלל של שירה שאומרים אותו בשעה שנגאלין מן הצרות, אבל לאמרו בימים הקבועים, שזהו דין נוסף של קריאת ההלל בלא תורת אמירת שירה, זה כל יסודו ועיקרו הוא רק מדברי סופרים, ולא נכלל בהקרא ד'השיר יהיה לכם', וכמו שכתבתי".

חיוב אמירת ההלל בנעימה

מכאן מובנים דברי הברייתא במסכת סופרים (פ"כ ה"ט), שקבעה שאת ההלל שבליל הסדר יש לקרוא 'בנעימה':

"ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל... ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר 'ונרוממה שמו יחדו' (תהלים ל"ד, ד)".

כנראה הצורך בנעימה עולה בגלל פן השירה שבהלל. הסבר אחר יכול להיות שעל ידי קריאה בנעימה יכול הציבור כולו להצטרף לקול אחד, ובכך להפוך את השירה לחוויה ציבורית; ראיה לכך היא שהברייתא לומדת את הדין מן הפסוק 'ונרוממה שמו יחדו'. בכל מקרה, מן הברייתא עולה בבירור שההלל בליל הפסח הוא צורה מיוחדת של הלל, שיש לה דיני קריאה מיוחדים לה.

הלל של שירה - רשות ולא חובה

כאמור, מאחר שההלל הזה הוא חוויה חד-פעמית של שירה, ולא הקריאה הרגילה הבאה להנציח את המאורע, אין מברכים עליו ברכה. הגאונים עצמם לא ביארו מדוע דווקא להלל של קריאה צריך ברכה, בעוד על הלל של שירה אין מברכים. ייתכן שנוכל להסביר את הנקודה הזו לפי הניתוח של הגרי"ז את שיטת הבה"ג. הגרי"ז (שם) הציע שגם הבה"ג הסכים עם שיטת הגאונים. מדברי הבה"ג נראה, שהצורה הנדירה של אמירת ההלל כ'שירה' שייכת רק כאשר ציבור שלם חוֹוֶה חוויה נסית (מה שיסביר היטב את הדין שהזכרנו, המחייב לשיר את ההלל בנעימה, כדי להביא לצירוף הקולות היחידים לקול ציבורי אחד). מן הבה"ג עולה גם שהצורה הזו של אמירת ההלל היא רשות ולא חובה:

"והנה בה"ג בסוף הלכות לולב כתב, וזה לשונו: 'ויחיד דקאמרינן גומר בהן את ההלל - לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכי דלא כניפין (= מקובצים) כולהון ישראל 'יחיד' קארי להון, והאי דקמפיק להון בלשון יחיד משום דכד כניפין כולהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה אמרי', עד כאן לשונו... שכפי המבואר בדברי הבה"ג הנ"ל אינו חובה אלא רשות, דאי בעי למימר - אמרי".

מאחר שההלל הזה הוא רשות ואיננו מחייב ברכה, הברכה הושמטה גם כאשר השירה הזו הוקבעה לדורות בתורת חובה - בליל הסדר.

שיטת הרמב"ן - הלל עם ברכה

הרמב"ן (קיז: ד"ה ואומר) מתנגד לדעת הגאונים וקובע שחייבים לברך על אמירת ההלל כמו בכל פעם שאומרים אותו:

"קבלתי מפי מורי... שהלל בלילי פסחים טעון ברכה 'אשר קדשנו לגמור את ההלל' ".

הרמב"ן מביא מספר ראיות לכך שאכן יש לברך על ההלל. ראשית, אם ההלל של ליל הסדר חותם בברכה ("יהללוך"), יש להניח שהוא גם פותח בברכה. הגמרא במסכת נידה (נא:) מפרטת רשימה קצרה של מצוות שמסיימות בברכה ואינן פותחות בברכה, וההלל שבליל הסדר איננו נמנה עמהן:

"והקשו... שהרי אחריו מברכין 'יהללוך', ושנינו (נידה נא:) כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו".

ראיה שנית שמביא הרמב"ן עוסקת בהיעדרו של הנוסח 'ברוך' מתחילתה של הברכה שאחרי ההלל. הרמב"ן מוכיח מסוגיה בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שלפי הבנתו עוסקת בעניין הזה, והיא מתרצת את השאלה בהבנה שהברכה שלאחר הלל היא 'סמוכה' לברכה שלפני ההלל. לכן, מאחר שברכת "יהללוך" נחשבת 'ברכה הסמוכה לחברתה', היא איננה צריכה לפתוח ב"ברוך":

"והירושלמי שסמך עליו...: 'אלו ברכות שפותחין בהן בברוך... אם היתה ברכה הסמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפלה, אין פותחין בברוך. והתיב ר' ירמיה, הרי גאולה של הלל... והא סופה? אמר ליה, שתים הנה, אחת להבא ואחת לשעבר'.

ופירושו... ברכה של סוף הלל, 'יהללוך', שאינה סמוכה בביתו ואינה פותחת [בברוך]... ופריק (= ותירץ) ר' יוסי, ברכות של הלל שתים הן, להבא, כלומר על מצותה של קריאה, ואחת הודאה לשעבר, על גאולה של מצרים; ראשונה של קריאה, 'לגמור את ההלל', ואחרונה ברכת השיר. ושתיהן סמוכות לעולם, שאין מברכים אחת בלא חברתה... עכשיו למדנו מכלל הדברים, שהלל זה בלילי פסחים טעון ברכה 'לגמור את ההלל', שאין דרך בפירוש הירושלמי אלא כמו שפירשנו".

חרף העובדה ששתי הברכות מופרדות על ידי פרקי ההלל, ובליל הסדר גם על ידי הסעודה ומצווֹת המצה והמרור, שתיהן עדיין נחשבות 'סמוכות'. סוגיית הירושלמי, לפי הסבר הרמב"ן, תומכת בשיטתו שההלל של ליל הסדר פותח בברכה.

ההלל כחלק ממצוַת 'והגדת לבנך'

כמובן, הרמב"ן נאלץ להתמודד עם הראיה החזקה לשיטת הגאונים - ההפסק הארוך שיש בפסח בין החלק הראשון של ההלל לפרקי הסיום שלו. כזכור, הגורם הזה הביא את הגאונים להבנה שההלל של ליל הסדר הוא סוג שונה מן ההלל הרגיל. הרמב"ן טוען, שמכיוון שהפעולות המפסיקות באמצע ההלל שייכות למצוַת סיפור יציאת מצרים, הן אינן נחשבות הפסק:

"וההפסקה שנתקשית על הגאונים - והלא הם אמרו שכל מצוה אחת, אם הפסיק ושח בינתיים, אינו חוזר ומברך... אף כאן אינו הפסק, שכך התקינו למצוה, וסדרו של יום הוא".

להוכחת טענתו מעלה הרמב"ן שני 'תקדימים' שבהם מפסיקים באמצע מצווה בפעולות שקשורות לאותה מצווה, ומשום כך הם אינן נחשבות כהפרעה ברצף המצווה. למשל, תפילת העמידה בראש השנה אינה נחשבת הפסק בין התקיעות הראשונות והאחרונות. דבר דומה לכך היה בקריאת התורה בימי חז"ל, שם נהגו שהעולה הראשון בירך את ברכת התורה שלפניה בעבור כל העולים אחריו, והעולה האחרון בירך את הברכה שלאחריה עבור כל העולים לפניו; למרות שבין שתי הברכות קראו את קריאת התורה והעולים החליפו זה את זה, לא התייחסו לכך כהפסק בין הברכות, אלא כחלק מרצף קיום המצווה. ובכן, גם בליל הפסח ההלל הוא חלק מקיום מצוַת סיפור יציאת מצרים ואמירת ההגדה, ולכן קיום המצוות בין חלקי ההלל איננו נחשב כהפרעה של הרצף.